האם יש טעם בהחרפת המאבק עם המתנחלים?

הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק על רגל אחד. כן יש בו משהו נכון,כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה של אזרחים שלא בדיוק בטוח מהמידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחלים יש אלפי אנשים שגריםמעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועות המיישבות דוגמתהתנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנות בית רקמעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם" קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורך דחוף לקדם את הדיון הציבוריעל "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזור לגבולות הקו הירוק? איךמשקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה, אני מאמין כי דווקא שיחישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירה על הצורך לסיים אתהכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברה הישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברו של חלקים נרחבים בציבורהישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנו להגיד- "מדינהכזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתית יותר, מדינה שבה לאנזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינה שמסוגלת ליישםאת החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצף הלוגי כאן הוא חשוב ביותר,מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף, כשרואים את המצב בניצן,זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד את המתיישבים מעבר לקוהירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקתומאמצת את המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבורלגבולות 67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראל ופתרון אמפתי שיאפשר לרובהמתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץ קטן של פונדומנטליסטיםדתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומר שלא עלולות להיות כאן תמונותוסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדובר במיעוט מבוטל חוסנה שלהחברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיות חלקלק עד מאד,מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיך ולפרטאפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציון בשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחולהעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.

הקמפיין החדש כנגד המתנחלים ואיפה אפשרלתקן, מה ההזדמנות
הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק עלרגל אחד. כן יש בו משהו נכון, כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה שלאזרחים שלא בדיוק בטוח מה מידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחליםיש אלפי אנשים שגרים מעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועותהמיישבות דוגמת התנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנותבית רק מעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם"קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות 67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורךדחוף לקדם את הדיון הציבורי על "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזורלגבולות הקו הירוק? איך משקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה,אני מאמין כי דווקא שיח ישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירהעל הצורך לסיים את הכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברההישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברושל חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנולהגיד- "מדינה כזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתיתיותר, מדינה שבה לא נזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינהשמסוגלת ליישם את החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצףהלוגי כאן הוא חשוב ביותר, מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף,כשרואים את המצב בניצן, זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד אתהמתיישבים מעבר לקו הירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקת ומאמצתאת המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבור לגבולות67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראלופתרון אמפתי שיאפשר לרוב המתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץקטן של פונדומנטליסטים דתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומרשלא עלולות להיות כאן תמונות וסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדוברבמיעוט מבוטל חוסנה של החברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיותחלקלק עד מאד, מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיךולפרט אפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציוןבשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחו להעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.



מכתב של רבני ההתנחלויות


הפגנת השמאל בכיכר ציון

תיאור ההפגנה באתר ערוץ 7

לציון 100 שנה לתנועה הקיבוצית- לרגל אירוע פתיחת שנת 100 בדגניה מקבוצה קטנה לתנועה גדולה

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה  בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.

התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, התנועה הקיבוצית היא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחברינם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ הדיפרנציאלי נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ הדיפרנציאלי הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים שיכולים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת? הוא כנראה לא ראה קיבוץ משתנה" ולהם אומר, ראיתי וגם ראיתי ובדברי כאן בטח שאינני מנסה לתאר את המציאות הקיבוצית היום אלא להציע ולהזמין את חברי הקיבוצים הדיפרנציאלים לבחור מחדש בזהות הקיבוצית.

100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.

אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.

ולסיכום אני רוצה להצביע בקצרה על מספר נקודות אותן אני מוצא כמקור לגאווה אישית. אז כפי שכבר הזכרתי, אנחנו היינו ונשארו אחת החברות הסולידריות בעולם, גם מבחינה פוליטית ולאו דווקא מפלגתית כל התנועה הקיבוצית מכריעה בעצם חייה לחיוב על רעיון מדינת הרווחה אל מול הקאפיטליזים החזירי. עצם החברות של כל חבר קיבוץ באגודה שיתופית, שיכולה להכריע ולקבל החלטות, בדומה להחלטות שקיבלו על שינוי אורחות החיים יכול כל קיבוץ לקבל החלטות רבות אחרות. גם בתחום מאוד רלוונטי היום, תחום הקיימות ואיכות הסביבה הקיבוץ לא סתם ממוקם במקום טוב באמצע אלא מציב רף גבוה. סתם דוגמה קטנה מהיומיום, בכמה מקומות עוסקים בצורך ליצור מרחב שבו תוגבל או תצומצם תנועת המכוניות? בקיבוצים על פי רוב זה יותר ממקובל. ובכמה מקומות בארץ ובעולם אתה יכול למצוא מרחב מחייה שכולל אוכלוסיה רב דורית, מבני ציבור ושירותים אך ללא פרסומות שקופצות עליך מכל מקום.

לי די בדוגמאות קטנות אלו בכדי להרים את הראש בגאווה. לא מדובר כאן על מנוחה על זרי דפנה אלא על הרמת הראש בגאווה אל מול האתגר שלהמשיך, לקיים ולחדש, את הרעיון הקיבוצי גם בעשורים הבאים וזאת על ידי הגדלת מעגל השותפים שיבחרו לראות בחברה הקיבוצית מעגל רלוונטי עבורם כבית וכדרך, תוך יצירת סביבה תומכת ומעודדת לצעירי קיבוצים לבחור ולהוביל בקיבוציהם ובתנועה.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

למה שמאל לאומי זה גם אני?

בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה.
אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה.
כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק.
כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי.
כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית.
השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.

גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון.
גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו.
גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד.
גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר.
לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד.
אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות.
לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר.
עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו.
לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו.
השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן.




כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי


כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

מצוינות התעשייה הישראלית ופני החברה

השבוע הודיע על פרישה אלי הורביץ. הורביץ כיהן במשך מאז 1976 כמנכ"ל חברת טבע ונחשב לאדם שהוביל אותה מחברה כטנה למותג עולמי החולש על תחומים רבים. לאור פרישתו מהתעשייה הושם זרקור על סיפור חייו על ידי ביכר אחר בכלכלה הישראלית. סטף ורטהיימר, בראיון לגלי צה"ל סיפר על הכרותו רבת השנים עם הורביץ. הכרות שראשיתה ביזמות של ורטהיימר במפעל קטן בנהרייה בזמן שהורביץ שהה בקיבוץ סער בצפון. המראיין ניסה לעמוד איתו על הייחודיות של אנשי התעשייה הישראלית שמצליחים כל כך ותשובתו של ורטהיימר שווה התייחסות. הוא עמד על היכולת המשותפתלו ולהורביץ להבין את הצורך של התעשייה והכלכלה בחברה. הוא עמד על מחויבות משותפת של שניהם לעובדים ולאנשים ולא פסח על המחויבות המשותפת שלהם לפתרון ומעורבות של ערביי ישראל בכלכלה הישראלית בגליל ובדרום.

מדהים בעיני החיבור של תעשיין מהשורה הראשונה לעמוד על חיבור אמיץ זה מבלי לאבד את הלגיטימיות שלו בשיח הישראלי. לפני שבוע נשא דברים סטף ורטהיימר בטקס לחלוקת פרס יגאל אלון שניתן למעשה מופת חלוצי. הפרס השנה ניתן למכינות הקדם צבאיות ולעמרם מצנע ופועלו בשנים האחרונות בירוחם.

כמעט אידיליה- מחולקים פרסים על מעשי מופת חלוציים ובכירי התעשיינים קוראים לשילוב והעצמת ערביי ישראל.

השאלה הינה איפה זה פוגש את הנוער הישראלי- היהודי?

אותו נוער שבסקר שפורסם היום ש 56% לא חושב שלערביי ישראל יש זכות להבחר לכנסת.

אותו נוער ש50% שולל בכלל את העובדה שלערביי ישראל מגיע שיוויון זכויות.

יש לנו מחויבות לפעול במעגלים הולכים ומתרחבים ולהבהיר מה הם אותם יסודות שהם חלק מקיומה של החברה הישראלית כיום. נדמה לעיתים שהן בשמאל והן בימין ה"ציבור המקצועי", אותם מקבלי החלטות, מביעי דעות וכו' עסוקים כל היום בלהסביר ולנמק את עמדותיהם אל מול עמדותיהם של אחרים. לצערי שיח זה הולך ומתרחק מחלקים נרחבים בציבור הישראלי בכלל ומהנוער בפרט. במאבק שבין אישי ציבור ופוליטיקאים העסוקים בלשלול אחד את השני כמו נעלם המסד המשותף של הדיון, כמו משחקים משחק ששכחו את כלליו. כללי החברה הדמוקרטית, כללי היסוד והשאלה לשם מה חברה?

רגע לפני שכל אחד מאיתנו מביע את עמדתו הנחרצת ומגבש קואליציות בכדי להביא אותם לידי מימוש עלינו לבחון את עצמנו ולשאול, האם אנו משקיעים מעט מזמננו הציבורי להרחבת ההסכמות והקודים החברתיים שמהווים את הבסיס המשותף לחברתנו.

פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית חרבה החברה מפני שינאת חינם, האתגר הגדול שלנו- של כולנו הוא להגדיר את חוקי המשחק לא פחות מאת הדרך לניצחון.

חברה שתמשיך את תהליך האטומיזציה שלה, את תהליך ההתפרקות שלה מכל הסכמה משותפת מבטיחה רק דבר אחד- את כליונה.

רק מהלך חברתי שבו לצד המחלוקות והמאבקים הלגיטימים על דרכה של החברה הישראלית יבואו לידי ביטוי כל העת המרכיבים שמהווים את היסודות למבנה המפואר שהוקם כאן במאה האחרונה, כי רק כך תמשיך ותתקיים כאן חברה ישראלית.

רק חברה ישראלית שתצליח להגדיר ראוי ולא ראוי, ציבורי ואישי, היא חברה שתוכל להתמודדל אל מול אתגרי המאה הקרובה.

חג שבע- עמותת הרב גרוסמן ואגף המשימות כמשל

בשבועות האחרונים אני נחשף לעבודה מבורכת של שליחיו של הרב גרוסמן מעמותת מגדל אור במגדל העמק. כבר שמונה שנים החברקה מקדמים לפני כל פסח מבצע איסוף חבילות לנזקקים.
השנה היעד היומרני שלהם להגיע למעל 20,000 חבילות הביא אותם לפנות לתנועה הקיבוצית ולאגף המשימות.
חברנו לפעילות, יחד אנו מנסים להגיע לאיוש של 230 סניפי שופרסל בחברי קיבוצים ומתנדבי שנת השירות. אבל החוויה האמיתית היא היכולת ליצור קשר ולהצליח לבנות שיתופי פעולה עם קהלים שבדרך כלל לא היה לי ולהם הרבה במשותף. נכון הדרך עוד רבה להצלחת המבצע אך זה בהחלט פתח לכיוון נכון.
נושא זה רק מדגים לי את ההטיה המסוכנת שקיימת כיום בחברה הישראלית בקו השבר שבין דתיים וחילוניים. הקיטוב שבו כל צד מיוצג על ידי הקיצוניים ואינו מאפשר תא השיח וההסכמה בין המתונים. יש לא מעט דוגמאות שניתן להרחיב עליהם דוגמת רבני יצהר, האנרכיסטים נגד הגדר, שייח ג'ראח ועוד. בהם המציאות הקיצונית מייצרת את סדר היום שלנו.
אך השאלה היא כיצד בונים מסגרות וזירות ציבוריות שיביאו לידי ביטוי את ההסכמות הרחבות הקיימות בציבור הישראלי. אל לכם לטעות אין אני מדבר על טשטוש אי ההסכמות או המחלוקות שצריך לקבל עליהן הכרעות ולעיתים לא הכרעות קלות. אך האתגר הוא שנחזק גם את היסודות שיאפשרו לנו לצאת מתוך הנחת יסוד חברתית שאכן קיימת חברה ישראלית ואנחנו כציבור עושים מאמץ משותף לשמר אותה ולהשפיע עליה מבפנים. יסודות משותפים אלה משותפים לרוב הציבור בישראל ועומדים על הדמוקרטיה, כבוד האדם והידיעה הברורה כי דרך ארץ קדמה לתורה.
בברכת חג פורים שמח.

התיישבות זאת לא מילה גסה

התיישבות זאת לא מילה גסה - אורי אופיר

השומר הצעיר כתנועה מובילה בין תנועות הנוער היתה גם תנועה מובילה בהתיישבות. הנחת היסוד ראתה זהות ערכית בין האחיזה בקרקע להגשמת ערכים. בתנועת השומר הצעיר, על אף שלא הייתה בין הגדולות שבתנועות הנוער, הייתה חובת ההגשמה נר לרגליהם של בוגריה וכך היתה לתנועה המובילה בכמות הקיבוצים שהקימה לאורך השנים. במשך זמן רב היה הביטוי להגשמה תנועתית הקמת יישובים. במשך זמן לא מבוטל נלחמו אף בני הדור השני של התנועה על רצונם להקים קיבוצים משל עצמם ולא להשלים קיבוצים אחרים מכיוון שרק בהקמת נקודת ישוב נוספת ראו ביטוי שיא להגשמת הרעיון השומרי. אורח החיים השומרי יצר שאיפה ליצירת אדם חדש, תוך יחס שונה לעבודה, סדר יום אלטרנטיבי לכל מה שמחוץ לקיבוץ ובכלל זה חיי חברה ותרבות. אך הדגל שנשאו הקיבוצים גבוה מעל שאר הדגלים היה החינוך, חינוך הדור הבא במתכונת שתשחרר אותו מחיי הגלות ובאמצעותה הוא יגדל ויהיה דור המחובר לעבודת האדמה ולאורח החיים הקיבוצי.

ההתיישבות כשליחות תנועתית הצליחה להתמודד עם הגדולים שבאתגרים. פיתחו את מפת ישראל ושימו לב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל. בגבול לבנון הקיבוצים איילון, אדמית, סאסא וברעם ועוד קיבוצים רבים שעד היום נראים לנו מרוחקים ומנותקים, נסו רגע קט להכנס למציאות של עשרות שנים לאחור ולהבין את גודל השליחות שבהגדרת גבולות הארץ דרך התיישבות. גם אלו מכן שמכירות את עמק בית שאן ועמק הירדן לא יכולות להתעלם שלקחו על עצמם חברי מסילות, ניר דוד ושער הגולן. קיבוצים אלו עמדו על ההכרח וראו כשליחות את הצורך שלשלב בין הרצון ליצור אורח חיים חדש, אדם חדש עם הצורך להגדיר את גבולותיה של המדינה או המדינה שבדרך.

חלק מכם ודאי יופתעו אך גם הקיבוצים שהיום הוכתרו תחת השם "קיבוצי הנדל"ן", אותם קיבוצים שרצה המזל ומצאו עצמם באזורים מבוקשים למגורים ולמסחר לא עלו על הקרקע במיקום זה דווקא מתוך בחירה או נוחות אלא כצורך ביטחוני ליצירת רצף של התיישבות יהודית. "ספר השומר הצעיר" מלא כרימון בדוגמאות על יכולת עמידתם של הקיבוצים הצעירים אל מול מתקפות לא מבוטלות ולפניכם רק דוגמאות קצרות. " מענית היתה הנקודה היהודית הקיצונית ביותר לצד מזרח בשרון הצפוני. היא חלשה על הכביש המקשר את עמק עירון עם דרך טול כרם... רק באמצעות בית החרושת גל-עם העומד ממש על הכביש נשמר הקשר עם הנקודה היהודית הקרובה ביותר-קיבוץ עין שמר. ממכוניות ערביות, שעברו על הכביש היו יורים על עובדי המטע וגן הירק. רק בלווית משמר מזויין יכלו העובדים לצאת לשדה... "

"בליל שבת , 4 ביוני 1948, נכבש הכפר קאקון בהסתערות על ידי צה"ל. כעבור זמן ערך האוייב התקפת נגד בעזרת משוריינים וטנקים. במשך 36 שעות רצופות נמצאו חברינו בתוך העמדות והחפירות, צמודים אל נשקם שמעל לראשיהם שורקים ומתפוצצים מאות פגזים שנורו מתותחים ומרגמות ופצצות מן האוויר" –אוגוסט 1948 המעפיל.

הזיכרון הקצר של כולנו גם השכיח מאיתנו את מקומם של "קיבוצי עוטף עזה" בשמונה השנים האחרונות. שוב מפת ישראל תסייע לנו רבות בלהבין כי אפשר לספור על יד אחת את הקיבוצים שהתיישבו על קרקע מתוך שיקולי כדאיות ולא נשלחו כחוד החנית על ידי המדינה או מוסדות הישוב של המדינה שבדרך. הרושם אף גדל אם נשוב ונזכיר לעצמנו כי לצד השליחות הביטחונית ידעו הקיבוצים לפתח אורח חיים ייחודי, אורח חיים של ביקורת עצמית ובחינה תמידית של דרכם. על אף הקושי קיבוצי השומר הצעיר פעלו כחלק מתנועה ושמרו על קשר יומיומי עם המערכת התנועתית בשליחת שליחים, ביקורים ויצירת שיח משותף. מתוך מציאות מורכבת זאת צמח ועלה החינוך השומרי, קם וצמח המוסד החינוכי. אותו חינוך קיבוצי שגם לאחר עשורים רבים וגם היום אנו יכולים לזהות באמצעותו את החברה הקיבוצית כחברה שמשקיעה בחינוך מעל ומעבר לכל קבוצת אוכלוסיה דומה וזאת תוך שימוש בהכנסותיה ולא תוך הסתמכות על פילנתרופיה דוגמת החברה החרדית.

מציאות הדור שלנו בשומר הצעיר הפכה את היוצרות, המושג התיישבות נעלם מהשיח החינוכי, ניתקה האחיזה בקרקע ומתוך מערך שלם של חברה היה החינוך לתכלית הכול.

מהלך זה היה הכרחי בכדי לנער את קורי העכביש שנטוו על מערכות החינוך הערכי בכלל ועל תנועת הנוער בפרט. היה ועודנו קיים צורך בחידוש השיח החינוכי, שיח שמעיז לדבר ערכים, מעיז לאתגר במושג ההגשמה והמחויבות. מהלך זה של חידוש מסלולי ההגשמה התנועתיים הינו מהלך שהפיח רוח חיים חדשה בתנועה שכבר הספדים רבים נכתבו לכבודה.

אך היום עלינו לוודא כי אין אנו נשארים מנותקים ומרוחקים מהעשייה היומיומית. העשייה החינוכית שלנו חייבת להעשות מתוך החברה ולא מתוך תפיסה פטרונית. רעיון ה"מהפכנים המקצועיים" פשט את הרגל זה מכבר ועלינו לוודא כי תנועתנו לא תיפול באותו הפח בדמות "מחנכים מקצועיים"

הבשורה של החינוך השומרי בפתח המאה ה-21 חייבת לבוא מתוך שותפות אמת עם הקהילה, חינוך שומרי של קהילה שלוקחת אחריות על עצמה ומחנכת מבפנים. ניתן למצוא ביטויים פוסט-מודרנים רבים לתאר את הצרכים הכוזבים שמונעים מאיתנו להתחייב.

מונעים מאיתנו להתחייב למשך.

מונעים מאיתנו להתחייב לדרך.

מונעים מאיתנו להתחייב למעשה.

הכח הגלום הקבוצה השומרית לא יצליח לבוא לידי ביטוי משמעותי ללא תיבת התהודה של החברה שבתוכה הוא יבנה את השותפות. המורה שקם כל בוקר לעבודתו בבית הספר במשך עשרות שנים מתמיד במשימה יותר מכל אחד מאיתנו היום. כך גם אותה גננת שסביר להניח שאם תחזרו ותבדקו כנראה נמצאת עוד באותו גן שבו גדלתם. ההשפעה דרך החינוך והרצון לעצב בחברה מחייבים אותנו להעיז. להעיז ולהתחבר אל זרם החיים- אל המציאות של הקהילות עליהן אנו רוצים להשפיע.

אני מפציר בכל קבוצה,גרעין ושכבה לקחת את האחריות ולהכניס לסדר היום שלכם את הדיון על המחויבות לאורך זמן. מחויבות שתבוא לידי ביטוי בהצמדות לקהילה לאורך זמן. כל קבוצה שתדע להגדיר לעצמה ולהתחייב לעצמה שהיא מגיעה למקום לעשר שנים לפחות תבנה את עצמה בתוך המרחב באופן משמעותי. המהפכה היא שלנו פנימה, בשיח הפנימי, בתחושת השליחות, בדרך של האיך עומדים במשימה שלקחנו על עצמנו. האנרגיות הרבות המתבזבזות, פעם אחר פעם, בהתמקמות מחדש כל שנה שנתיים, או גרוע מכך ביצירת מסגרות משימתיות שבהגדרתן מנותקות מהקהילה, מהוות חסם מרכזי ביכולת שלנו להפוך לגורם חינוכי משמעותי ומעצב בחברה הישראלית.

המונח יעד הגשמה חייב להכנס לשיח התנועתי כהגדרת מקום של קבע, לא עוד יעד משימתי לשנה-שנתיים ואולי אפילו ארבע, אלא יעד שבו המהפכה השומרית, אורח החיים השומרי יגדל ויתבגר יחד איתנו.

הבחירה שנעשתה על ידי דורות של שומרים ושומרות לקשור את מושג ההגשמה להתיישבות ולמעשה חינוכי צריכה לעמוד נר לרגלנו, אין הדבר אומר שבהכרח עלינו לסמן את יעדי ההגשמה בפריפריה הגאוגרפית של ישראל או להתמיד במודל הישוב הכפרי. אך כן עלינו להעיז ולומר שאיננו רק עוצרים כאן לרגע, איננו רק אורחים, בכל מקום שנבחר בין עם בפריפריה חברתית או בריכוז עירוני גדול עלינו לראות עצמנו כחלק בלתי נפרד מהשכנים שלנו. אנו רוצים לייצר מציאות חדשה יחד איתם, לא עבורם, לא בשבילם, אלא עבורנו ובשבילנו.

"שימת דגש על החינוך להגשמה חלוצית והפניית עיק תשומת-הלב פנימה לא ניתקו את התנועה מזיקתה למתרחש בעולם הסובב, אך עובדה היא, שמעמדה הציבורי ויעילות מאבקיה על נפש הנוער היו תמיד פועל יוצא מחוסנה הפנימי" (ספר השומר הצעיר ג' 303)

Orion22@gmail.com

הקהילה הכפרית- המשבר הכלכלי כהזדמנות חינוכית

השנה האחרונה חושפת אותנו יותר ויותר להשפעותיו של המשבר הכלכלי העולמי. מציאות כלכלית כלל עולמית של קריסת מוסדות פיננסים, פיטורי עובדים ופגיעה אנושה לכלכלת השוק. הבנקים בישראל איבדו במהלך השנה האחרונה בממוצע 40% משווים. אמדוקס פיטרה 1500 עובדים וכמובן אלו רק דוגמאות למציאות כלכלית שצפויה להשפיע על אורח החיים בעולם המערבי בשנים הקרובות. בבחינת המשבר הכלכלי וההשפעות החברתית הצפויות לו בחצר הפנימית של המגזר הכפרי בישראל אנסה לעמוד על ההזדמנות הגלומה במצב לצמיחתה של מנהיגות חינוכית. מנהיגות קהילתית שיש בה בכדי למצב את המגזר הכפרי במרכז החברה הישראלית. בחינת המציאות תתמקד במיקומו של המדריך במערכת הבלתי פורמאלית ביחס לקהילה. בבחינת דוגמאות למציאות היישובית שעלולה להתעצב מתוך המצוקות הכלכליות וכמובן במאפיינים של הצמחת מנהיגות חינוכית משמעותית מתוך מציאות משברית זו.
לא מן הנמנע שבחצר היישוב יראו במהלך השנה הקרובה יותר ויותר הורים מובטלים, עצמאיים הנשארים ללא הכנסה בסוף החודש אלו כמובן דוגמאות קצה אך לצידן נראה יותר ויותר משפחות החוסכות בהוצאות. מציאות משברית זו מחייבת תשובה מן הקהילה המקומית של כל משפחה ומשפחה. המגזר הכפרי מתאושש בשנים האחרונות ועולה על פסים של צמיחה מהמשבר של שנות ה-80. האם יכולות הקהילות המקומיות במגזר הכפרי להתעלם ממציאות זו או שמה עליהן להגיב למציאות זו? האם ניתן לזהות מתוך המציאות המשברית הזדמנות. הזדמנות לפיתוח מנהיגות חינוכית וקהילתית?
מדריך הנוער,המחנך, הענ"ק או המד"ב מוצא עצמו מפעיל את הנוער בישוב בצורות שונות אך ממפגשים רבים עם מדריכי הנוער עולה תמונה ברורה כי המדריך פועל על פי רוב באי הלימה בולט עם הקהילה. גם בשיחות עם צוות מדריכים העובד יחד בקיבוץ חזק וגם משיחה עם ענ"ק במושב הפועל בחצי משרה ואחראי על למעלה ממאתיים בני נוער עולה תמונה דומה. עובד הנוער רואה עצמו כמחנך הפועל לחזק אצל בני הנוער תפיסת עולם ערכית ומנסה לחזק ערכים דוגמת אחריות לזולת, התנדבות ואחריות חברתית. על פי רוב מבוססת העבודה עם הנוער גם העיקרון של נוער מחנך נוער בליווי אחת מתנועות הנוער. אך אל מול מציאות זו מתארים מדריכי הנוער כי המסרים החינוכיים מהקהילה הסובבת בדמות עולם המבוגרים ובראשם ההורים הינם מסרים הפוכים ולעיתים אף לעומתיים. מדריכים מצטטים הורים שחזרו אל שאלות דוגמת "מה יצא לבן שלי מזה?" ודוגמת "האם משלמים לו או שאתם מנצלים אותו? הבן שלי לא פראייר". מציאות לעומתית זו בה עובד הנוער פועל מגובה גם בנורמות חברתיות שהתפתחו בחברת השפע המערבית, דוגמת שפע האטרקציות שההורים לוקחים את הילדים, חניכים היוצאים לחו"ל בסופי שבוע ובחופשים, בחירה בקייטנות ופעילויות ממותגות. מציאות זו של שפע כלכלי עם מסרים של חברת צרכנים הופכת את המדריך ל"מחנך במצור". במאמרו של נמרוד אלוני הוא מזכיר את המושג המבוסס על ספרם של ארונוביץ וג'ירו "חינוך במצור". הפרדוקס של המדריך הנדרש בעצם מהמערכת לייצר מסגרת של חינוך ערכי, הדרישה הינה לחנך לאותם ערכים מנחים שהיוו ערכי היסוד של "ההתיישבות העובדת" בעוד המסר החד משמעי שמקבלים בני הנוער מעולם המבוגרים הסובב אותם הינו שזהו עולם האתמול ואילו בעולם המחר יש מקום למושגים דוגמת רווח, כדאיות ומצוינות. האם במציאות הכלכלית הכלל עולמית שמתעצבת בימים אלה מחדש יש פתח לצמצום הפער בין הערכים המנחים את חברת המבוגרים לערכים אותם הם מבקשים להנחיל לילדיהם באמצעות עובד הנוער?
המציאות הכלכלית סביר שתביא לצמצום בהוצאות הלא נחוצות של המשפחה, האם יש בכך הזדמנות לכניסתו של החינוך החברתי-ערכי למרכז הבמה? מערכות החינוך הערכי חייבות להכין עצמם לסיטואציה החדשה, אין לישוב הכפרי את הפריבילגיה של התעלמות מהמציאות הכלכלית. התעלמות ממציאות כלכלית אפשרית אך התעלמות מהאווירה החברתית שתיווצר בישוב תחייב את מעורבות היישוב. על כן יש להכין את המערכות החברתיות למציאות החדשה. מציאות בה יראו ההורים והקהילה כולה את החינוך החברתי כתחליף לכל אותו שפע שבו עטפו את ילדיהם עד כה. החינוך הערכי הינו מערכת זולה בהרבה מהחוג הפרטי או מהבילוי המשפחתי, החינוך הערכי מציע שפע ומגוון רחב בהרבה מכל פעילות נרכשת אחרת. אם כך מה מונע מהחינוך החברתי-ערכי כבר היום להפוך לבחירה הטבעית של רוב בני הנוער והוריהם?
קווים לחינוך החברתי-ערכי במגזר הכפרי
החינוך החברתי-ערכי נמצא במשבר בדומה לשאר המערכות הקהילתיות, זהו משבר של דימוי. בדומה למערכות רבות במגזר הכפרי בוחנים גם את מערך הנוער לא בהקשר הרלוונטי שלו למאה ה-21 אלא בהשוואה למערכות של שנים עברו וזאת על פי רוב בהתרפקות על כך שבעבר היה הרבה יותר טוב. הפער בין מה היה בישוב באופן מסורתי לבין הקיים היום מונע לא פעם את היכולת לתת רוח גבית חיובית לפעילות הקיימת. משבר זה אף מתעצם לאור העובדה שרק בשנים האחרונות התחיל נושא החינוך החברתי-ערכי לקבל הכרה פרופסיונאלית. במשך זמן רב לא עבר התחום אקדמיזאציה ועבודה בחינוך הלא-פורמלי כשמו כן הוא נתפס כתפקיד ביניים כתפקיד שבמרכזו עומד מה הוא לא. במשך זמן לא העמידו את החינוך החברתי-ערכי על שתי רגליים כמסגרת ייחודית למגזר הכפרי. מציאות זו באה לידי ביטוי מכיוונים שונים. במשאבים שהקהילות מפנות לתחום כך שבישובים רבים מסגרות החינוך החברתי-ערכי לנוער סבלו מקיצוצים משמעותיים בתקופות משבר. הליווי וההכרה שהתחום מקבל ממוסדות השלטון- כחלק מירידת קרנה של תנועת ההתיישבות מהמפה הפוליטית נדחקו הצידה גם גורמי המימון והמסגרות שהכירו בחשיבות הפעילות. בטכניקות הפעלה שונות שהתפתחו בהתאם למציאות בשטח ולא מתוך חשיבה מרכזית כיוון נוסף הינו רף שכר נמוך ותחלופה גבוהה בתפקיד. כל אלו ועוד גורמים נוספים יצרו מציאות של דימוי מקצועי נמוך ומתוך כך מעטים הם האנשים שבחרו בעיסוק זה כמקצוע לחיים ובלא מעט מסגרות היה תפקיד מדריך הנוער לתחנת מעבר בין השחרור מצה"ל לטיסה לחו"ל או עבודה לסטודנטים בחופשים.
החינוך החברתי-ערכי שזוכה להכרה הולכת וגדלה בשנים האחרונות עומד בפתחו של מיפנה. ממציאות של גלגל חמישי במערכת החינוך, ממציאות לעומתית יש לחינוך החברתי הזדמנות לזכות בבכורה. ברגעים של משבר חברתי-כלכלי, של חיפוש אלטרנטיבות זולות ומשפיעות על החינוך החברתי לתת מענה. אותם גורמי חברת שפע בדמות המחשב והטלביזיה לא יחלפו מן העולם אך מוכנות עולם המבוגרים להוציא עוד ועוד כסף על מוצרי צריכה חדישים תקטן וכך נפער הפתח עבור עולם הילדים והמבוגרים כאחד, הזדמנות לצמצום הפער בין הרצוי והמצוי בחינוך החברתי-ערכי של הנוער.
מדריך הנוער כגורם מעצב בקהילה הכפרית יכול לרתום לעשייה החינוכית והקהילתית יותר ויותר מתנדבים, במציאות של אי נחת תעסוקתית, אנשים מחפשים מקומות לזכות להערכה ולמילה טובה, גם עם אין בצידם פרנסה. אותו עולם מושגים של ההתיישבות העובדת שנראה כאילו אבד עליו הקלח יכול לחזור ולהיות השפה המדוברת והמשותפת הן לבני הנוער והן לקהילה ביישוב. דווקא כעת בתקופה של משבר כלכלי יצירת במות מפגש קהילתיות, זמינות,זולות שמאפשרות מפגש אנושי יכולות להוות מרכיב חוסן משמעותי בקהילה. בתקופת שפע מקומם של הנעורים נדחק לצד ונראה לרגע כאילו אין בהם בעצם צורך, ברגעי משבר המוכנות של הנוער לרתום ולהירתם יכולה להיות ההבדל בין קהילה שתפתח ריב ומדון ובין קהילה שתפתח את עצמה דרך הפרטים שמרכיבים אותה.
טיול בוקר באחת החופשות, שוק תן-קח למוצרי יד שניה, הקרנת סרט בציבור, ערב תרבות, הרצאה של אחד מתושבי היישוב אלו הם כמובן רק דוגמאות כלליות למאות רעיונות נוספים שיכולים להטות את הכף ולהוות את המסה הקריטית שבשמירה על החוסן הקהילתי של הישוב בזמני משבר. מדריך הנוער שיפעל על ציר חשוב זה של מעורבות הנוער בעיצוב והפעלת הקהילה יזכה גם הוא לאותה הערכה, מילה טוב ומשמעות שלעיתים ברגעי משבר הופכים לכל כך נדירים.
"במידה ויכולים אנו ליצור קשרים המעודדים את צמיחתו של הזולת כן תשתקף גם צמיחתנו אנו" קארל רוג'רס
נמרוד אלוני- מנהיגות חינוכית הומניסטית: מהלכה למעשה / נמרוד אלוני

המאמר התפרסם בחוברת למחנכים בתנועה הקיבוצית

הקן השומרי במוסד 26.10.08

הקן השומרי במוסד נולד מתוך מבוכה, כשבאו מקימי המוסד החינוכי במשמר העמק לעצב את שיטת החינוך השומרית בגרסתה הקיבוצית, עמדו מאפייני תנועת הנוער כנר לרגלם. המוסד החינוכי הוקם על עקרונות תנועת הנוער ועל "חברת הילדים הקלאסית". מבחינתם לא היה שאלה כלל על מקומה של תנועת השומר הצעיר כתנועת נוער במוסד מכיוון שהם ראו את עשייתם שואבת ישירות מהרוח השומרית. את צמיחת הקן במוסד ניתן לראות כהתגבשות והתפתחות של צורך אוטנטי של חניכי המוסד, דרישתם להשתייך למסגרת ארצית ולהקים להם קן משלהם היא שהעלתה את שאלת מיקומה של תנועת השומר הצעיר במוסד. החניכים בשנות ה-30 במוסד המתהווה של משמר העמק העמידו את מחנכיהם מול עובדה בהקמת קן בחורשה שלצד המוסד, וכך בעצם לא עמדה בפני המחנכים השאלה האם יהיה קן במוסד אלא כיצד תשתלב התנועה הארצית במוסד החינוכי?

המתח שבין תנועת הנוער למוסד החינוכי הינו מתח שנוצר כבר מראשית ימי המוסד. המתח מתריס אל מול שאלת האוטונומיה של גילן הנעורים, האם חברת הנעורים היא מסגרת שמבוגרים מייצרים עבור נוער או שמה מדובר בקן מורחב של תנועת נוער בו החניכים הם האחראיים. הכוליות של המוסד החינוכי קרי השילוב בין חיים משותפים מסביב לשעון עם בית הספר ועם מסגרות העבודה הכריע את הכף בעצם והמוסד נוצר כמערכת פורמלית המשתמשת באמצעיים ומתודיקה של תנועת הנוער. כך שבעצם בשאלה על מקומה של תנועת השומר הצעיר במוסד לאורך השנים מגולמת לא שאלה אירגונית ולוקת אחריות טכנית אלא שאלת מהות על גבולות האוטונומיה של החניכים. שאלה זו הלכה והתחדדה עם השנים מכיוון שבראשית המוסד, וכך גם בהקמה של כל מוסד חדש היו המחנכים והצוות צעירם מהקיבוצים המחוברים אידיאולוגית לתנועה וכך נוצר בעצם מעיין חפיפה לכאורה. אך השאלה הנדרשת האם בתוך מערכת חינוך כה כולית המביאה לידי ביטוי שיא את ערכי התנועה יש אפשרות בכלל לאוטונומייה של חניכים או שמע מדובר באוטונומיה לכאורה?

המוסדות הכריעו בשאלה זו ואימצו את המודל שהמוסדות הינם מערכות חינוך שומריות, קרי המחנך מחנך ברוח שומרית אך בפועל עקרונות היסוד של תנועת הנוער נדחקו לשוליים ותנועת הנוער נשארה חסרה.

הקושי של אנשי החינוך, שמחד היו מייסדי המוסד וכן בוגרי השומר הצעיר, להבחין בין הקן במוסד לקן בוורשה מראה עד כמה גדול היה אמונם ביכולתם להעתיק את המערכת התנועתית ולמזגה למסגרת החינוך במוסד. אך חניכי המוסד חשו באותה רוח פנימית, שומרית, ונטו אחר התנועה וקבעו עובד ה מוגמרת על ידי נטילת חלק פעיל במפעלי התנועה. לפיכך הקצו המחנכים לתנועה תחומי פעילות מוגדרים. תחומים אלו היו תחום הצופיות, הפעילות הפוליטית והלמידה הרעיונית, אך חשוב לשים לב שנטלו מהתנועה את עיקרה, את החינוך. נהפכו היוצרות, התנועה שהרימה מפעלים ופעילויות תרבותיות כביטוי לדרכה החינוכית נדרשה כעת להישאר רק עם המאפיינים החיצוניים בעוד תחום החינוך עצמו, קרי הקבוצה והמדריך, נשמר בידי המחנכים, מצב זה יצר מציאות שהתנועה החינוכית נשארה בעצם מחוץ למוסד.

עם השינויים בקיבוצים בעשורים האחרונים, שינויים בהם מוצבים סימני שאלה על מסגרות רבות בקיבוצים אנו עדים לתופעה מרתקת. ניתן לזהות וקטור של ירידה מתמדת באחריות הקיבוצית על מערכת החינוך. הדבר בא לידי ביטוי בביטול הלינה המשותפת בכלל הקיבוצית במהלך שנות ה-90, הדבר בא לידי ביטוי בסגירה של רבין ממוסדות החינוך של השומר הצעיר ובהפיכתם לבית חינוך ובית ספר פורמלי. לא ארחיב על שינויים אלא אך חשוב לציין כי הציר המארגן של השינויים נסוב סביב העברת מרכז הכובד ממערכת החינוך הקיבוצית כאחראית ישירה על הילד והנער אל הוריו . כלומר התא המשפחתי הפך לציר המארגן בחינוך וככזה בעל השפעה על כיוון החינוך והבחירה של הילד. בתחום הנוער בפרט ניתן לראות את התופעה מדאיגה עוד יותר מכיוון שקיבוצים רבים התקשו לייצר מסגרות וחלופות משמעותיות למוסדות החינוכיים שנסגרו. עם זאת בבחינת מקומה של תנועת הנוער בתוך תהליך לא פשוט זה ניתן לזהות תהליך ייחודי, לראשונה, מתוך נסיגתן של מערכות החינוך הקיבוציות, נוצר צורך ומקום אמיתי לתנועת הנוער בתוך הקיבוץ. המוסד החינוכי נתפס כשיטת חינוך מלאה, אך מבחן התוצאה מלמד כי עד היום בכל מקום שהמוסד חינוכי נסגר או עבר שינויים מרחיקי לכת מקומה של התנועה החינוכית נשמר ואף צמח. דוגמה לכך אפשר לראות בעובדה כי בחלוקה מספרית ניתן לזהות עליה באחוזי המשתתפים במפעלי התנועה דווקא מהקיבוצים שעברו שינוי. הסבר לכך ניתן בבחינת האלטרנטיבות שעומדות לרשות הנער. אם תנועת הנוער ופעילויותיה מהוות חלק ממבחר של פעילויות חינוך איכותיות שמציעה המערכת הקיבוצית הנוצרת תחרות, בעוד שבמידה והקיבוץ מצמצם את אחריותו עד גבול מסוים זוכים מפעיל התנועה לבכורה. כמובן שיש לסייג אמירה זו מכיוון שמערכות החינוך המוסדיות יודעות כיצד להעצים את המערכת התנועתית ועדיין מהוות מסה קריטית במפעלי התנועה ובנפח החניכים שלה, אך נכון להעיר על המגמה בקיבוצים הדיפרנציאלים מכיוון שהדבר מאפשר לעמוד על נקודות החוזק של התנועה החינוכית.

בשנים האחרונות ניתן לזהות שלב נוסף בתהליך, התעוררות בתנועה החינוכית יוצרת מציאות שבה קבוצות של בוגרים אחרי צבא מגיעות גם למוסדות החינוך ולקיבוצי התנועה בקינים האזוריים. מציאות זאת מחזירה אותנו לשאלת המחנכים בשנות ה-30 במשמר העמק, האם אותם צעירים המגיעים מלאי רוח שומרית, חמושים בחולצה הכחולה ומלאים ברצון טוב, האם עצרו אלו ושאלו עצמם לגבי המתח שבין מערכת חינוך שומרית לקיומה של תנועת נוער בקיבוצים?

אין זו שאלה פשוטה אך דיון בתחום זה חייב להתקיים תדיר מכיוון שהתשובה כמעט כמו כל תשובה שומרית תורכב תוך שימוש במושגים: גם, תוך ועוד דוגמת אלו המעצבים מציאות מורכבת ולא תשובה פשטנית וחד צדדית.

אורי אופיר