רשמים ואתגרים מכנס הקיבוצים המתחדשים

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו בחצר הקיבוץ ומחוצה לה באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.
התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, אורח החיים הקיבוצי הוא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחבריהם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ המתחדש נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ המתחדש הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים ייחודים שמאפשרים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת?" אך קולות אלו נשמעו בכנס הראשון של הקיבוץ המתחדש. אורי מרגלית הכריז כי הניהול הרזה הוא פאסה וקרא להרחיב את מערכות הניהול הקיבוציות כי לא ניתן לנהל קהילה בחצי משרה.
100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.
אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.
ולחברי הקיבוצים השיתופיים, אני חושב שיש אתגר לא פשוט, להיפתח, להזמין, להעיז ולראות את הפוטנציאל שבהתכנסות וביצירת מסגרת של הקיבוצים המתחדשים שמסתכלים מעבר לחצר הקיבוץ הבודד. יש צורך חיוני שהקיבוצים השיתופיים, כפי שעשו מספר קטן של חברים, ישתלבו בשיח של הקיבוץ המתחדש במגמה של יצירת שותפויות.
התארגנות של מספר קיבוצים לאורך זמן יש לה שם- תנועה. יש לראות בכך שהקיבוצים המתחדשים משקיעים אנרגיות שכלל לא היה ברור שיבחרו להשקיע ביצירת עמדות תנועתיות הזדמנות. אין אני מתבשם מכמות המשתתפים בכנס אך בהחלט רואה צורך לקדם ולחזק את השיח התנועתי הרחב על האמירות אותם אני מזהה ככאלו שיכולות להוות שדה המראה לפעילות משותפת. בין אם זאת קביעתו של ניר מאיר שקיבוצים רבים מידי אימצו את פנסיית המינימום כפנסיה אופטימלית והוא רואה חובה לדרוש מאלה שיש להם להעלות אותה. בודאי הקביעה של אורי מרגלית לחברות מלאה בקיבוץ בלבד וכמו כן חיזוק המגמה המשמעותית שהוצגה הן על ידי עוזי צור והן על ידי דוברים נוספים לשמירה על נכסים משותפים ושליטה בנכסים.
קשת האתגרים שנפרשו בכנס בפני הקיבוץ המתחדש רחבה מאד וכפי שפרופ' ששינסקי קבע למורת רוחם של חלק מהמשתפים, הקיבוצים עברו כברת דרך אך החלק הקשה עוד לפניהם.
עתידו וחוסנו של הקיבוץ לעשורים הבאים קשור קשר אמיץ לחוסנה של התנועה ורק תנועה שפעיליה יבואו מכל קשת הקיבוצים תוכל להתקיים לאורח זמן. כולי תקווה כי הרוחות שנשבו בכנס הראשון של הקיבוצים המתחדשים יבואו לידי ביטוי גם במוסדות התנועה השונים ובאיוש ממלאי תפקידים. שאותם חברות וחברים מלאי מוטיבציה שהגיעו להפגין את נוכחותם ידעו לעשות זאת לאורך זמן ובתחומי חיים רחבים.
ולסיכום כצעיר הפעילים בבית התנועה היום אני מלא תקווה שצעירים נוספים מקיבוצים יראו ויבחרו לראות בתנועה הקיבוצית מקום משמעותי ורלוונטי לפיתוח החברה הקיבוצית. זאת על ידי חיזוק והעצמת המשותף בין הקיבוצים השונים ולא על ידי חידוד הפערים בין הקיבוצים.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

פורסם בבמקום

וגרסה מצומצמת גם ב"ידיעות הקיבוץ"

מדוע הזדעזעו המזוזות?

נראה לי שחשוב לתת מענה גם ברמה העובדתית לקורה במבואות עירון וגם התייחסות ערכית מוסרית.
ברמה העובדתית חשוב לדעת כי כל ניסיון לצייר את המאבק סביב המזוזות כמאבק בין קיבוצניקים לאחרים או בין תלמידים ותיקים לחדשים אינו מבוסס על המציאות. כבר עשור שבבית הספר לומדים יותר תלמידי חוץ מבני קיבוצים. כבר עשור שרוח בית הספר נשמרת כולל פעילויות חברתיות בסופי שבוע וכולל פעילות משמעותית של תנועת השומר הצעיר. פעילות זו אף הגיע לשיא באחת השנים כאשר מספר רב של מד"צים קיימו דיון על כיצד מגייסים חניכים מהקיבוצים. כלומר מיותר לציין כי רובם היו מדריכים צעירים מפרדס-חנה, כרכור ומושבי הסביבה.
כך שיש לראות בדיון שנוצר כאן לא "בורות של קיבוצניקים" ולא "אפיקורסים חוטאים" כפי שטרחו לכתוב טוקבקיסטים מתלהמים אלא דיון משמעותי על ציונה של היהדות במדינת ישראל.
מכאן ברצוני להתייחס לפן העקרוני.
נולדתי יהודי, אני חי כיהודי ואמות כיהודי מכאן נגזר שכל מעשי הם ביטוי גם ליהדותי. הנסיונות של חלקים הולכים ומתרחבים מקרב היהדות הדתית להגדיר מהי היהדות "האמיתית" רק מאתגרים אותי בנושא.
מדינת ישראל קמה ומתקיימת לא בזכות החרדים לתפיסת היהדות, היכולת שלהם לגנות אותי בעברית, באתר בעברית, ברדיו עברי ולהיות מוגנים על ידי חוק דמוקרטי כתוב בעברית. כל אלו הם תוצר של יהודים שבחרו לאתגר את היהדות כפי שנתפשה במשך 2000 שנות גלות ובחרו להוביל מהפכה ציונית. הציונות לא ראתה רק יעד להקים מדינה יהודית לאומית, אלא ראתה הכרח בהוצאת הגלותיות מהיהודי.
ההתנגדות של חניכי מבואות עירון אינ התנגדות לקרוא ספר תנ"ך ואינה זלזול במסורת היהודית וביהדות ככלל. ההתנגדות של חניכי מבואות עירון היא לעובדה שמישהו מנסה להגדיר להם את יהדותם. מדהים בעיני עד כמה תפיסה זו מושרשת בישראליות, בעוד בריכוזים היהודים הגדולים בעולם היהדות חיה, נושמת, מתפתחת ומתקדמת בישראל ממשיכה האורטודוקסיה לטעון לבלעדיות על היהדות.
חניכי מבואות עירון, ממלאים אותי גאווה ביכולתם לעמוד על זהותם כיהודים "
התנגדותנו היא לא למזוזה כשלעצמה אלא למה שהיא מייצגת- הדת היהודית אשר שמה את האלוהים במרכז והוא שולט בגורל האדם האדם ולעומת זאת בשומר הצעיר אשר שם האדם במרכז, הוא אדון לגורלו ואחראי למעשיו"
הגדרה זו הרואה בביקורתיות את הדת היהודית אך רואה ביהדות מקור תרבותי מחבר ומגבש עוברת כחוט השני בהתחדשות המסורות היהודיות בהתיישבות העובדת. דוגמה ידועה לכך היא חג השבועות המתקרב. אחד משלושת הרגלים שכמעט חדלו מלציינו בגלות, כחלק מהמהפכה הציונית שהובילה גם ההתישבות העובדת, הפך חג זה לחג חקלאי שמציין התחדשות וביכורים. עד היום מציינים את החג בהתיישבות העובדת ברוב הדר ופאר.
הדבר החמור ביותר לסיכום הוא עוצמת התגובות שמנסה להשתיק את הלגיטימיות של אורח החיים היהודי המודרני. אני לפחות לא אוותר בקרוב על ההגדרה של היהדות כחלק מהזהות שלי וחלק מתרבותי ולכן אני מציע לכל אלו שמקווים שרק עוד קצת ואנחנו נעלם להתכונן למאבק תרבות ארוך
עקבו אחרי הכותרות והטוקבקים
http://www.tog.co.il/he/New.aspx?id=3989
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3888760,00.html

http://www.facebook.com/photo.php?pid=1047619&o=all&op=1&view=all&subj=214148416017&aid=-1&id=1541856300

האם יש טעם בהחרפת המאבק עם המתנחלים?

הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק על רגל אחד. כן יש בו משהו נכון,כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה של אזרחים שלא בדיוק בטוח מהמידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחלים יש אלפי אנשים שגריםמעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועות המיישבות דוגמתהתנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנות בית רקמעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם" קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורך דחוף לקדם את הדיון הציבוריעל "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזור לגבולות הקו הירוק? איךמשקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה, אני מאמין כי דווקא שיחישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירה על הצורך לסיים אתהכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברה הישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברו של חלקים נרחבים בציבורהישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנו להגיד- "מדינהכזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתית יותר, מדינה שבה לאנזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינה שמסוגלת ליישםאת החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצף הלוגי כאן הוא חשוב ביותר,מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף, כשרואים את המצב בניצן,זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד את המתיישבים מעבר לקוהירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקתומאמצת את המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבורלגבולות 67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראל ופתרון אמפתי שיאפשר לרובהמתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץ קטן של פונדומנטליסטיםדתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומר שלא עלולות להיות כאן תמונותוסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדובר במיעוט מבוטל חוסנה שלהחברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיות חלקלק עד מאד,מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיך ולפרטאפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציון בשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחולהעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.

הקמפיין החדש כנגד המתנחלים ואיפה אפשרלתקן, מה ההזדמנות
הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק עלרגל אחד. כן יש בו משהו נכון, כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה שלאזרחים שלא בדיוק בטוח מה מידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחליםיש אלפי אנשים שגרים מעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועותהמיישבות דוגמת התנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנותבית רק מעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם"קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות 67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורךדחוף לקדם את הדיון הציבורי על "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזורלגבולות הקו הירוק? איך משקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה,אני מאמין כי דווקא שיח ישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירהעל הצורך לסיים את הכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברההישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברושל חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנולהגיד- "מדינה כזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתיתיותר, מדינה שבה לא נזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינהשמסוגלת ליישם את החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצףהלוגי כאן הוא חשוב ביותר, מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף,כשרואים את המצב בניצן, זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד אתהמתיישבים מעבר לקו הירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקת ומאמצתאת המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבור לגבולות67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראלופתרון אמפתי שיאפשר לרוב המתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץקטן של פונדומנטליסטים דתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומרשלא עלולות להיות כאן תמונות וסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדוברבמיעוט מבוטל חוסנה של החברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיותחלקלק עד מאד, מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיךולפרט אפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציוןבשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחו להעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.



מכתב של רבני ההתנחלויות


הפגנת השמאל בכיכר ציון

תיאור ההפגנה באתר ערוץ 7

לציון 100 שנה לתנועה הקיבוצית- לרגל אירוע פתיחת שנת 100 בדגניה מקבוצה קטנה לתנועה גדולה

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה  בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.

התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, התנועה הקיבוצית היא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחברינם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ הדיפרנציאלי נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ הדיפרנציאלי הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים שיכולים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת? הוא כנראה לא ראה קיבוץ משתנה" ולהם אומר, ראיתי וגם ראיתי ובדברי כאן בטח שאינני מנסה לתאר את המציאות הקיבוצית היום אלא להציע ולהזמין את חברי הקיבוצים הדיפרנציאלים לבחור מחדש בזהות הקיבוצית.

100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.

אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.

ולסיכום אני רוצה להצביע בקצרה על מספר נקודות אותן אני מוצא כמקור לגאווה אישית. אז כפי שכבר הזכרתי, אנחנו היינו ונשארו אחת החברות הסולידריות בעולם, גם מבחינה פוליטית ולאו דווקא מפלגתית כל התנועה הקיבוצית מכריעה בעצם חייה לחיוב על רעיון מדינת הרווחה אל מול הקאפיטליזים החזירי. עצם החברות של כל חבר קיבוץ באגודה שיתופית, שיכולה להכריע ולקבל החלטות, בדומה להחלטות שקיבלו על שינוי אורחות החיים יכול כל קיבוץ לקבל החלטות רבות אחרות. גם בתחום מאוד רלוונטי היום, תחום הקיימות ואיכות הסביבה הקיבוץ לא סתם ממוקם במקום טוב באמצע אלא מציב רף גבוה. סתם דוגמה קטנה מהיומיום, בכמה מקומות עוסקים בצורך ליצור מרחב שבו תוגבל או תצומצם תנועת המכוניות? בקיבוצים על פי רוב זה יותר ממקובל. ובכמה מקומות בארץ ובעולם אתה יכול למצוא מרחב מחייה שכולל אוכלוסיה רב דורית, מבני ציבור ושירותים אך ללא פרסומות שקופצות עליך מכל מקום.

לי די בדוגמאות קטנות אלו בכדי להרים את הראש בגאווה. לא מדובר כאן על מנוחה על זרי דפנה אלא על הרמת הראש בגאווה אל מול האתגר שלהמשיך, לקיים ולחדש, את הרעיון הקיבוצי גם בעשורים הבאים וזאת על ידי הגדלת מעגל השותפים שיבחרו לראות בחברה הקיבוצית מעגל רלוונטי עבורם כבית וכדרך, תוך יצירת סביבה תומכת ומעודדת לצעירי קיבוצים לבחור ולהוביל בקיבוציהם ובתנועה.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

למה שמאל לאומי זה גם אני?

בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה.
אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה.
כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק.
כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי.
כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית.
השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.

גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון.
גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו.
גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד.
גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר.
לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד.
אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות.
לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר.
עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו.
לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו.
השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן.




כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי


כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

מצוינות התעשייה הישראלית ופני החברה

השבוע הודיע על פרישה אלי הורביץ. הורביץ כיהן במשך מאז 1976 כמנכ"ל חברת טבע ונחשב לאדם שהוביל אותה מחברה כטנה למותג עולמי החולש על תחומים רבים. לאור פרישתו מהתעשייה הושם זרקור על סיפור חייו על ידי ביכר אחר בכלכלה הישראלית. סטף ורטהיימר, בראיון לגלי צה"ל סיפר על הכרותו רבת השנים עם הורביץ. הכרות שראשיתה ביזמות של ורטהיימר במפעל קטן בנהרייה בזמן שהורביץ שהה בקיבוץ סער בצפון. המראיין ניסה לעמוד איתו על הייחודיות של אנשי התעשייה הישראלית שמצליחים כל כך ותשובתו של ורטהיימר שווה התייחסות. הוא עמד על היכולת המשותפתלו ולהורביץ להבין את הצורך של התעשייה והכלכלה בחברה. הוא עמד על מחויבות משותפת של שניהם לעובדים ולאנשים ולא פסח על המחויבות המשותפת שלהם לפתרון ומעורבות של ערביי ישראל בכלכלה הישראלית בגליל ובדרום.

מדהים בעיני החיבור של תעשיין מהשורה הראשונה לעמוד על חיבור אמיץ זה מבלי לאבד את הלגיטימיות שלו בשיח הישראלי. לפני שבוע נשא דברים סטף ורטהיימר בטקס לחלוקת פרס יגאל אלון שניתן למעשה מופת חלוצי. הפרס השנה ניתן למכינות הקדם צבאיות ולעמרם מצנע ופועלו בשנים האחרונות בירוחם.

כמעט אידיליה- מחולקים פרסים על מעשי מופת חלוציים ובכירי התעשיינים קוראים לשילוב והעצמת ערביי ישראל.

השאלה הינה איפה זה פוגש את הנוער הישראלי- היהודי?

אותו נוער שבסקר שפורסם היום ש 56% לא חושב שלערביי ישראל יש זכות להבחר לכנסת.

אותו נוער ש50% שולל בכלל את העובדה שלערביי ישראל מגיע שיוויון זכויות.

יש לנו מחויבות לפעול במעגלים הולכים ומתרחבים ולהבהיר מה הם אותם יסודות שהם חלק מקיומה של החברה הישראלית כיום. נדמה לעיתים שהן בשמאל והן בימין ה"ציבור המקצועי", אותם מקבלי החלטות, מביעי דעות וכו' עסוקים כל היום בלהסביר ולנמק את עמדותיהם אל מול עמדותיהם של אחרים. לצערי שיח זה הולך ומתרחק מחלקים נרחבים בציבור הישראלי בכלל ומהנוער בפרט. במאבק שבין אישי ציבור ופוליטיקאים העסוקים בלשלול אחד את השני כמו נעלם המסד המשותף של הדיון, כמו משחקים משחק ששכחו את כלליו. כללי החברה הדמוקרטית, כללי היסוד והשאלה לשם מה חברה?

רגע לפני שכל אחד מאיתנו מביע את עמדתו הנחרצת ומגבש קואליציות בכדי להביא אותם לידי מימוש עלינו לבחון את עצמנו ולשאול, האם אנו משקיעים מעט מזמננו הציבורי להרחבת ההסכמות והקודים החברתיים שמהווים את הבסיס המשותף לחברתנו.

פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית חרבה החברה מפני שינאת חינם, האתגר הגדול שלנו- של כולנו הוא להגדיר את חוקי המשחק לא פחות מאת הדרך לניצחון.

חברה שתמשיך את תהליך האטומיזציה שלה, את תהליך ההתפרקות שלה מכל הסכמה משותפת מבטיחה רק דבר אחד- את כליונה.

רק מהלך חברתי שבו לצד המחלוקות והמאבקים הלגיטימים על דרכה של החברה הישראלית יבואו לידי ביטוי כל העת המרכיבים שמהווים את היסודות למבנה המפואר שהוקם כאן במאה האחרונה, כי רק כך תמשיך ותתקיים כאן חברה ישראלית.

רק חברה ישראלית שתצליח להגדיר ראוי ולא ראוי, ציבורי ואישי, היא חברה שתוכל להתמודדל אל מול אתגרי המאה הקרובה.

ראוי ומצוי במציאות הישראלית- צ'יקו ורבני תקנה

צ'יקו תמיר משלם מחיר כבד לכאורה, יש שיטענו שאולי כבד מידי. אך אני רואה בכל שקל מהמחיר אותו הוא משלם מחיר כדאי. לא כדרכי אף אציין כי הרמטכ"ל הצליח להחזיר בלא מעט אומץ מושגים שהחברה האזרחית כבר שכחה מזמן. הרי לא מדובר כאן בצ'יקו, לא בבנו ואף לא בטרקטורון. מה שעמד במבחן ציבורי שכבר כולנו אף לא ראינו בו מבחן הוא ההבדל בין המצוי לראוי.

אותו הבדל בין החוק היבש, חוק שלא פעם אינו מאפשר להעמיד לדין אדם אך כל הסובבים אותו יודעים כי היתה בדבר מעשה עברה. ההבדל בין המצוי לראוי הוא אותו ערך מוסף שבעבר חייב אישי ציבור מכל הקשת הפוליטית ובכל תפקיד ציבורי להישמר ולא לעשות שימוש במרות או בכוח שנצבר יחד עם תפקידם.

כבר זמן רב שהציבור הישראלי פוגש שורה של אישי ציבור שעולים לכותרות כי עשו שימוש בסמכותם. מי מהם שגנב, מי מהם שהעלים מיסים,ומי שאף אנס. בציבור הישראלי לא רק שאישי הציבור שכחו את הבושה אלא הציבור גם שכח לדרוש מנבחריו ומוביליו התנהגות ראויה מה היא.

אחרי שכבר הורידו את צ'יקו תמיר בדרגה וקבעו את עונשו, נדמה היה שהמחזה חוזר על עצמו מצעד תומכים ומכתבי הלל לפועלו הצבאי והתוצאה ברורה. צ'יקו מקבל את דרגתו חזרה, כבר אין מחאה ציבורית, כבר אין ציפייה מאיש ציבור לקחת אחריות על מעשיו.

בתוך מציאות בוצית ואפרורית זו, ההחלטה של הרמטכ"ל להדיח את צ'יקו תמיר יכולה להוות הבלחה מקרית, אך ברוח גבית נכונה מהציבור היא יכולה גם להיות שינוי מגמה משמעותי. אשכנזי העיז להעלות את הרף ולומר בפה מלא כי הציפיה שלו ממפקדי צה"ל אינה רק שיפעלו כחוק אלא גם שיהוו מופת דמויות ראויות שיהוו מושא לחיקוי.

האם הציבור הישראלי ידע לתגמל את אשכנזי ואת רוח דבריו בצורה שבא אנשי ציבור נוספים יפנימו כי הציבור מחפש אחרי אותן דמויות ראויות, דמויות שמכירות את החוק ולא עוברות עליו אך מייצרות רף גבוהה יותר של מוסר עבור סביבתם. אשכנזי אינו בודד במערכה, רק לפני שבועות מעטים עסקו בפרשת הרב אלון ונחשף פורום תקנה. היו שמיהרו לתקוף את הפורום כפורום שמנסה להחליף את הטיפול המשטרתי בסגנון "לסגור את העניינים בתוך המשפחה". אך ככל שעסקו יותר התברר אופיו של הפורום. מדובר בפורום רבני, ששיתף פעולה באופן ייחודי לטפל בסוגייה שאין לה מענה בחוק ובפרשנויותיו. מדובר בפורום שלקח על עצמו אחריות ציבורית לייצר נורמה חברתית בקרב הציבור שבו הוא חי, לא נורמה שבשבילה צריך לשנות את החוקים בכנסת, אלא נורמה ראוייה ומוסרית יותר.

כולי תקווה שהחברה הישראלית על גווניה השונים תבורך באנשי ציבור נוספים וביוזמות נוספות שישאפו לתת פומבי לנורמות ציבוריות ראויות ולא יסתפקו בחוק היבש שמטבעו מלא חורים

פורום תקנה

על פרשת צ'יקו תמיר

חג שבע- עמותת הרב גרוסמן ואגף המשימות כמשל

בשבועות האחרונים אני נחשף לעבודה מבורכת של שליחיו של הרב גרוסמן מעמותת מגדל אור במגדל העמק. כבר שמונה שנים החברקה מקדמים לפני כל פסח מבצע איסוף חבילות לנזקקים.
השנה היעד היומרני שלהם להגיע למעל 20,000 חבילות הביא אותם לפנות לתנועה הקיבוצית ולאגף המשימות.
חברנו לפעילות, יחד אנו מנסים להגיע לאיוש של 230 סניפי שופרסל בחברי קיבוצים ומתנדבי שנת השירות. אבל החוויה האמיתית היא היכולת ליצור קשר ולהצליח לבנות שיתופי פעולה עם קהלים שבדרך כלל לא היה לי ולהם הרבה במשותף. נכון הדרך עוד רבה להצלחת המבצע אך זה בהחלט פתח לכיוון נכון.
נושא זה רק מדגים לי את ההטיה המסוכנת שקיימת כיום בחברה הישראלית בקו השבר שבין דתיים וחילוניים. הקיטוב שבו כל צד מיוצג על ידי הקיצוניים ואינו מאפשר תא השיח וההסכמה בין המתונים. יש לא מעט דוגמאות שניתן להרחיב עליהם דוגמת רבני יצהר, האנרכיסטים נגד הגדר, שייח ג'ראח ועוד. בהם המציאות הקיצונית מייצרת את סדר היום שלנו.
אך השאלה היא כיצד בונים מסגרות וזירות ציבוריות שיביאו לידי ביטוי את ההסכמות הרחבות הקיימות בציבור הישראלי. אל לכם לטעות אין אני מדבר על טשטוש אי ההסכמות או המחלוקות שצריך לקבל עליהן הכרעות ולעיתים לא הכרעות קלות. אך האתגר הוא שנחזק גם את היסודות שיאפשרו לנו לצאת מתוך הנחת יסוד חברתית שאכן קיימת חברה ישראלית ואנחנו כציבור עושים מאמץ משותף לשמר אותה ולהשפיע עליה מבפנים. יסודות משותפים אלה משותפים לרוב הציבור בישראל ועומדים על הדמוקרטיה, כבוד האדם והידיעה הברורה כי דרך ארץ קדמה לתורה.
בברכת חג פורים שמח.

קיבוץ – עתיד ותמיד- במאבק הראוי על קרקעות הלאום

שני עשורים עברו על החברה הקיבוצית בעיסוק פנימי ובמאבק לגיטימציה על מושג "הקיבוץ". מאבק שהחל במתח בין "קיבוץ תמיד" ל"קיבוץ עתיד" ונמשך אל מעגלי העבודה השונים בתנועה הקיבוצית וקיים עד היום במתח תמידי מובנה במאבק על הזהות הקיבוצית בין הקיבוצים הדיפרנציאלים-המתחדשים ובין הקיבוצים השיתופיים-קלאסיים. כמעט לא ניתן להגיד מונח מבלי להסגיר עמדה או צד. כל מונח, כל ביטוי כבר אומץ על ידי אחד הצדדים בפלפול המתמשך. אך מונח אחד נשאר מעל הדיון והוטבע כאות קלון על ידי החברה הישראלית, מושג שבביטויו הרחב אנו פוגשים אותו כעת, מושג ההפרטה. בכל ואריציה כבר הושמצה החברה הקיבוצית, הקיבוץ המופרט, חברה שהפריטה את ערכיה. גם הקיבוץ השיתופי וגם הקיבוץ הדיפרנציאלי כאחד אימצו את מושג ההפרטה לשיח הפנים קיבוצי. אך הנה מגיע בנימין נתניהו לסבב שני של מכירת חיסול ומניף את דגל הפרטת מקרקעי ישראל. מכירת קרקעות הלאום. על אף שאנו הקיבוצניקים חשבנו שאנו המצאנו את מושג ההפרטה מגיח ביבי וגונב את הבכורה. באחת אנו מגלים כי מונח ההפרטה על אף שהרבנו להשתמש בו אינו מייצג נאמנה את שעבר על התנועה הקיבוצית. הפרטה הרי משמעותה ריכוז ההון ואמצעי הייצור אצל קבוצה מצומצמת של פרטים. גם עם נהפוך בציציות התנועה הקיבוצית מסופקני אם בנמצא אף קיבוץ אחד שבו נקנו נכסי הקיבוץ על ידי אחד או בודדים מחבריו.(דוגמת הסרט אסקימוסים בגליל)
השליחות שרואה נתניהו בהפרטת נכסי הלאום מסוכנת ומאיימת. יש בה סכנה אמיתית על המשך קיומה של מדינת ישראל בכלל ושל המגזר הכפרי-התיישבותי בפרט. הרי בקלות רבה ותוך זמן קצר יכולים שטחים חקלאיים להפוך לחוות ענק שבבעלות בינלאומית דוגמת חוות התירס בארה"ב. נסו לדמיין מציאות בה שטחי ענק בנגב הם בבעלות פרטית שיום אחד יכולים לעבור לבעלות פאן ערבית. אך לא חייבים ללכת כל כך רחוק עיריית מוסקווה כבר הביעה נכונות לרכוש שטחים באזור ים המלח להקמת מיזם תיירות עצמאי. אך בהתקפה חסרת הפשרות של ביבי ניתן לזהות גם שני יתרונות ייחודיים האחד חיצוני והשני פנימי.
היתרון הראשון הינו בקואליציה הייחודית שהתנועה הקיבוצית מוצאת עצמה בתוכה. קואליציה שאינה קואליציית שעה לצורך פוליטי צר אלא קואליציה אידיאולוגית הרואה חיוניות במושג "אדמות הלאום" ובהתנגדות למכירת קרקעות לצמיתות. בקואליציה זו מוצאת עצמה התנועה הקיבוצית עם האיחוד הלאומי, עם העמותה לצדק חלוקתי, עם האירגונים הירוקים וכמובן עם עוד אירגונים חברתיים רבים הרואים את הדגל של ההפרטה מונף. קואליציה זו מעניינת ומחדשת במרחב הציבורי הישראלי אך על אף יתרונותיה רציתי להרחיב על השיח הפנים קיבוצי. בבואנו ללחום את מלחמת אדמות הלאום מוצאת עצמה החברה הקיבוצית בפרדוקס לא פשוט. בחברה הישראלית אנו מזוהים כישובים שעסוקים בהפרטה(ואנו תרמו לתחושב זו בציבור הישראלי) ומכאן מעיין לנו הזכות לצעוק חמס כנגד הפרטת קרקעות ישראל בעוד אנו עוסקים לכאורה באותו תהליך כלפי פנים. מציאות זו מביאה לשתי חלופות אפשריות שהולכות ומתהוות היום בתנועה הקיבוצית. האחת הינה אימוץ קו של טיפול אספריני, אינטרסנטי. לקבל את העובדה כי קרקעות הלאום יופרטו ולודא כיצד הפגיעה בקיבוצים תצומצם למינימום. חלופה שניה הינה התעשתות מהירה של הקיבוצים וההבנה כי מול האיום הנוכחי עלינו למצות את המאחד והמשותף בין כלל הקיבוצים בין הקיבוץ המתחדש באופן שיתופי ובין הקיבוצים שבחרו בשינוי אורחות חייהם.
מושג ההפרטה הכלכלית הינו מושג מטעה ומסוכן לחברה הקיבוצית ולכן יש לפעול להוציאו משורש השיח הקיבוצי תחילה. נכון ישנה סכנה של הפרטה בקיבוצים אך אין היא ההפרטה הכלכלית אלא הפרטת התודעה. השילוב שבין המשבר הכלכלי העולמי עם מתקפתו של ביבי על קרקעות הלאום ישנו סיכוי, סיכוי לבניית הסכמות ותודעה רחבה של שייכות. שייכות של כלל חברי הקיבוצים בארץ.
במאבק הראוי על קרקעות הלאום אסור שמעורבות הקיבוצים תסתכם במעורבותו של בעל תפקיד זה או אחר. יש לפעול לייצר שיח ציבורי רחב ומעמיק בכל אחד ואחד מהקיבוצים. במאבק על קרקעות הלאום אנו מחוייבים להרים את דגל הראוי ולא לאמץ את תדמית הנגזל. הרמת דגל ראוי במציאות הקיבוצית היום מחייבת יציאה של התנועה על פעיליה אל הקיבוצים ופתיחות של חברי הקיבוצים לבעלי התפקידים תוך התמודדות עם העצלות, האדישות, הפסיביות והתודעה המפורטת שנמצאת במחוזותינו.
הדינמיקה של התקטננות והתמקדות במפריד במקום לראות את המשותף מאפיינת אוכלוסיות מוחלשות ומיעוטים מקופחים אל לנו למצב את התנועה הקיבוצית על מפעלה הרב דורי האדיר ככזאת

אורי אופיר, קיבוץ מצר
רכז הדור הצעיר- המטה השיתופי
פרסום חלק מהמאמר "בידיעות הקיבוץ"
לקריאה נוספת - על המאבק בקרקעות

על חינוך וחוויות חינוכיות

בבסיס תנועתנו עומדים כבר עשרות שנים פרקטיקות חינוכיות קבועות- הקבוצה החינוכית, יחסי המדריך-חניך, פעילות הועדות, האירועים הקיניים, האירועים האזוריים והמפעלים הארציים בדמות הטיולים והסמינרים. במשך עשרות שנים נעשו שינויים במתכונת הפעילות, בתכני הפעילות, ובאופן הפעילות אך ייחודיותה של התנועה נשתמרה. אותה יכולת של שומרת בת 90 לדבר ולהבין את השפה התנועתית עם נינתה בת השש עשרה שמדריכה בקן.
במהלך כל שנות פעילותה של התנועה נשמרה דינמיקה של שימור ושינוי. קצרה היריעה מלפרט את כולה אך ראוי לציין מספר דוגמאות. הקמת התנועה החינוכית בארץ לצד הקיבוץ הארצי, הכניסה לשכונות ועיירות הפיתוח בשנות ה-80 וכך גם את תהליך קבוצות ההמשך שהצליח לצקת תוכן מחודש למושג ההגשמה שכמעת וחדל מלהתקיים. דוגמה שאינה מעידה על צמיחה הינה תקופה בשנות ה-70 בה חדלו החולצות השומריות להראות בתנועת הנוער. בתוך דינמיקה חינוכית זו פעלה התנועה במשך עשרות שנים, כשהקו המנחה אותה הוא בניית מסלול שלם עד כמה שיותר לחניך התנועה, מינקות ועד בגרות, המסלול התנועתי, שביטוי שיא שלו התקיים בתוכנית עשר השנים. במחקר האקדמי מכונה דגם עבודה זה הדגם המצטבר השומר הצעיר בדומה למערכות פורמליות ובלתי פורמליות רבות אחרות התבססו במשך שנים על דגם זה וברצוני להציג את ההנחות החברתיות כפי שהוצגו במחקרים רבים.
ההנחות החברתיות של הדגם המצטבר נחקרו רבות ומטרתי להציגן כאן כבסיס לדיון בהמשך. על בסיס מחקרו של פורטס משנת 2000 וכן ספרו של יאיר גד "על עוצמת ההשפעה החינוכית": מ 2006 ההנחה הראשונה היא שככל שהחניכים יצברו יותר התנסויות חינוכיות כך מתעצמת השפעת ההתנסויות עליהם ובכך אנו משיגים את מטרת החינוך. רוצה לומר, כמה שהחניך לוקח חלק ביותר פעולות ומפגשים תנועתיים מתעצבת דמותו השומרית בהתאם למטרות החינוך. ההנחה השנייה רואה בחניך יצור אנושי מסתגל ולכן מניחה כי הוא יגיב בהדרגה לתמורות שסביבו ומתוך כך יש לבנות מדרג חינוכי מהקוגנטיבי ועד המופשט. מודגם בתנועה על ידי המטרות הרב שנתיות והיעדים המותאים לכל שכבת גיל ועל בסיס חלוקת התוכן התנועתית. הנחה נוספת הינה ניצול הזדמנויות קרי שגם בחשיפה להזדמנות במידה והחניך לא בוחר בה יש בכדי להשפיע על החניך. דוגמת הידיעה על קיום ערב קן, פעילות ועדה או הידיעה שיכולתי להדריך על אף שבחרתי שלא. ההנחה הרביעית של הדגם המצטבר הינו שהמדריכים הם תחליפיים וחסרי ייחוד, בתנועה רואים זאת בצורה ברורה בתחלופת המדריכים על בסיס שנתי. חניך בתנועה מכיתה ה ועד י"ב צפוי לחלוף על פני שישה עשר מדריכים שונים ומשמעותיים. מצב זה במחקר מוגדר כteacher proof כלומר מציאות בה התוכנית החינוכית עצמה נבנית ככזאת המתאימה להעברה על ידי כל מדריך.
עד כאן סקרנו את ההנחות החברתיות של הדגם המצטבר כמונח אקדמי שמכנס לתוכו את רוב הפרקטיקות התנועתיות הפורמליות. אך בתחילת שנות ה2000 התחילו להאסף מחקרים המבוססים על תצפיות ושלאלונים שהראו כי הפרקטיקות של הדגם המצטבר אינן עומדות במטרות החינוכיות שהציבו לעצמם ולא פעם אף מתקבלות תוצאות שאינן ניתנות להסבר באמצעות הדגם המצטבר. מחקרים אלו הצמיחו שני מושגים חדשים ודגם אלטרנטיבי לבחינה והבניית מערכות חינוכיות. ברצוני להציגם בפניכם אך חשוב להקדים ולומר כי אין במושגים אלה קריאה על הפרקטיקות התנועתיות אלא יש בהן יכולת לבחון באור נוסף ולמקד אולי את תשומת הלב לנקודות שאולי לא ניתן עליהם דגש מספק עד היום.המושגים הינם חווית מפתח ונקודת מפנה. חווית המפתח מצמצמת לתוכה חוויה קצרה ומשמעותית שמשאירה את רישומה על החניך או המדריך לאורך זמן. נקודת המפנה הינה חווית מפתח שגורמת לחניך או מדריך להשתנות-שינוי ממשי בחייו. על מנת להבין את מושג חווית המפתח יש המשווים אותו ל"מפץ הגדול" או ל"זכיה בלוטו" ויש המכנים אותו "טראומה חיובית" חווית מפתח עשויה להשפיע על מגוון רחב של התנהגויות ותוצרים בחייהם של החווים אותן.
ההנחות החברתיות של הדגם החדש גורסות כי החוויה מחוללת שינוי מהיר וקיצוני בחווים אותן. החוויה היא שינוי עמוק ולא לינארי וכן כי חווית המפתח היא אישית וקוראת אצל כל אדם ברגע ובחיבור נפרד. המחקר של חוויות המפתח מעיד כי רבים מהמרואיינים באירגוני חינוך יודעים לעמוד ולפרט לפרטים חוויה או אירוע ספציפי שמבחנתם הוא אירוע מכונן בזיקתם לאירגון החינוך. אני מציע לכל אחד מכם לקחת לעצמו שניה ולחשוב האם אכן גם אצלו מצוייה אותה חווית מפתח תנועתית. על עצמי אני יודע להעיד כי בהחלט כן.
בחיבור לשיח החינוכי בתנועה, מחדש דגם חווית המפתח לבחון חיבור לאירגון בשלבים שונים ומאתגר את המסלול המוכר של חניך מכיתה ד' או ה' המתבגר ומתעצב במשך השנים בקן. דגם זה אינו שולל את הייתרונות הרבים של הדגם המצטבר שבאים לידי ביטוי במפגש קבוצתי קבוע, לו"ז שנתי ופעילות חינוכית המובנת על תוכנית רב שנתיות.
מכאן אני מעוניין לבחון עד כמה מושגים אלה תקפים בבחינת פעילות תנועתית עכשווית. בבחינת תהליך קבוצות ההמשך ופרויקט הקייצות, שני תהליכים אלו מצליחים ליצור לא פעם חוויות מפתח ואף נקודות השתנות לחניכים בתנועה. מהיכרות עם התנועה כתנועת ילדים ששיא הגשמתה הוא בהיתך מד"צ נחשפים החניכים לתנועה מסוג אחר על ידי דמויות מאתגרות, שאלות מהות וסביבה חברתית מגוונת. כל אלו מאפשרים לא פעם "התגלות" מחודשת, מפגש מחודש בין החניך לזהותו התנועתית. ראוי לציון כי בשלבים אלה לא פעם מסתיים הריטואל התנועת-נוערי של מדריך חדש בכל ספטמבר ושגרת ההדרכה של הקבוצה מתבססת על מדריך או זוג מדריכים מלווה את הקבוצה לארבע או חמש שנים.
מהצד השני של המטבע, פעם אחר פעם, אנו נתקלים בשאלה האם הפעילות , הטיול או המפעל מיועדים לכל מי שרוצה או רק לחניכי התנועה? בהתייחס לדגם חווית המפתח יכול להיות שיש כאן חוסר מימוש של פוטנציאל אדיר. הרי מפעלי התנועה, הטיולים והסמינרים הארציים והאזוריים מהווים עבור בני הנוער חוויה מקיפה שחורגת מגבולות התכנים בלבד. המפגש החברתי, הזמן החופשי לצד שבירת השיגרה יש בהן כדי להוות קשר לתנועה. הרי נער או נערה שבוחרים מסיבותיהם הם לצאת ליום-יומיים, שבוע או עשרה ימים לאירוע תנועתי נחשפים במהלכו לתנועה בתפארתה. על בסיס ההנחה כי כל נערה ונער שיחשפו לפעילות תנועתית יהיו צעד אחד קרוב יותר לתנועה מאלו שכלל לא יצאו מהבית. אני משאיר נקודה זו למחשבה רגע לפני שמתוך נוחות או קלות אנו משאירים מחוץ לגדר כל כך הרבה חניכים בכלל ובקיבוצים בפרט.
למעונינים להעמיק במושגים מוזמנים להמשיך ולקרוא


כתבה על גד יאיר ואלימות בבתי ספר
ספרו של גד יאיר

עוד על חווית מפתח

אורי אופיר

התיישבות זאת לא מילה גסה

התיישבות זאת לא מילה גסה - אורי אופיר

השומר הצעיר כתנועה מובילה בין תנועות הנוער היתה גם תנועה מובילה בהתיישבות. הנחת היסוד ראתה זהות ערכית בין האחיזה בקרקע להגשמת ערכים. בתנועת השומר הצעיר, על אף שלא הייתה בין הגדולות שבתנועות הנוער, הייתה חובת ההגשמה נר לרגליהם של בוגריה וכך היתה לתנועה המובילה בכמות הקיבוצים שהקימה לאורך השנים. במשך זמן רב היה הביטוי להגשמה תנועתית הקמת יישובים. במשך זמן לא מבוטל נלחמו אף בני הדור השני של התנועה על רצונם להקים קיבוצים משל עצמם ולא להשלים קיבוצים אחרים מכיוון שרק בהקמת נקודת ישוב נוספת ראו ביטוי שיא להגשמת הרעיון השומרי. אורח החיים השומרי יצר שאיפה ליצירת אדם חדש, תוך יחס שונה לעבודה, סדר יום אלטרנטיבי לכל מה שמחוץ לקיבוץ ובכלל זה חיי חברה ותרבות. אך הדגל שנשאו הקיבוצים גבוה מעל שאר הדגלים היה החינוך, חינוך הדור הבא במתכונת שתשחרר אותו מחיי הגלות ובאמצעותה הוא יגדל ויהיה דור המחובר לעבודת האדמה ולאורח החיים הקיבוצי.

ההתיישבות כשליחות תנועתית הצליחה להתמודד עם הגדולים שבאתגרים. פיתחו את מפת ישראל ושימו לב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל. בגבול לבנון הקיבוצים איילון, אדמית, סאסא וברעם ועוד קיבוצים רבים שעד היום נראים לנו מרוחקים ומנותקים, נסו רגע קט להכנס למציאות של עשרות שנים לאחור ולהבין את גודל השליחות שבהגדרת גבולות הארץ דרך התיישבות. גם אלו מכן שמכירות את עמק בית שאן ועמק הירדן לא יכולות להתעלם שלקחו על עצמם חברי מסילות, ניר דוד ושער הגולן. קיבוצים אלו עמדו על ההכרח וראו כשליחות את הצורך שלשלב בין הרצון ליצור אורח חיים חדש, אדם חדש עם הצורך להגדיר את גבולותיה של המדינה או המדינה שבדרך.

חלק מכם ודאי יופתעו אך גם הקיבוצים שהיום הוכתרו תחת השם "קיבוצי הנדל"ן", אותם קיבוצים שרצה המזל ומצאו עצמם באזורים מבוקשים למגורים ולמסחר לא עלו על הקרקע במיקום זה דווקא מתוך בחירה או נוחות אלא כצורך ביטחוני ליצירת רצף של התיישבות יהודית. "ספר השומר הצעיר" מלא כרימון בדוגמאות על יכולת עמידתם של הקיבוצים הצעירים אל מול מתקפות לא מבוטלות ולפניכם רק דוגמאות קצרות. " מענית היתה הנקודה היהודית הקיצונית ביותר לצד מזרח בשרון הצפוני. היא חלשה על הכביש המקשר את עמק עירון עם דרך טול כרם... רק באמצעות בית החרושת גל-עם העומד ממש על הכביש נשמר הקשר עם הנקודה היהודית הקרובה ביותר-קיבוץ עין שמר. ממכוניות ערביות, שעברו על הכביש היו יורים על עובדי המטע וגן הירק. רק בלווית משמר מזויין יכלו העובדים לצאת לשדה... "

"בליל שבת , 4 ביוני 1948, נכבש הכפר קאקון בהסתערות על ידי צה"ל. כעבור זמן ערך האוייב התקפת נגד בעזרת משוריינים וטנקים. במשך 36 שעות רצופות נמצאו חברינו בתוך העמדות והחפירות, צמודים אל נשקם שמעל לראשיהם שורקים ומתפוצצים מאות פגזים שנורו מתותחים ומרגמות ופצצות מן האוויר" –אוגוסט 1948 המעפיל.

הזיכרון הקצר של כולנו גם השכיח מאיתנו את מקומם של "קיבוצי עוטף עזה" בשמונה השנים האחרונות. שוב מפת ישראל תסייע לנו רבות בלהבין כי אפשר לספור על יד אחת את הקיבוצים שהתיישבו על קרקע מתוך שיקולי כדאיות ולא נשלחו כחוד החנית על ידי המדינה או מוסדות הישוב של המדינה שבדרך. הרושם אף גדל אם נשוב ונזכיר לעצמנו כי לצד השליחות הביטחונית ידעו הקיבוצים לפתח אורח חיים ייחודי, אורח חיים של ביקורת עצמית ובחינה תמידית של דרכם. על אף הקושי קיבוצי השומר הצעיר פעלו כחלק מתנועה ושמרו על קשר יומיומי עם המערכת התנועתית בשליחת שליחים, ביקורים ויצירת שיח משותף. מתוך מציאות מורכבת זאת צמח ועלה החינוך השומרי, קם וצמח המוסד החינוכי. אותו חינוך קיבוצי שגם לאחר עשורים רבים וגם היום אנו יכולים לזהות באמצעותו את החברה הקיבוצית כחברה שמשקיעה בחינוך מעל ומעבר לכל קבוצת אוכלוסיה דומה וזאת תוך שימוש בהכנסותיה ולא תוך הסתמכות על פילנתרופיה דוגמת החברה החרדית.

מציאות הדור שלנו בשומר הצעיר הפכה את היוצרות, המושג התיישבות נעלם מהשיח החינוכי, ניתקה האחיזה בקרקע ומתוך מערך שלם של חברה היה החינוך לתכלית הכול.

מהלך זה היה הכרחי בכדי לנער את קורי העכביש שנטוו על מערכות החינוך הערכי בכלל ועל תנועת הנוער בפרט. היה ועודנו קיים צורך בחידוש השיח החינוכי, שיח שמעיז לדבר ערכים, מעיז לאתגר במושג ההגשמה והמחויבות. מהלך זה של חידוש מסלולי ההגשמה התנועתיים הינו מהלך שהפיח רוח חיים חדשה בתנועה שכבר הספדים רבים נכתבו לכבודה.

אך היום עלינו לוודא כי אין אנו נשארים מנותקים ומרוחקים מהעשייה היומיומית. העשייה החינוכית שלנו חייבת להעשות מתוך החברה ולא מתוך תפיסה פטרונית. רעיון ה"מהפכנים המקצועיים" פשט את הרגל זה מכבר ועלינו לוודא כי תנועתנו לא תיפול באותו הפח בדמות "מחנכים מקצועיים"

הבשורה של החינוך השומרי בפתח המאה ה-21 חייבת לבוא מתוך שותפות אמת עם הקהילה, חינוך שומרי של קהילה שלוקחת אחריות על עצמה ומחנכת מבפנים. ניתן למצוא ביטויים פוסט-מודרנים רבים לתאר את הצרכים הכוזבים שמונעים מאיתנו להתחייב.

מונעים מאיתנו להתחייב למשך.

מונעים מאיתנו להתחייב לדרך.

מונעים מאיתנו להתחייב למעשה.

הכח הגלום הקבוצה השומרית לא יצליח לבוא לידי ביטוי משמעותי ללא תיבת התהודה של החברה שבתוכה הוא יבנה את השותפות. המורה שקם כל בוקר לעבודתו בבית הספר במשך עשרות שנים מתמיד במשימה יותר מכל אחד מאיתנו היום. כך גם אותה גננת שסביר להניח שאם תחזרו ותבדקו כנראה נמצאת עוד באותו גן שבו גדלתם. ההשפעה דרך החינוך והרצון לעצב בחברה מחייבים אותנו להעיז. להעיז ולהתחבר אל זרם החיים- אל המציאות של הקהילות עליהן אנו רוצים להשפיע.

אני מפציר בכל קבוצה,גרעין ושכבה לקחת את האחריות ולהכניס לסדר היום שלכם את הדיון על המחויבות לאורך זמן. מחויבות שתבוא לידי ביטוי בהצמדות לקהילה לאורך זמן. כל קבוצה שתדע להגדיר לעצמה ולהתחייב לעצמה שהיא מגיעה למקום לעשר שנים לפחות תבנה את עצמה בתוך המרחב באופן משמעותי. המהפכה היא שלנו פנימה, בשיח הפנימי, בתחושת השליחות, בדרך של האיך עומדים במשימה שלקחנו על עצמנו. האנרגיות הרבות המתבזבזות, פעם אחר פעם, בהתמקמות מחדש כל שנה שנתיים, או גרוע מכך ביצירת מסגרות משימתיות שבהגדרתן מנותקות מהקהילה, מהוות חסם מרכזי ביכולת שלנו להפוך לגורם חינוכי משמעותי ומעצב בחברה הישראלית.

המונח יעד הגשמה חייב להכנס לשיח התנועתי כהגדרת מקום של קבע, לא עוד יעד משימתי לשנה-שנתיים ואולי אפילו ארבע, אלא יעד שבו המהפכה השומרית, אורח החיים השומרי יגדל ויתבגר יחד איתנו.

הבחירה שנעשתה על ידי דורות של שומרים ושומרות לקשור את מושג ההגשמה להתיישבות ולמעשה חינוכי צריכה לעמוד נר לרגלנו, אין הדבר אומר שבהכרח עלינו לסמן את יעדי ההגשמה בפריפריה הגאוגרפית של ישראל או להתמיד במודל הישוב הכפרי. אך כן עלינו להעיז ולומר שאיננו רק עוצרים כאן לרגע, איננו רק אורחים, בכל מקום שנבחר בין עם בפריפריה חברתית או בריכוז עירוני גדול עלינו לראות עצמנו כחלק בלתי נפרד מהשכנים שלנו. אנו רוצים לייצר מציאות חדשה יחד איתם, לא עבורם, לא בשבילם, אלא עבורנו ובשבילנו.

"שימת דגש על החינוך להגשמה חלוצית והפניית עיק תשומת-הלב פנימה לא ניתקו את התנועה מזיקתה למתרחש בעולם הסובב, אך עובדה היא, שמעמדה הציבורי ויעילות מאבקיה על נפש הנוער היו תמיד פועל יוצא מחוסנה הפנימי" (ספר השומר הצעיר ג' 303)

Orion22@gmail.com