יום שני, 9 במאי 2011

קצת אופטימיות ליום העצמאות



פרסום מהיום מראה כי יום העצמאות זה היום בו הציבור בישראל קונה הכי פחות פרט ליום הכיפורים.
כלומר, ביום חופשי שמקומות הבילוי פתוחים, הקניונים פתוחים והפיתויים המסחרים הולכים וצומחים עומד הציבור הישראלי על עצמאותו ובוחר בפארקים, בגינות הציבוריות. במפגשים חברתיים ומפגשים משפחתים.
אולי זו רק דוגמה קטנה, פתח לתקווה נקודה שבה אונ עדיין שונים מארה"ב ועוד לא עקפנו אותה בכך שביום הזכרון בארצות הברית הביטוי המרכזי לציון יום החופש הוא מבצעי ההנחות האדירים9 ברשתות השיווק.
רק השבוע בשיחה עם חוקרת של עיצובהזכרון לקראת יום הזכרון עלתה השאלה מדוע זה כך בארה"ב ותשובתה העצובה היתה הפער ההולך וגדל בין המעמד הבינוני שמעצב את סדר היום הציבורי למעמד הנמוך שמשרת בצבא.
לטענתה כבר עשרות שנים שמעמד הביניים בארה"ב לא נוטל חלק בצבא ולכן נוצר הניכור בין הזכרון הקולקטיבי
חלק מהאתגרים שאנו חייבים לקחת על עצמנו זה להבטיח שמציאות מעין זו לא תהיה למציאות הישראלית בעשורים הקרובים.

הערב גם הקריאו קטע שלי בהדלקת משואה בטקס יום העצמאות בקיבוץ מצר

ב-1970 פרסם חנוך לוין את מחזהו הסאטירי "מלכת האמבטיה". שנכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים.
ואז נפרץ הסכר – ניקוי ראש - מה שהיה ארץ נהדרת של פעם שודר בטלויזיה, מכתב השמיניסטים שמחה על החמצת ההזדמנות לשלום פורסם והיכה גלים, הפנתרים השחורים ומחאתם החברתית על העוני והקיפוח, תנועת של"י שאיגדה אנשי שלום ועוד ועוד. בישראל נופל האסימון – מותר למחות גם כשאנחנו מוקפים אויבים.

ממאבק על עצם קיומה של מדנת ישראל היתה המחאה הכלי המרכזי למאבק על אופיה של החברה הישראלית.

רק השנה ראינו את מחאת מאות האלפים שהצטרפו למשפחת שליט כשהדרישה על שפתיהם אינה רק שחרור גלעד אלא תשלום המחיר שמחייב שמירה על הערך שלא משאירים פצועים בשטח.

ראינו גם את המחאה של העובדים הסוציאלים שדורשים ונאבקים על זכותם להעניק מעט סעד לשכבות באוכלוסיה הישראלית שכל כך זקוקות לכך.

ראינו גם את הרתמותו של הציבור בארץ למאבקם של מהגרי העבודה על זכותם לקבל הכרה כאנשים וכבני אדם וככאלה לגדל כאן גם את ילדיהם

הציונות לא השלימה את תפקידה בהקמתה של מדינת ישראל אלא מחייבת אותנו יום יום, שעה שעה להעלות על נס את הערכים אותם אנו רוצים לראות כמובילים בחברה הישראלית . ולמחות על העוולות השונות בהן אנו מוקפים.
רק תוך חתירה בלתי פוסקת לחברה טובה יותר, שוויונית יותר, חברה שמכילה את האחר נוכל להמשיך להגיד משנה לשנה
לתפארת מדינת ישראל

יום ראשון, 1 במאי 2011

יום הזכרון לשואה ולגבורה- מצבה אנושית נוראה



זכרון השואה והגבורה מהווה את אחד האתוסים המרכזיים של העם היהודי היושב בארצו
טאבו ששותקים סביבו, טאבו שזוכרים סביבו.
אך בשנים האחרונות עוסקים יותר ויותר בעיצוב זכרון מודע.
השנה בחר שר החינוך להכניס כנושא חובה לבחינת הבגרות בהיסטוריה את נושא השואה, צעד מבורך ומחוייב המציאות.
אך עלינו לשאול האם זהו צעד מספק?
האם לימוד העובדות ההיסטוריות כפי שניסח זאת שר החינוך הוא היעד או שמה עלינו כבני אדם לנקוט עמדה ביחס למעשים הנפשעים שנעשו בשואה?
בנקודה זו חלה חובת הזכרון כנאמר " לזכור ודבר לא לשכוח" חובה עלינו כבני הדור השני, השלישי ואף ניצני הדור הרביעי ללמוד מזכרון השואה את הלקח האוניברסלי
את הקלות שבה תרבות יכולה להדרדר למעשים נפשעים
עלינו לזכור לא רק את ביטויי השיא של ההשמדה אלא גם את כל אותם הערות גזעניות, כל אותן בדיחות והתייחסויות תרתי משמע שהכשירו את הלבבות.
עלינו לזכור ולהזכיר עד כמה יש לעיתים להאבק בעצמנו בכדי לכבד כל אדם באשר הוא אדם.
עלינו לפעול כל העת להשתפר ולא לצעוד במקום בכדי לודא שאנו עושים הכל כאנשים אל אנשים , כמדינה, כלאום וכעם להבטיח את הקיום האנושי לכל אדם באשר הוא אדם.
אל לנו לשכוח את הלקח הכל כך חשוב של שואת העם היהודי, מה עלול לקרות כאשר בני אדם מפסיקים לראות בבני אדם אחרים בני אדם רק בגלל דתם, מוצאם או עמדותיהם.
נכון בכל דור ודור קמו עלינו
אך בכל דור ודור קמים עלינו גם הקולות הפנימיים של הנוחות, הביטחון, הכח והשררה
שגורמים לנו לאבד מעט מאנושיתונו.
עלינו, על כולנו להמשיך ולחתור לביטוי אנושי רחב ככל האפשר לכל אדם בכל עת
בין אם אלו שכנינו הערבים, מהגרי העבודה או כל אחר אחר.
עליונ להבטיח לעצמנו כי על מנת לשמור על זיכרון השואה היהודית עלינו לעשות ככל יכולתנו שלא תחזור שואה בכלל ולא רק שואת העם היהודי.
זיכרון ששת המליונים הינו מצבת עולם, נבדלת מכל חוויה אחרת של המין האנושי בהיסטוריה הכתובה ועלינו לעשות ככל יכולתנו לא רק שלא תחזור אלא גם להתרחק מהגילויים הקרובים לה ככל האפשר