מדוע הזדעזעו המזוזות?

נראה לי שחשוב לתת מענה גם ברמה העובדתית לקורה במבואות עירון וגם התייחסות ערכית מוסרית.
ברמה העובדתית חשוב לדעת כי כל ניסיון לצייר את המאבק סביב המזוזות כמאבק בין קיבוצניקים לאחרים או בין תלמידים ותיקים לחדשים אינו מבוסס על המציאות. כבר עשור שבבית הספר לומדים יותר תלמידי חוץ מבני קיבוצים. כבר עשור שרוח בית הספר נשמרת כולל פעילויות חברתיות בסופי שבוע וכולל פעילות משמעותית של תנועת השומר הצעיר. פעילות זו אף הגיע לשיא באחת השנים כאשר מספר רב של מד"צים קיימו דיון על כיצד מגייסים חניכים מהקיבוצים. כלומר מיותר לציין כי רובם היו מדריכים צעירים מפרדס-חנה, כרכור ומושבי הסביבה.
כך שיש לראות בדיון שנוצר כאן לא "בורות של קיבוצניקים" ולא "אפיקורסים חוטאים" כפי שטרחו לכתוב טוקבקיסטים מתלהמים אלא דיון משמעותי על ציונה של היהדות במדינת ישראל.
מכאן ברצוני להתייחס לפן העקרוני.
נולדתי יהודי, אני חי כיהודי ואמות כיהודי מכאן נגזר שכל מעשי הם ביטוי גם ליהדותי. הנסיונות של חלקים הולכים ומתרחבים מקרב היהדות הדתית להגדיר מהי היהדות "האמיתית" רק מאתגרים אותי בנושא.
מדינת ישראל קמה ומתקיימת לא בזכות החרדים לתפיסת היהדות, היכולת שלהם לגנות אותי בעברית, באתר בעברית, ברדיו עברי ולהיות מוגנים על ידי חוק דמוקרטי כתוב בעברית. כל אלו הם תוצר של יהודים שבחרו לאתגר את היהדות כפי שנתפשה במשך 2000 שנות גלות ובחרו להוביל מהפכה ציונית. הציונות לא ראתה רק יעד להקים מדינה יהודית לאומית, אלא ראתה הכרח בהוצאת הגלותיות מהיהודי.
ההתנגדות של חניכי מבואות עירון אינ התנגדות לקרוא ספר תנ"ך ואינה זלזול במסורת היהודית וביהדות ככלל. ההתנגדות של חניכי מבואות עירון היא לעובדה שמישהו מנסה להגדיר להם את יהדותם. מדהים בעיני עד כמה תפיסה זו מושרשת בישראליות, בעוד בריכוזים היהודים הגדולים בעולם היהדות חיה, נושמת, מתפתחת ומתקדמת בישראל ממשיכה האורטודוקסיה לטעון לבלעדיות על היהדות.
חניכי מבואות עירון, ממלאים אותי גאווה ביכולתם לעמוד על זהותם כיהודים "
התנגדותנו היא לא למזוזה כשלעצמה אלא למה שהיא מייצגת- הדת היהודית אשר שמה את האלוהים במרכז והוא שולט בגורל האדם האדם ולעומת זאת בשומר הצעיר אשר שם האדם במרכז, הוא אדון לגורלו ואחראי למעשיו"
הגדרה זו הרואה בביקורתיות את הדת היהודית אך רואה ביהדות מקור תרבותי מחבר ומגבש עוברת כחוט השני בהתחדשות המסורות היהודיות בהתיישבות העובדת. דוגמה ידועה לכך היא חג השבועות המתקרב. אחד משלושת הרגלים שכמעט חדלו מלציינו בגלות, כחלק מהמהפכה הציונית שהובילה גם ההתישבות העובדת, הפך חג זה לחג חקלאי שמציין התחדשות וביכורים. עד היום מציינים את החג בהתיישבות העובדת ברוב הדר ופאר.
הדבר החמור ביותר לסיכום הוא עוצמת התגובות שמנסה להשתיק את הלגיטימיות של אורח החיים היהודי המודרני. אני לפחות לא אוותר בקרוב על ההגדרה של היהדות כחלק מהזהות שלי וחלק מתרבותי ולכן אני מציע לכל אלו שמקווים שרק עוד קצת ואנחנו נעלם להתכונן למאבק תרבות ארוך
עקבו אחרי הכותרות והטוקבקים
http://www.tog.co.il/he/New.aspx?id=3989
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3888760,00.html

http://www.facebook.com/photo.php?pid=1047619&o=all&op=1&view=all&subj=214148416017&aid=-1&id=1541856300

האם יש טעם בהחרפת המאבק עם המתנחלים?

הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק על רגל אחד. כן יש בו משהו נכון,כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה של אזרחים שלא בדיוק בטוח מהמידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחלים יש אלפי אנשים שגריםמעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועות המיישבות דוגמתהתנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנות בית רקמעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם" קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורך דחוף לקדם את הדיון הציבוריעל "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזור לגבולות הקו הירוק? איךמשקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה, אני מאמין כי דווקא שיחישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירה על הצורך לסיים אתהכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברה הישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברו של חלקים נרחבים בציבורהישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנו להגיד- "מדינהכזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתית יותר, מדינה שבה לאנזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינה שמסוגלת ליישםאת החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצף הלוגי כאן הוא חשוב ביותר,מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף, כשרואים את המצב בניצן,זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד את המתיישבים מעבר לקוהירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקתומאמצת את המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבורלגבולות 67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראל ופתרון אמפתי שיאפשר לרובהמתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץ קטן של פונדומנטליסטיםדתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומר שלא עלולות להיות כאן תמונותוסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדובר במיעוט מבוטל חוסנה שלהחברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיות חלקלק עד מאד,מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיך ולפרטאפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציון בשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחולהעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.

הקמפיין החדש כנגד המתנחלים ואיפה אפשרלתקן, מה ההזדמנות
הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק עלרגל אחד. כן יש בו משהו נכון, כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה שלאזרחים שלא בדיוק בטוח מה מידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחליםיש אלפי אנשים שגרים מעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועותהמיישבות דוגמת התנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנותבית רק מעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם"קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות 67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורךדחוף לקדם את הדיון הציבורי על "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזורלגבולות הקו הירוק? איך משקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה,אני מאמין כי דווקא שיח ישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירהעל הצורך לסיים את הכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברההישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברושל חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנולהגיד- "מדינה כזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתיתיותר, מדינה שבה לא נזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינהשמסוגלת ליישם את החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצףהלוגי כאן הוא חשוב ביותר, מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף,כשרואים את המצב בניצן, זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד אתהמתיישבים מעבר לקו הירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקת ומאמצתאת המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבור לגבולות67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראלופתרון אמפתי שיאפשר לרוב המתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץקטן של פונדומנטליסטים דתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומרשלא עלולות להיות כאן תמונות וסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדוברבמיעוט מבוטל חוסנה של החברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיותחלקלק עד מאד, מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיךולפרט אפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציוןבשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחו להעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.



מכתב של רבני ההתנחלויות


הפגנת השמאל בכיכר ציון

תיאור ההפגנה באתר ערוץ 7

למה שמאל לאומי זה גם אני?

בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה.
אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה.
כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק.
כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי.
כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית.
השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.

גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון.
גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו.
גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד.
גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר.
לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד.
אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות.
לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר.
עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו.
לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו.
השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן.




כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי


כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

חייבים להחליף כיוון - מחכים לאבטיח גם בחורף

פוליטיקה היא לא מילה גסה, יש לנו צורך מיידי בקיום נבחרת של אנשים ראויים לכנסת ישראל.

זה שנים השמאל הישראלי שרוי בתחושה של חוסר סיכוי, של חוסר בסדר יום משמעותי ועצמאי.

כחלק מחיבור למגמה מערבית רחבת היקף השמאל כמו ויתר על הצבת משנה חברתית סדורה, והסתפק ביצירת שיח מתנגד למערכת הניאו-ליברלית. אך השמאל לא ויתר על השלטון בעשורים האחרונים; הוא ויתר על אחת מהנחות היסוד המרכזיות - השמאל ויתר על הדרישה של החברה לנהל את עצמה ועל מחויבותם של השותפים בה לעצב באורח פעיל את חייהם בתוך המסגרת.

במשך שנים הופנו האנרגיות של השמאל אל ארגונים חוץ מפלגתיים, שניסו לייפות את תמונת המציאות הקשה. ניסו לסייע לפלסטינים במחסומים, ניסו לחשוף את הפערים הכלכליים בחברה.

כל אחד במסגרת קבוצה קטנה ונישה "מקצועית" בלבד. אך בבחירות אלה עלינו להרחיב ולייצר אמירה ברורה. לא מדובר כאן על מספר המנדטים, אלא על הכוח להעיז ולהאמין, על הכוח להתמיד ולא להתפשר על כך, שבכנסת ישראל יהיה ייצוג הולם לתפיסה שמאמינה בחברה ובזכותה לשלוט בגורלה. הקמפיין של התנועה החדשה-מר"צ סביב "היכונו לביאת האבטיח" הוא דוגמה מעט הומוריסטית, שחייבת להיפסק ולהיאמר בחצי קריצה ובקול ברור. מותר לצבע האדום של האבטיח לחזור למערכת הבחירות - אדום חברתי ופוליטי. וכן הצבע הירוק הוא אכן שיח חברתי רחב, שאינו נחלת קבוצות שוליים שדורשות שלא נתקלח כדי לחסוך מים. הירוק הוא ביטוי לתפיסה המחברת בין אורח החיים הפרטי, אורח החיים החברתי והצורך שלנו כחברה לנהל אותו. בנאום ההשבעה שלו שזר אובאמה את הסוגיות החברתיות והאקולוגיות ככלי לשינוי, שארצות הברית כה זקוקה לו.

אובאמה גם ידע להעמיד את עמודי התווך של תפיסתו לשינוי על כך, שהחברה האמריקנית תיקח אחריות על יותר ויותר תחומי חיים. זה זמן רב שלא נשמע נשיא אמריקני, המצהיר כי הוא רואה את אחריותו לדאוג לתעסוקה ולדיור לאזרחי ארצות הברית. כולי תקווה, שהמשבר הכלכלי לא יפגע בישראל בצורה הקשה, כפי שהוא נחווה בימים אלה בארצות הברית, וכולי תקווה שכולנו נגיע לקלפי להצביע ולהשפיע, במטרה לתת כוח לאותם כוחות בזירה הפוליטית הישראלית, שמבינים שחייבים לשנות כיוון, שחייבים לייצר בארץ מערכת פוליטית חברתית הלוקחת אחריות על עתיד החברה, ולא משננת סלוגנים מיושנים בדמות "השוק החופשי" ו"כוחות השוק", שלקוחים מתקופה שבאה אל קצה, של השתוללות חסרת רסן של הקפיטליזים.

אם רק נדע להביא את התסכול הקיים היום בציבור לידי כוח פוליטי, נזכה לבואו של האבטיח גם בחורף באמצעות נציגי התנועה החדשה-מרצ.
אורי אופיר, קיבוץ מצר

פורסם גם בדף הירוק

בחירות עכשיו -אל תבכו אחר כך

בחירות עכשיו
הקולות הנשמעים לפני כל בחירות בשנים האחרונות חוזרים ועולים. ה"אין למי להצביע" וה"כולם מושחתים" וה"מה זה משנה" מקיפים אותי מכל עבר ולכן מצאתי לנכון לנסות ולהעלות על הכתב את תמונת העולם כפי שמצטיירת בעיני בשנים האחרונות על אף הפרדוקוס שסביר להניח שמעטים הם אלו שהמשיכו לקרוא עד כאן ושייכים לאותו חלק אדיר באוכלוסיה השייך למפלגת המאוכזבים ומפלגת המיואשים שרק הוכיחו את עוצמתם כשבסיבוב האחרון של הבחירות לרשויות המקומיות זכו ברוב מוחץ של 57%. באופן לא מפתיע ציבור המצביעים מגדיל את תמיכתו במפלגות אלו לאחר שבבחירות לרשויות המקומיות הקודמות עמד כוחן המשותף רק על 50.5%.
היכן מושקעים אותם כוחות אנושיים שבעבר היו מושקעים בפוליטיקה? האם המשחק הפוליטי פשוט לא מעניין אף אחד? תשובה ניצחת לכך נתן נשיא ארצות הברית הנבחר בכך שהוכיח שניתן להגיע ולרתום למאמץ הפוליטי גם קהלים ששייכים באופן המסורתי לאותן מפלגות גדולות של המיואשים והמאוכזבים. אובאמה והמטה שלו הצליחו ליצור אצל קהלים שלמים של שחורים וצעירים את האמונה שיש סיכוי לשנות ושזה באמת תלוי בהם. הסיסמה yes we can , נשמעה מקהלים שונים שמעולם קודם לא העיזו לדבר כ we, ובטח לא האמינו בcan. אם כך צריך לנסות ולהגדיר מה הם אותם דברים שמניעים ובונים את האמון של האנשים. תפיסה פרואקטיבית של המציאות, בניית מסגרת.
אז היכן הוא אותו כח שהיה קיים במציאות הפוליטית הישראלית בעבר? משנות ה-70 צמח המושג השמאל החדש, השמאל החדש התבסס על מושגי הפוסט מודרניזים מחד ועל האכזבה הגדולה מהמדינות שהוגדרו כקומוניסטיות וסוציאליסטיות והתגלו כמשטרים טוטאליטרים. שינויים וזרמים רבים עיצבו את השמאל החדש בעולם וכחלק ממגמה זו הוקמו ארגונים רבים חוץ פרלמנטרים. בישראל מזה שנים הציבור הרחב לא חשוף לאלטרנטיבת שמאל מפלגתית משמעותית. משנות ה-70 פועל השמאל הישראלי במבנה א- פוליטי בהגדרתו. דרך צמיחת גורמי החברה האזרחית לצד תחושת האכזבה שאחזה במפלגות שמאל ברחבי העולם שהזדהו עם הגוש הקומוניסטי לצורותיו השונות לאחר שהעולם כולו נחשף לפער שבין האידאה שנישאה בפי השלטון הקומוניסטי לשיטת השלטון עצמו שהינה בעצם שלטון טוטאליטרי. מבוכת השמאל נמשכת מאז וגולשת אל פי תאום, התפתחה מערכת שלמה של עמותות וארגונים חוץ פרלמנטרים שמקדמים נושאים צרים בלבד אך כשהם נעמדים זה לצד זה מייצרים אמירה כואבת וברורה של חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ובעצם הסכמה ויישור קו עם המערכת הניאו ליברלית ועם הנחות היסוד החברתיות-כלכליות של הימין.
בבדיקה של התארגנות הימין בישראל אנו רואים אחל משנות ה-70 פעילות ענפה של אירגונים חוץ פרלמנטרים אך אלו מכירים ומוקירים את הזיקה למערכות הפוליטיות ופועלים כמערכת המשלימה זו את זו. בשמאל לעומת זאת נוצר נתק, עשרות אירגוני שמאל, עמותות וסניפים של אירגונים בין לאומיים, המפתחים שיח חברתי לכאורה, שיח המדבר את ערכי השמאל החברתי אך בעצם המבנה הארגוני מצהיר בקול רם וצלול כי המערכת החברתית המלאה- החברה הישראלית, אין בה ממש. מי שינסה להפנות אצבע מאשימה לבעלי תפקידים כאלה או אחרים במפלגות השונות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ייתן לעצמו תשובה קלה אך לא כנה. המציאות שבה האנרגיות האנושיות של אנשי שמאל מופנות כלפי נגזרות צרות בלבד וללא חיבור מהותי ביניהן מהוות הרי אימוץ מלא ואולי אף עיצוב של רמה חדשה של הפרטה. הפרטה מערכתית, הפרטה תודעתית. הנשים או הרופאים הפועלים תוך השקעת ממון רב וזמן לסייע להצלת ילד הזקוק לניתוח או להקל במעט את המעבר במחסומים יוצרים גם לעצמם וגם לחברה מצג שווא. הרי כל עוד נפעל רק להקל במעט את הסבל של אדם זה או אחר אנו בעצם מקבלים ומקבעים בכך את התמונה הרחבה, התמונה של עם השולט בעם אחר. התמונה שמאמצת הנחות יסוד שלא כל בני האדם שווים וכי נער בן 18, רק בזכות מסלול חיים שונה יכול לחרוץ גורלות של בני אדם אחרים.
השמאל החדש שהתחיל את פעילותו בשנות ה-60 וה-70 ביצע מעבר פרדיגמות שיש היום סיכוי במציאות הישראלית הייחודית ובמציאות הכלכלית העולמית לשנות. הפרדיגמה שנזנחה שנות ה-70 הינה המחויבות של חברה לנהל את עצמה, ומחויבותם של השותפים בה לעצב באורח פעיל את חייהם בתוך המסגרת הפוליטית. במציאות הקשה של שנות ה-60 וה-70 כשהדוגמה הבולטת לכך הינה מלחמת ויאטנם, אמצו אנשי השמאל בכל העולם את ההנחה כי המפלגות והשלטון מעוצב כשלטון ניאו-ליברלי ולכן ההשפעה האמיתית היחידה היא רק דרך הקמת ארגונים חוץ מפלגתיים. בארץ פגשנו תופעה זו בדמות מצפן, שלום עכשיו ומגמה זו ממשיכה בדמות אירגונים דוגמת "שוברים שתיקה" ו"מחסום watch" ארגונים אלא ודומיהם מצליחים להעמיד סט-ערכי חברתי ומצפוני יציב, מצליחים לגייס מערך רחב של מתנדבים וליצור תהודה תקשורתית לא מבוטלת. אך פעילות מבורכת זו היא רק המחשה ברורה עוד יותר לפעילות לצד זרם החיים של החברה הישראלית.
מציאות מתעצבת זו ששותפים בה באופן פעיל אירגוני "שמאל" רבים היא היא שעצבה בתודעה של האזרח הישראלי כאילו המסגרות הפוליטיות הינן מסגרות אנכרוניסטיות וריקות מתוכן ובעצם עיקר העשייה צריכה לקרות בארגונים חוץ פרלמנטרים.
אני בא וקורא תיגר לאווירה ציבורית זו באמירה ברורה וחד משמעית, ללא חיבור ואמירה ברורה של יצירת בית פוליטי שיאחד תחתיו את כל גורמי "השמאל" השונים, בית פוליטי שיאבק על החיוניות של המערכת החברתית המדינית על נגזרותיה הפוליטיות אנו דנים עצמנו להמשך מאבק בלימה בלבד בסדר היום של הגורמים המפרקים בחברה, קרב מאסף בלבד מול תרבות הפערים, קרב מאסף מול הכיבוש וקרב מאסף מול הקול שדורש "חברה עכשיו"-
בחירות עכשיו - לכן אנו מחוייבים לפעול דרך המערכות הפוליטיות המעצבות תקציבים ומתעדפות את תחומי העשייה של החברה הישראלית לצד עם לא לפני הפעילות בארוגנים חוץ פרלמנטרים המקבעים את הנחות היסוד של המצב הקיים.
בחירות עכשיו- אל תטעו לחשוב שאחריותנו נגמרת בלגשת לקלפי ולשים פתק "נכון" זה או אחר. אחריותנו חייבת להתפשט לא רק לתמיכה במפלגה זו או אחרת אלא בעיצוב הפנימי של סדר היום של המפלגות, לוודא כי בכל מפלגה שרוצה להתכנות מפלגת שמאל יש כוחות רלוונטים ולא עלי תאנה בלבד. אין גרוע ממפלגה המציגה עצמה כמפלגת שמאל אך מאמצת את הקו הניאו ליברלי.
בחירות עכשיו- נכון אנחנו בסוף דצמבר והבחירות בראשית פברואר, על סדר היום המפלגתי לא נוכל להשפיע בבחירות אלו, אך אם לצד התמיכה במפלגה יבחר ותבחר כל אחת ואחד מכם להתפקד למפלגה כך נוכל להשפיע על עיצוב דרכן של המפלגות.
בחירות עכשיו – הרשימה למר"צ והשילוב עם התנועה החדשה הושלם, גם הפריימריז בקדימה ובעבודה הסתיימו. לא במקרה השארתי את הליכוד לסוף- עלינו, כאנשי חברה ואנשי שמאל, ללמוד ולאמץ את עבודת השטח המרשימה שפייגלין ורעיו עשו בליכוד. התפקדות מאסיבית במהלך השנתיים האחרונות אפשרה להם לעצב את סדר היום של המפלגה. למי שלא מכיר את הסיפור או לא עקב אחריו, ההשתלבות של פייגלין בליכוד לא השפיע רק על שורה כזאת או אחרת במצע הליכוד. היא השפיעה באופן מהותי על מערכת הבחירות הכללית כולה, ממצב שבו הליכוד וביב בראשו נתפסו באופן מוחלט כמפלגת השלטון הבאה, הצלחתו של פייגלין פתחה את המפה ויצרה מציאות שבה יש לבחון אלטרנטיבות לחלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד.
בחירות עכשיו- עיצוב חברה, ברצוננו להפוך לחלק מוביל ומעצב בחברה הישראלית עלינו להזדיין בסבלנות ולפעול בתלמים הארוכים.התפקדות למפלגה, השתלבות במוסדותיה הפורמליים וההתנדבותיים מחייבת יכולת של אחזקת מטרה לאורך זמן. כל עוד נשב מהצד וכל פעם שבחירות יתקרבו נחזור על האמירות השחוקות שאין אף מפלגה התואמת את ערכינו כך נמשיך ונחטא לאמת הפנימית שלנו.
בחירות עכשיו- נכון קשה להאמין אבל התנדבות של כל אחד ואחד מאיתנו, בין עם להתקשר 30-40 טלפונים, לכתוב באינטרנט או לדבר עם המשפחה הקרובה יכולה להוביל לשינוי. אין מה לעשות על היתרונות ועל החסרונות של השיטה, השיטה הדמוקרטית בנויה על עבודה קשה של שכנוע אנשים. שכנוע ויצירת אמון. שכנוע לא בהכרח בנכונות המצע אלא ביכולת של מפלגה להציב נבחרת אמינה, נבחרת ישרה, נבחרת שרוצים להזדהות איתה.

בדומה לכל מאמר או כתבה שלי אני רואה בדברים הכתובים הזמנה לשיחה, אשמח שתכתבו, תתקשרו או תזמינו לשיחה בעניין
אורי אופיר orion22@gmail.com

קישור של המאמר שפורסם ב mynet

סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

ביום חמישי התפרסמה מודעה בעיתונים המרכזיים, תחת הכותרת " סופרים:- אינכם אסטרטגים – הסו". במודעה הובעה דרישה חד משמעית מהסופר עמוס עוז לחדול מהתעסקות באסטרטגיה מדינית ובעצות להתנהלות המדינה בנושא עזה ולחזור לעסוק בספרות, על החתום תא"ל במיל' עודד טירה. בתוכנית הבוקר בגלי צה"ל מצאו לנכון לעלות לשידור את מפרסם המודעה. והתנהל כביכול דיון על תוכן המודעה. המפרסם טען כי רק אנשי מקצוע יכולים וצריכים להתעסק בביטחון המדינה, ובכלל בכל תחום. במהלך הראיון הקצין הטירה את עמדתו ואף טען שלא רק לעמוס עוז אסור להביע דעה אלא לכל מי שלא מבין מספיק בנושא. טענה נוספת שמסכמת את המודעה הינה " הדיבורים האלה מחזירים אותנו לגלות ומרפים את ידנו- הסו".

מתוך הפרסום האם בדבריו של טירה ישנה רק יציאה להגנה על מקצוע האסטרטגיה כפי שהוא טוען או יש לפנינו מניע עמוק יותר, מניע המסכן את הרובד הבסיסי, את הסכמות היסוד של חברה דמוקרטית. טירה דורש להשאיר את העבודה למקצוענים אך בזה אין חדש, מזה מאות שנים מוכרת תפיסת המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, תפיסה שבימי קדם קראה להפקיד את ניהול המדינה בידי הכישרוניים בתחום. תפיסה זאת זוכה בעשורים האחרונים לעדנה ולסמנטיקה מחודשת בדמות תהליך ההתמקצעות והספציפיקציה שעוברים תחומים רבים בחיינו. בעשורים האחרונים כמעט לא ניתן למצוא תחום שלא עבר אקדמיזאציה ובעצם הופקע מידי האדם הפשוט-האזרח והפך לתחום שרק יודעי סוד שלמדו את שפת התחום רשאיים לעסוק בו. כרטיס הכניסה לדיונים רבים הינו תואר הד"ר שמכשיר את האדם להביע עמדותיו. לכן להבנת תחום האסטרטגיה פניתי לכתביו של מומחה האסטרטגיה פרופ' אלכס סקוט העוסקים בתכנון אסטרטאגי. במבוא של מעל שלושים עמודים מגדיר פרופ' סקוט את המורכבות שבהתייחסות לאסטרטגיה ככלי יחיד ומציין את החשיבות הרבה שיש ליכולת של חברה להשאר קשובה למציאות היומיומית לצד החשיבה האסטרטגית. כלומר חברה שתנסה לחיות ולקיים עצמה רק על בסיס תכנון אסטרטגי תמצא עצמה חסרת יכולת לתת מענה לקיום היומיומי שלה ומכאן גם חסרת אונים מול איומים שלא בהכרח נלקחו בחשבון. חוסר הגמישות המחשבתית מאיים על חברה הן במפגשה עם איומים פנימיים והן מפני איומים מן החוץ.

מכאן חזרה לדבריו של טירה, לאחר שהבנו שגם מומחי האסטרטגיה לא מקדשים את עשייתם כפי שמנסה לעשות זאת טירה. טירה בעצם לא קורה למריטוקרטיה אלא לצמצום הדמוקרטיה, הוא בעצם יוצא בקול תקיף נגד היכולת של אדם להביע כאדם וכאזרח את עמדתו. מגמה זו קיימת בחברה המערבית ומוקצנת אף יותר בישראל, מגמה שבה חוזרת ועולה הטענה כי הציבור לא בשל, הציבור לא מבין ולכן אין חשיבות לעמדת הציבור.

הדמוקרטיה , ביסודה הינה שיטה הגורסת כי הכלל, הציבור לא רק יכול אלא צריך להיות מעורב בשלטון. ההנחה כי כלל האזרחים או השותפים בחברה מסויימת הינם בעלי זכות שווה בהכרעה מניחה מין היסוד שאין מדובר בהצבעה שבכל נושא ועניין המצביעים ככלל ירדו לעומק הסוגיות. הדמוקרטיה גורסת כי עצם ההשתתפות של האדם בסדרי חייב הינה זכות בסיסית וראשונית, העומדת לפני עיקרון הידע. הרי בדמוקרטיה על שיטותיה השונות תמיד עומדת בבסיסה פשרה. תמיד ההכרעה הדמוקרטית הינה בחירהבין חלופות מצויות ולא תפיסה אידאית אחת. בדמוקרטיה הישירה התהליך עמוק הרבה יותר ואילו בזו הייצוגית הזכות לבחור ולהיבחר יוצרת את חוקי המשחק של החברה. אין צורך שנדמיין אך הביטו במגמות אותם אנו פוגשים מבחירות לבחירות, יותר ויותר אנשים ברובם צעירים, מביעים חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ולא ממלאים את חובתם הבסיסית להגיע אל הקלפי פעם במספר שנים. האמירות השגורות בפיהם הינן: גם ככה הקול שלי לא ישפיע, אני לא מבין בנושא, מה הוא נוגע לי? אמירות אלא זוכות לרוח גבית של אנשים דוגמת עודד טירה ופותחים פתח מסוכן לאיום על הדמוקרטיה הישראלית. ממצב שבו החברה אחראית לגורלה וחברי הכנסת הינם נבחרים על ידי הציבור לייצג את עמודתיו אנו רואים סחף הולך וגדל הכמה למנהיג חזק שיעשה סדר.

הדרך היחידה להתמודד עם מציאות משחיתה זו הינה דרך ארוכה ומחייבת. דרך זו היא לעמוד נגד הזרם שמסתגר בד' אמותיו, להיעמד מול המגמה של הניכור ולבחור. לבחור לקחת חלק בעשייה ציבורית, עשיה פוליטית, עשיה חברתית המייצרות כל אחת בדרכה סדר יום.

אל לנו לחכות ליום הבוחר ולהסתפק בפתק בלבד, כי אז נעמוד כמו רבים אחרים מול שוקת שבורה ונטען כי אין לנו בעד מי להצביע.

אל מול מודעתו של טירה הייתי שמח לפרסם מודעה, אך לצערי אין לי את המשאבים המצויים בידיו. מודעה בזו הלשון :

" סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

אל תוותרו על הזכות, סליחה על החובה האזרחית לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שסביבכם. קומו כל בוקר חיו את חייכם אך אל תשלו אשליות שבין חייכם לחברתכם אין קשר.

אורי אופיר

ואיך אוכל לסיים בלי להחזיר את השאלה חזרה למגרש הביתי. תנועת השומר הצעיר קרבה לשנתה המאה, כן זו לא טעות, אימפריות קמו ונפלו אך תנועת השומר הצעיר הצליחה לחדש ולשמור על גחלת, על אש תמיד של יצירה ועשיה. אחד היסודות המרכזיים בתנועה מתחילתה היה העיקרון הדמוקרטי, העיקרון הדמוקרטי אף הוקצן בתקופות מסוימות עד לכך שהובהר כי יש לקבל החלטות בהסכמה. אך תמיד לאורך עשרות שנות קיומה של התנועה העמדנו במרכז את האמונה באדם וברוחו. דווקא בשנתיים האחרונות אותן קולות שעד היום היו רק מחוץ לתנועה מתחילים להשמע בתוך התנועה. קולות הטוענים כי "החניכים לא מסוגלים לקבל החלטות" קולות הטוענים כי "החניך צריך להבין לפני שהוא יהיה שותף בהחלטות". מונח "החניך יבין" סותר את הרעיון השומרי הבסיסי, מה יקרא אם החניך לא יבין? מה יקרה אם החניך יחשוב לבד, יפרוץ דרך, יאתגר את המערכת התנועתית? מה יקרה אם בועידה שבה תתקיים הצבעה ילמדו החניכים ואנחנו כבוגרים שהחלטות דמוקרטיות הן פשרות? מה יקרה אם תכריע התנועה בנושא זה או אחר דוגמת זכות השיבה בעמדה אחת ובתהליך דמוקרטי מכבד ומלמד תשנה את עמדתה לאחר שנים מספר?

ניסיון של אלפי שנים ושיטות שלטון רבות שבהן התנסתה החברה האנושית יצרו את המודל הדמוקרטי, מודל שהשתנה רבות מהפוליס היוונית ועד ימנו אך עקרונות היסוד בו נשמרים.

מושגים אלא חמורים בעיני בדומה למושגים של טירה, עלינו כתנועה לא לשאוף שהחניך יבין, אלא שהחניך ישאל, יחקור יתפתח. גם החניכים וגם הבוגרים חייבים לקחת על עצמם את האחריות

השיטה הדמוקרטית עומדת על שתי רגליים מרכזיות. האחת- שלטון הרוב, היכולת להביא לידי ביטוי ושיתוף בשלטון את רובם של האזרחים. השניה- היסוד המוסרי- יסוד זה מבוסס על כך שהדמוקרטיה באה להציב ראוי אנושי. אהרון ברק בשבתו בראשות בית המשפט העליון העלה טיעונים אלו פעם אחר פעם*.

על בסיס יסודות אלו עלינו לגבש עמדה אל מול הקול החוזר ונשמע בתנועה כי תנועת השומר הצעיר הינה תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית. מה משמעותה של טענה זו ? האם מושג החינוך ומושג הדמוקרטיה מתנגשים זה בזה? מכיוון שניתן לראות כי לא ביסוד המביא לשיתוף מירב חברי התנועה ולא ביסוד המציב ראוי מוסרי יש סתירה לדרכה החינוכית של התנועההרי שמכאן אנו למדים כי בטענה הנשמעת כי תנועת השומר הצעיר היא תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית ישנה בעצם אמירה ברורה הקוראת לכך שהתנועה אינה צריכה לפעול על פי העקרונות הדמוקרטים של שיתוף מירב החברים ושמירה על צו מוסרי. האם קיימים בתנועה אנשים הרואים עצמם כמחזיקים בדרך הנכונה של התנועה גם במחיר של סגירת דיונים עבור חברי תנועה אחרים? מהו המקום הכל כך מבלבל ומפחיד שבין חינוך אידיאולוגי ובין דמוקרטיה? לשם בירור סוגיה זו אנו נדרשים ליסוד הדמוקרטי השני, הראוי המוסרי. בסיס זה הוא המוודא כי זכויות המיעוט נשמרות וכי דעת הרוב אינה בהכרח לגיטימית וגם היא נמצאת בפיקוח. היתפתוחתה של חברה דמוקרטית מחייבת בדומה לחינוך הזנה מתמדת ודיון מתמיד על יסודותיה. בשונה מכל דרך ניהולית אירארכית אחרת בה על השליט להשקיע את האנרגיה בשימור עמדות הכוח שלו מתוך אינטרס עצמי, הרי שהדמוקרטיה זקוקה לפעילות החינוכית בקרב ילדים, נוער ומבוגרים בכדי שהשותפים והחברים בתנועה ירגישו חלק פעיל ומשמעותי בה.

נכון, קל ומהיר לבקר את הדמוקרטיה ומגבלותיה ולהעמיד אל מולה את השיחה וההסכמה, אך האם אלו יכולים להוות שיטה לארגון חברה?

השאיפה והחזון שלנו כחברים בתנועה לגדול ולהוות גורם מעצב במציאות ובחברה שסביבנו מחייבת אותנו להבנות כלים ליצירת חברה וקבלת החלטות גם מעבר לשיחה,הקבוצה האינטימית והמסגרת השכבתית. ככל שנקדים לפתח כלים נוספים אלו יהיה בידנו יותר כוח ויכולת לשמר את מקומה של ההסכמה ושל השיחה בתוך המערכות הרחבות יותר.

אורי אופיר

קיבוץ מצר

מכתב לקראת מפקד מרצ 1/8/07

שלום,

בבקשה תנו לנו כמה רגעים מזמנכם

כשאנחנו מדברים היום עם החברה שלנו על העתיד יש דבר אחד שחוזר על עצמו ומציק לנו כל פעם מחדש.

- הייאוש לא רק הייאוש מהמצב הנוכחי או העתידי של המדינה כי כידוע,כולם מושחתים, לאף איש ציבור לא באמת איכפת מכלום (חוץ מלשמור על הכיסא), אין באמת סיכוי לשלום והעניים תמיד יהיו עניים. הייאוש החוזר שנובע מתשובה לשאלה שאנו תמיד שואלים

" אז למה את לא עושה כלום ? "

כי התשובה תמיד זהה גם אם הניסוח לא:

"מה אני כבר יכול לעשות ?"

"על מה סתם אחת כמוני יכולה כבר להשפיע ?"

"את מה כבר נצליח לשנות ? "

כלומר אנשים כל כך מיואשים שמראש הם מוותרים על להשמיע את קולם, על לדרוש

את מה שהם רוצים ,על לתבוע את מה שמגיע להם בזכות, על לנסות לשנות ולהשפיע. זה מה שמציק לנו, כי הרי ההיסטוריה מלא בדוגמאות שממחישות את הכוח של היחיד או הקבוצה לשנות ולהשפיע. תחשבי על זה, הרי אין לנו את הזכות לשבת ולא לעשות כלום ואז לטעון ששום דבר כאן לא כמו שצריך.

בוא תשאל את עצמך בכנות איך תראה החברה שלנו בשנת 2025 ? זה מקום שאת רוצה לחיות בו ? או שכבר יצא לך לחשוב על אפשרויות למגורים ו לימודים בחו"ל ?. אז אם אנחנו באמת רוצים שתשאר לנו אפשרות לחיות בחברה הזאת אין לנו ברירה אלא לעשות.

אם קראתם עד כאן ואתם שואלים את עצמכם איך אתם יכולים להשפיע ולשנות

יש לנו מספר כיוונים ורעיונות ונשמח לראות בכם שותפים. אחד הכיוונים הרלוונטים כרגע ( ואנו מקווים שתקראו עד הסוף גם אחרי שנספר עליו) הינו להתפקד למר"צ.

כן,כן המפלגה הזאת שעדין איתנו למרות שלא כל כך שמים לב לקיומה

אז אם עוד לא זרקתם את המכתב אתם ודאי תוהים - למה? אז בואו ותקראו,

כי נכון אפשר להפגין נגד הממשל או למחות בעיתונים ובאינטרנט אבל בסופו השינוי מתבצע דרכך הקלפי, הכנסת והממשלה. דרך הפוליטיקה המפלגתית והטענה הכי נפוצה היום היא שאין למי להצביע (בלי לזלזל בגמלאים או עלה ירוק).

אז בואו וניצור מפלגה שנרצה להצביע לה בבחירות הבאות

הרי מר"צ ביסודה היא המפלגה שלנו, שאיתה אנחנו הכי מזדהים והיא הכי קרובה לייצג את ערכינו.

ולצערנו גם אנו בחרנו מר"צ בבחירות הקודמות מכיוון שזאת הייתה האפשרות הפחות גרועה ולא כי באמת חשנו שזאת המפלגה שמייצגת אותנו. אך על מנת שזאת תהיה מפלגה שמייצגת אותנו עלינו להשפיע בצורה משמעותית על המפלגה ואת זה, לא עושים רגע לפני הבחירות.

למי שלא יודע כיום מתקיים מפקד למר"צ ומי שיתפקד עד סוף פברואר יוכל להשתתף ולהשפיע על בחירת יו"ר מר"צ ועל הרשימה של מר"צ לכנסת במהלך השנה הקרובה.

ואז תהיה לנו מפלגה שהיא באמת הבית שלנו - כי אנחנו נבנה אותה.

מפלגה שהח"כים שלה הם הח"כים שלנו - כי אנחנו נבחר אותם.

מפלגה שהדרך שלה היא הדרך שלנו - כי אנחנו חבריה.

בקיצור מפלגה להצביע עבורה

אז אם אתם מעונינים להשפיע , לשנות ואולי אפילו להצליח נשמח עם תפנו אלינו.

וגם אם רק חלק מהמכתב הזה יצר בכם רצון לפעול בדרכים נוספות צרו איתנו קשר ונשמח להגיע, להפגש, לדבר ולפעול יחד. במטרה לפעול לעיצוב החיים שלנו בחברה הישראלית, בחברה הקיבוצית ואולי אפילו בתוך הקיבוץ פנימה.

אורי אופיר - 28 ,מצר לירון רוזנבלט - 23 ,להבות חביבה

משרות הליבה בתנועה

הצעה לדיון

מבנה אירגוני לתנועת השומר הצעיר

על בסיס הקיצוץ המתמשך הקציבנו אני דורש שנשאל את עצמנו לא רק כיצד נתייעל ואיך אפשר להשתפר אלא שנשאל את עצמנו מה הם מרכיבי הליבה של השומר הצעיר כארגון. אני מדגיש כארגון מכיוון שברור לכולנו שתנועת השומר הצעיר ידעה לשרוד גם ללא הנהגה ותקציבים כמו שבהם נדון וגם תדע לשרוד בהמשך ולהתאים עצמה למציאות המשתנה לרעה או לטובה.

השאלה שלפנינו היא כיצד אנו בונים תקציב שלא יתפשר וישלים עם הקיצוץ אלה יאפשר לנו בניית מסגרות חדשות בהתאם למציאות התקציבית שלפנינו מתוך נקודת הנחה שמציאות תקציבית זו רק תחמיר בשנים הקרובות.

אז מה אני מציע בתחום ארגון העבודה?

• עלינו להגדיר מה הם תפקידי הליבה של ההנהגה לשמר ולשפר תפקידים אלה בתנאים שיאפשרו חיים בכבוד תוך שאנו רואים בתפקידים אלה עתודה תנועתית אסטרטגית ומתפחים אותם לשנים.
• משכורת מעל שכר מינימום.
• ביטוח לאומי.
• הפרשות סוציאליות
• הכשרה מקצועית
• רכב

· עלינו להגדיר מה הם משרות המעטפת שחשוב לנו לראות אותם בתנועה בשנים הקרובות אך אנו יודעים כי המציאות התקציבית לא תאפשר לנו לקיימם כמשרות מלאות. משרות אלו עלינו להגדיר כמשימות תנועתיות שיאפשרו לעוסקים בהם לעבוד במשרה נוספת שתאפשר להם קיום בכבוד. אין אני אומר שזה המצב האידיאלי אך אני חושב שיש משרות רבות כיום שמאפשרות לצידן לבצע תפקידים בהנהגה. משרות חינוכיות בדמות מחנכי פנימיות או מדריכי נעורים ואף משרות בתחומים הלא חינוכיים שיאפשרו קיום ופנאי לעסוק בתנועה.

כלומר-

אגף ארגון- אגף זה עבר בעיני שינוי מבני משמעותי ובעצם מתפקד כרגע במתכונת המצומצמת ביותר והיעילה ביותר האפשרית בעיני. פרט לצורך בגיוס רכז טכני במישרה מלאה לצד עבודתו של צביקה כרכז מבנים.

אגף חינוך- אני רואה את תפקידי הליבה את תפקידי רכזי המחלקות ורכזי האזורים.

כלומר אני רואה צורך בלשמר ולחזק את בעלי התפקידים הנ"ל ולהעניק להם את התנאים לעבוד בצורה מסודרת קרי שימור משרותיהם כיחידות שלמות המאפשרות לבעליהם לפתח פרספקטיבה ניהולית-ארגונית ומעניקה לו כלים להתפתחות אישית דוגמת שילוב לימודים אקדמיים. אל מול זה אני רואה צורך בלקצץ את התפקידים הבאים:

· רכזי הקינים שבתשלום- תפקיד זה חשוב שיתקיים אך מקורות המימון אליו חייבים להימצא ברמה המקומית מהקיבוצים ומהעיריות תוך הבניית מערכת ליווי ברורה בתוך ההנהגה על מנת שאלו יראו עצמם כנציגי ההנהגה בשטח.

• רכזי השכבות- תפקיד זה צמח ומילא חלל אדיר שחסר בשנים האחרונות בתנועה ואם זאת אני חושב כי תפקיד זה ניתן לביצוע כמשימה תנועתית ולא כמשרה, ברור שדבר זה יפגע לא רק בשכבות אלא גם ביכולת העבודה שלנו כהנהגה, אך זה המקום לציין כי הקיצוץ בתקציב איננו בחירה אלא הכרח.

* חברי המחלקות- מחלקת ההדרכה, מחלקת קן קיבוצי ומחלקת קהילה פעילים המסיעים להטמעת העבודה בשטח אך נכון שיעשו את משימותיהם מתוך הקהילות החינוכיות בהן קבוצותיהן יושבות. לצורך ההדגמה- תפקיד של רכז הדרכה אזורי נכון וחשוב שיעשה על ידי בוגר תנועה החי כחלק מקהילה באזור בו הוא רכז ההדרכה וכן מתוך התפרנסותו בכבוד בעבודה שאינה בהכרח חלק מתנועת הנוער.

לסיכום הוסיף ואומר כי במגמות המסתמנות כרגע לגבי אופי העבודה התנועתית אנו עשויים למצוא עצמנו תוך זמן קצר עם מעט אנשים ועם הפחות מתאימים שבהם מכיוון שמסגרות השפעה שיפותחו על ידי בוגרי התנועה יתפסו כאטרקטיביות ורלוונטיות יותר לצרכיהם. לצערי דוגמת חוסר היכולת לתת מענה לקן הקיבוצי היום בעוד שהפרדס פועל בשיא כוחו בדיוק באותו השדה מהווה רק סנונית ראשונה של המגמה.

בתקווה לדיון פורה וחברי

חזק ואמץ

סמינר צופי 2005- סיכום אישי

לסכם תקופת עבודה של שלושה חודשיים מתוכה חודשיים של חיים ביחד זו חוויה מעצבת. להצליח ולייצר חוויה כזאת במציאות של ישראל 2005 זו משימה בלתי אפשרית, כמעט, עובדה היינו, חווינו ואת זה לא יקחו מאיתנו.

סיפורו של הצופי הינו סיפור אנושי, החבלים, המיטות והאומגה הם כיסוי איכותי ליכולת של כל אחד ואחד מאיתנו להתנתק מסדר היום הקבוע שלו ולהתמקד בדבר אחד.

אתם רגע פני הצבא, "החיים הבוגרים", מקווה שתזכרו כי בכל שלב בחיים יש יכולת אם מרגישים צורך לעצור, להתמקד, לברור מה באמת אתם רוצים לעשות. האם באמת אתם מרוצים ממה שאתם עוסקים בו כרגע? אני לא אומר לכם שאתם נהנים אבל כן אתם צריכים להיות מאושרים בבחירות שלכם.

הקימה לפני זריחת החמה, העבודה הפיסית המאומצת, הלחצים הנפשיים עם המדריכים והחניכים לא בהכרח גרמו לכם הנאה אך ברור לי לחלוטין כי רק אנשים מאושרים, חופשיים שלקחו על עצמם את המשימה הזאת מתוך בחירה יכלו לעמוד בה.

אני לא מתכוון להתרפק על זכרונות מכיוון שאתם עושים זאת טוב ממני וגם מכתב זה יגיע אליכם יחד עם דיסק מלא בזכרונות, ברגעים קטנים משעשעים ועצובים. אינני מתכוון להתרפק על זכרונות כי בעיני רוחי אני רואה כל אחד ואחד ממכם כשותף בהמשך הדרך. להיות איש תנועה בא לידי ביטוי סימלי בחולצה אך בעיקר בכך שאת עשיתכם אתם רואים כחלק ממעשה רחב יותר של תנועה.

עצה לדרך, אני הבנתי עד כמה אני זה השומר הצעיר ככל שנכספתי בצבא לאנשים שונים ממני, רק בדרך זאת יכולתי להגדיר את עצמי יותר ויותר. הגדרתי את עצמי כאיש תנועה בטירונות כשראיתי שהמפקדים שלי משחקים את אותו משחק כמונו והם בעצם אנשים, הגדרתי את עצמי כאיש תנועה במחסומים ובסיורים שעיכבנו נשים,ילדים וזקנים.

נשלח כחלק ממצגת הפרידה שכל חבר צוות קיבל

קליפ מהסמינר