רשמים ואתגרים מכנס הקיבוצים המתחדשים

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו בחצר הקיבוץ ומחוצה לה באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.
התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, אורח החיים הקיבוצי הוא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחבריהם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ המתחדש נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ המתחדש הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים ייחודים שמאפשרים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת?" אך קולות אלו נשמעו בכנס הראשון של הקיבוץ המתחדש. אורי מרגלית הכריז כי הניהול הרזה הוא פאסה וקרא להרחיב את מערכות הניהול הקיבוציות כי לא ניתן לנהל קהילה בחצי משרה.
100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.
אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.
ולחברי הקיבוצים השיתופיים, אני חושב שיש אתגר לא פשוט, להיפתח, להזמין, להעיז ולראות את הפוטנציאל שבהתכנסות וביצירת מסגרת של הקיבוצים המתחדשים שמסתכלים מעבר לחצר הקיבוץ הבודד. יש צורך חיוני שהקיבוצים השיתופיים, כפי שעשו מספר קטן של חברים, ישתלבו בשיח של הקיבוץ המתחדש במגמה של יצירת שותפויות.
התארגנות של מספר קיבוצים לאורך זמן יש לה שם- תנועה. יש לראות בכך שהקיבוצים המתחדשים משקיעים אנרגיות שכלל לא היה ברור שיבחרו להשקיע ביצירת עמדות תנועתיות הזדמנות. אין אני מתבשם מכמות המשתתפים בכנס אך בהחלט רואה צורך לקדם ולחזק את השיח התנועתי הרחב על האמירות אותם אני מזהה ככאלו שיכולות להוות שדה המראה לפעילות משותפת. בין אם זאת קביעתו של ניר מאיר שקיבוצים רבים מידי אימצו את פנסיית המינימום כפנסיה אופטימלית והוא רואה חובה לדרוש מאלה שיש להם להעלות אותה. בודאי הקביעה של אורי מרגלית לחברות מלאה בקיבוץ בלבד וכמו כן חיזוק המגמה המשמעותית שהוצגה הן על ידי עוזי צור והן על ידי דוברים נוספים לשמירה על נכסים משותפים ושליטה בנכסים.
קשת האתגרים שנפרשו בכנס בפני הקיבוץ המתחדש רחבה מאד וכפי שפרופ' ששינסקי קבע למורת רוחם של חלק מהמשתפים, הקיבוצים עברו כברת דרך אך החלק הקשה עוד לפניהם.
עתידו וחוסנו של הקיבוץ לעשורים הבאים קשור קשר אמיץ לחוסנה של התנועה ורק תנועה שפעיליה יבואו מכל קשת הקיבוצים תוכל להתקיים לאורח זמן. כולי תקווה כי הרוחות שנשבו בכנס הראשון של הקיבוצים המתחדשים יבואו לידי ביטוי גם במוסדות התנועה השונים ובאיוש ממלאי תפקידים. שאותם חברות וחברים מלאי מוטיבציה שהגיעו להפגין את נוכחותם ידעו לעשות זאת לאורך זמן ובתחומי חיים רחבים.
ולסיכום כצעיר הפעילים בבית התנועה היום אני מלא תקווה שצעירים נוספים מקיבוצים יראו ויבחרו לראות בתנועה הקיבוצית מקום משמעותי ורלוונטי לפיתוח החברה הקיבוצית. זאת על ידי חיזוק והעצמת המשותף בין הקיבוצים השונים ולא על ידי חידוד הפערים בין הקיבוצים.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

פורסם בבמקום

וגרסה מצומצמת גם ב"ידיעות הקיבוץ"

למה שמאל לאומי זה גם אני?

בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה.
אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה.
כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק.
כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי.
כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית.
השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.

גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון.
גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו.
גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד.
גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר.
לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד.
אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות.
לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר.
עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו.
לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו.
השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן.




כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי


כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

ראוי ומצוי במציאות הישראלית- צ'יקו ורבני תקנה

צ'יקו תמיר משלם מחיר כבד לכאורה, יש שיטענו שאולי כבד מידי. אך אני רואה בכל שקל מהמחיר אותו הוא משלם מחיר כדאי. לא כדרכי אף אציין כי הרמטכ"ל הצליח להחזיר בלא מעט אומץ מושגים שהחברה האזרחית כבר שכחה מזמן. הרי לא מדובר כאן בצ'יקו, לא בבנו ואף לא בטרקטורון. מה שעמד במבחן ציבורי שכבר כולנו אף לא ראינו בו מבחן הוא ההבדל בין המצוי לראוי.

אותו הבדל בין החוק היבש, חוק שלא פעם אינו מאפשר להעמיד לדין אדם אך כל הסובבים אותו יודעים כי היתה בדבר מעשה עברה. ההבדל בין המצוי לראוי הוא אותו ערך מוסף שבעבר חייב אישי ציבור מכל הקשת הפוליטית ובכל תפקיד ציבורי להישמר ולא לעשות שימוש במרות או בכוח שנצבר יחד עם תפקידם.

כבר זמן רב שהציבור הישראלי פוגש שורה של אישי ציבור שעולים לכותרות כי עשו שימוש בסמכותם. מי מהם שגנב, מי מהם שהעלים מיסים,ומי שאף אנס. בציבור הישראלי לא רק שאישי הציבור שכחו את הבושה אלא הציבור גם שכח לדרוש מנבחריו ומוביליו התנהגות ראויה מה היא.

אחרי שכבר הורידו את צ'יקו תמיר בדרגה וקבעו את עונשו, נדמה היה שהמחזה חוזר על עצמו מצעד תומכים ומכתבי הלל לפועלו הצבאי והתוצאה ברורה. צ'יקו מקבל את דרגתו חזרה, כבר אין מחאה ציבורית, כבר אין ציפייה מאיש ציבור לקחת אחריות על מעשיו.

בתוך מציאות בוצית ואפרורית זו, ההחלטה של הרמטכ"ל להדיח את צ'יקו תמיר יכולה להוות הבלחה מקרית, אך ברוח גבית נכונה מהציבור היא יכולה גם להיות שינוי מגמה משמעותי. אשכנזי העיז להעלות את הרף ולומר בפה מלא כי הציפיה שלו ממפקדי צה"ל אינה רק שיפעלו כחוק אלא גם שיהוו מופת דמויות ראויות שיהוו מושא לחיקוי.

האם הציבור הישראלי ידע לתגמל את אשכנזי ואת רוח דבריו בצורה שבא אנשי ציבור נוספים יפנימו כי הציבור מחפש אחרי אותן דמויות ראויות, דמויות שמכירות את החוק ולא עוברות עליו אך מייצרות רף גבוהה יותר של מוסר עבור סביבתם. אשכנזי אינו בודד במערכה, רק לפני שבועות מעטים עסקו בפרשת הרב אלון ונחשף פורום תקנה. היו שמיהרו לתקוף את הפורום כפורום שמנסה להחליף את הטיפול המשטרתי בסגנון "לסגור את העניינים בתוך המשפחה". אך ככל שעסקו יותר התברר אופיו של הפורום. מדובר בפורום רבני, ששיתף פעולה באופן ייחודי לטפל בסוגייה שאין לה מענה בחוק ובפרשנויותיו. מדובר בפורום שלקח על עצמו אחריות ציבורית לייצר נורמה חברתית בקרב הציבור שבו הוא חי, לא נורמה שבשבילה צריך לשנות את החוקים בכנסת, אלא נורמה ראוייה ומוסרית יותר.

כולי תקווה שהחברה הישראלית על גווניה השונים תבורך באנשי ציבור נוספים וביוזמות נוספות שישאפו לתת פומבי לנורמות ציבוריות ראויות ולא יסתפקו בחוק היבש שמטבעו מלא חורים

פורום תקנה

על פרשת צ'יקו תמיר