הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק על רגל אחד. כן יש בו משהו נכון,כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה של אזרחים שלא בדיוק בטוח מהמידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחלים יש אלפי אנשים שגריםמעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועות המיישבות דוגמתהתנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנות בית רקמעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם" קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורך דחוף לקדם את הדיון הציבוריעל "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזור לגבולות הקו הירוק? איךמשקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה, אני מאמין כי דווקא שיחישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירה על הצורך לסיים אתהכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברה הישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברו של חלקים נרחבים בציבורהישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנו להגיד- "מדינהכזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתית יותר, מדינה שבה לאנזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינה שמסוגלת ליישםאת החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצף הלוגי כאן הוא חשוב ביותר,מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף, כשרואים את המצב בניצן,זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד את המתיישבים מעבר לקוהירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקתומאמצת את המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבורלגבולות 67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראל ופתרון אמפתי שיאפשר לרובהמתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץ קטן של פונדומנטליסטיםדתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומר שלא עלולות להיות כאן תמונותוסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדובר במיעוט מבוטל חוסנה שלהחברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיות חלקלק עד מאד,מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיך ולפרטאפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציון בשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחולהעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.
הקמפיין החדש כנגד המתנחלים ואיפה אפשרלתקן, מה ההזדמנות
הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק עלרגל אחד. כן יש בו משהו נכון, כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה שלאזרחים שלא בדיוק בטוח מה מידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחליםיש אלפי אנשים שגרים מעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועותהמיישבות דוגמת התנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנותבית רק מעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם"קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות 67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורךדחוף לקדם את הדיון הציבורי על "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזורלגבולות הקו הירוק? איך משקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה,אני מאמין כי דווקא שיח ישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירהעל הצורך לסיים את הכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברההישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברושל חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנולהגיד- "מדינה כזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתיתיותר, מדינה שבה לא נזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינהשמסוגלת ליישם את החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצףהלוגי כאן הוא חשוב ביותר, מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף,כשרואים את המצב בניצן, זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד אתהמתיישבים מעבר לקו הירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקת ומאמצתאת המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבור לגבולות67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראלופתרון אמפתי שיאפשר לרוב המתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץקטן של פונדומנטליסטים דתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומרשלא עלולות להיות כאן תמונות וסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדוברבמיעוט מבוטל חוסנה של החברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיותחלקלק עד מאד, מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיךולפרט אפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציוןבשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחו להעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.
הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.
התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, התנועה הקיבוצית היא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחברינם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.
האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.
התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ הדיפרנציאלי נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ הדיפרנציאלי הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים שיכולים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת? הוא כנראה לא ראה קיבוץ משתנה" ולהם אומר, ראיתי וגם ראיתי ובדברי כאן בטח שאינני מנסה לתאר את המציאות הקיבוצית היום אלא להציע ולהזמין את חברי הקיבוצים הדיפרנציאלים לבחור מחדש בזהות הקיבוצית.
100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.
אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.
ולסיכום אני רוצה להצביע בקצרה על מספר נקודות אותן אני מוצא כמקור לגאווה אישית. אז כפי שכבר הזכרתי, אנחנו היינו ונשארו אחת החברות הסולידריות בעולם, גם מבחינה פוליטית ולאו דווקא מפלגתית כל התנועה הקיבוצית מכריעה בעצם חייה לחיוב על רעיון מדינת הרווחה אל מול הקאפיטליזים החזירי. עצם החברות של כל חבר קיבוץ באגודה שיתופית, שיכולה להכריע ולקבל החלטות, בדומה להחלטות שקיבלו על שינוי אורחות החיים יכול כל קיבוץ לקבל החלטות רבות אחרות. גם בתחום מאוד רלוונטי היום, תחום הקיימות ואיכות הסביבה הקיבוץ לא סתם ממוקם במקום טוב באמצע אלא מציב רף גבוה. סתם דוגמה קטנה מהיומיום, בכמה מקומות עוסקים בצורך ליצור מרחב שבו תוגבל או תצומצם תנועת המכוניות? בקיבוצים על פי רוב זה יותר ממקובל. ובכמה מקומות בארץ ובעולם אתה יכול למצוא מרחב מחייה שכולל אוכלוסיה רב דורית, מבני ציבור ושירותים אך ללא פרסומות שקופצות עליך מכל מקום.
לי די בדוגמאות קטנות אלו בכדי להרים את הראש בגאווה. לא מדובר כאן על מנוחה על זרי דפנה אלא על הרמת הראש בגאווה אל מול האתגר שלהמשיך, לקיים ולחדש, את הרעיון הקיבוצי גם בעשורים הבאים וזאת על ידי הגדלת מעגל השותפים שיבחרו לראות בחברה הקיבוצית מעגל רלוונטי עבורם כבית וכדרך, תוך יצירת סביבה תומכת ומעודדת לצעירי קיבוצים לבחור ולהוביל בקיבוציהם ובתנועה.
בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה. אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה. כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק. כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי. כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית. השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.
גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון. גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו. גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד. גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר. לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד. אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות. לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר. עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו. לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו. השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן. כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי
השומר הצעיר כתנועה מובילה בין תנועות הנוער היתה גם תנועה מובילה בהתיישבות. הנחת היסוד ראתה זהות ערכית בין האחיזה בקרקע להגשמת ערכים. בתנועת השומר הצעיר, על אף שלא הייתה בין הגדולות שבתנועות הנוער, הייתה חובת ההגשמה נר לרגליהם של בוגריה וכך היתה לתנועה המובילה בכמות הקיבוצים שהקימה לאורך השנים. במשך זמן רב היה הביטוי להגשמה תנועתית הקמת יישובים. במשך זמן לא מבוטל נלחמו אף בני הדור השני של התנועה על רצונם להקים קיבוצים משל עצמם ולא להשלים קיבוצים אחרים מכיוון שרק בהקמת נקודת ישוב נוספת ראו ביטוי שיא להגשמת הרעיון השומרי. אורח החיים השומרי יצר שאיפה ליצירת אדם חדש, תוך יחס שונה לעבודה, סדר יום אלטרנטיבי לכל מה שמחוץ לקיבוץ ובכלל זה חיי חברה ותרבות. אך הדגל שנשאו הקיבוצים גבוה מעל שאר הדגלים היה החינוך, חינוך הדור הבא במתכונת שתשחרר אותו מחיי הגלות ובאמצעותה הוא יגדל ויהיה דור המחובר לעבודת האדמה ולאורח החיים הקיבוצי.
ההתיישבות כשליחות תנועתית הצליחה להתמודד עם הגדולים שבאתגרים. פיתחו את מפת ישראל ושימו לב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל. בגבול לבנון הקיבוצים איילון, אדמית, סאסא וברעם ועוד קיבוצים רבים שעד היום נראים לנו מרוחקים ומנותקים, נסו רגע קט להכנס למציאות של עשרות שנים לאחור ולהבין את גודל השליחות שבהגדרת גבולות הארץ דרך התיישבות. גם אלו מכן שמכירות את עמק בית שאן ועמק הירדן לא יכולות להתעלם שלקחו על עצמם חברי מסילות, ניר דוד ושער הגולן. קיבוצים אלו עמדו על ההכרח וראו כשליחות את הצורך שלשלב בין הרצון ליצור אורח חיים חדש, אדם חדש עם הצורך להגדיר את גבולותיה של המדינה או המדינה שבדרך.
חלק מכם ודאי יופתעו אך גם הקיבוצים שהיום הוכתרו תחת השם "קיבוצי הנדל"ן", אותם קיבוצים שרצה המזל ומצאו עצמם באזורים מבוקשים למגורים ולמסחר לא עלו על הקרקע במיקום זה דווקא מתוך בחירה או נוחות אלא כצורך ביטחוני ליצירת רצף של התיישבות יהודית. "ספר השומר הצעיר" מלא כרימון בדוגמאות על יכולת עמידתם של הקיבוצים הצעירים אל מול מתקפות לא מבוטלות ולפניכם רק דוגמאות קצרות. " מענית היתה הנקודה היהודית הקיצונית ביותר לצד מזרח בשרון הצפוני. היא חלשה על הכביש המקשר את עמק עירון עם דרך טול כרם... רק באמצעות בית החרושת גל-עם העומד ממש על הכביש נשמר הקשר עם הנקודה היהודית הקרובה ביותר-קיבוץ עין שמר. ממכוניות ערביות, שעברו על הכביש היו יורים על עובדי המטע וגן הירק. רק בלווית משמר מזויין יכלו העובדים לצאת לשדה... "
"בליל שבת , 4 ביוני 1948, נכבש הכפר קאקון בהסתערות על ידי צה"ל. כעבור זמן ערך האוייב התקפת נגד בעזרת משוריינים וטנקים. במשך 36 שעות רצופות נמצאו חברינו בתוך העמדות והחפירות, צמודים אל נשקם שמעל לראשיהם שורקים ומתפוצצים מאות פגזים שנורו מתותחים ומרגמות ופצצות מן האוויר" –אוגוסט 1948 המעפיל.
הזיכרון הקצר של כולנו גם השכיח מאיתנו את מקומם של "קיבוצי עוטף עזה" בשמונה השנים האחרונות. שוב מפת ישראל תסייע לנו רבות בלהבין כי אפשר לספור על יד אחת את הקיבוצים שהתיישבו על קרקע מתוך שיקולי כדאיות ולא נשלחו כחוד החנית על ידי המדינה או מוסדות הישוב של המדינה שבדרך. הרושם אף גדל אם נשוב ונזכיר לעצמנו כי לצד השליחות הביטחונית ידעו הקיבוצים לפתח אורח חיים ייחודי, אורח חיים של ביקורת עצמית ובחינה תמידית של דרכם. על אף הקושי קיבוצי השומר הצעיר פעלו כחלק מתנועה ושמרו על קשר יומיומי עם המערכת התנועתית בשליחת שליחים, ביקורים ויצירת שיח משותף. מתוך מציאות מורכבת זאת צמח ועלה החינוך השומרי, קם וצמח המוסד החינוכי. אותו חינוך קיבוצי שגם לאחר עשורים רבים וגם היום אנו יכולים לזהות באמצעותו את החברה הקיבוצית כחברה שמשקיעה בחינוך מעל ומעבר לכל קבוצת אוכלוסיה דומה וזאת תוך שימוש בהכנסותיה ולא תוך הסתמכות על פילנתרופיה דוגמת החברה החרדית.
מציאות הדור שלנו בשומר הצעיר הפכה את היוצרות, המושג התיישבותנעלם מהשיח החינוכי, ניתקה האחיזה בקרקע ומתוך מערך שלם של חברה היה החינוך לתכלית הכול.
מהלך זה היה הכרחי בכדי לנער את קורי העכביש שנטוו על מערכות החינוך הערכי בכלל ועל תנועת הנוער בפרט. היה ועודנו קיים צורך בחידוש השיח החינוכי, שיח שמעיז לדבר ערכים, מעיז לאתגר במושג ההגשמה והמחויבות. מהלך זה של חידוש מסלולי ההגשמה התנועתיים הינו מהלך שהפיח רוח חיים חדשה בתנועה שכבר הספדים רבים נכתבו לכבודה.
אך היום עלינו לוודא כי אין אנו נשארים מנותקים ומרוחקים מהעשייה היומיומית. העשייה החינוכית שלנו חייבת להעשות מתוך החברה ולא מתוך תפיסה פטרונית. רעיון ה"מהפכנים המקצועיים" פשט את הרגל זה מכבר ועלינו לוודא כי תנועתנו לא תיפול באותו הפח בדמות "מחנכים מקצועיים"
הבשורה של החינוך השומרי בפתח המאה ה-21 חייבת לבוא מתוך שותפות אמת עם הקהילה, חינוך שומרי של קהילה שלוקחת אחריות על עצמה ומחנכת מבפנים. ניתן למצוא ביטויים פוסט-מודרנים רבים לתאר את הצרכים הכוזבים שמונעים מאיתנו להתחייב.
מונעים מאיתנו להתחייב למשך.
מונעים מאיתנו להתחייב לדרך.
מונעים מאיתנו להתחייב למעשה.
הכח הגלום הקבוצה השומרית לא יצליח לבוא לידי ביטוי משמעותי ללא תיבת התהודה של החברה שבתוכה הוא יבנה את השותפות. המורה שקם כל בוקר לעבודתו בבית הספר במשך עשרות שנים מתמיד במשימה יותר מכל אחד מאיתנו היום. כך גם אותה גננת שסביר להניח שאם תחזרו ותבדקו כנראה נמצאת עוד באותו גן שבו גדלתם. ההשפעה דרך החינוך והרצון לעצב בחברה מחייבים אותנו להעיז. להעיז ולהתחבר אל זרם החיים- אל המציאות של הקהילות עליהן אנו רוצים להשפיע.
אני מפציר בכל קבוצה,גרעין ושכבה לקחת את האחריות ולהכניס לסדר היום שלכם את הדיון על המחויבות לאורך זמן. מחויבות שתבוא לידי ביטוי בהצמדות לקהילה לאורך זמן. כל קבוצה שתדע להגדיר לעצמה ולהתחייב לעצמה שהיא מגיעה למקום לעשר שנים לפחות תבנה את עצמה בתוך המרחב באופן משמעותי. המהפכה היא שלנו פנימה, בשיח הפנימי, בתחושת השליחות, בדרך של האיך עומדים במשימה שלקחנו על עצמנו. האנרגיות הרבות המתבזבזות, פעם אחר פעם, בהתמקמות מחדש כל שנה שנתיים, או גרוע מכך ביצירת מסגרות משימתיות שבהגדרתן מנותקות מהקהילה, מהוות חסם מרכזי ביכולת שלנו להפוך לגורם חינוכי משמעותי ומעצב בחברה הישראלית.
המונח יעד הגשמה חייב להכנס לשיח התנועתי כהגדרת מקום של קבע, לא עוד יעד משימתי לשנה-שנתיים ואולי אפילו ארבע, אלא יעד שבו המהפכה השומרית, אורח החיים השומרי יגדל ויתבגר יחד איתנו.
הבחירה שנעשתה על ידי דורות של שומרים ושומרות לקשור את מושג ההגשמה להתיישבותולמעשה חינוכי צריכה לעמוד נר לרגלנו, אין הדבר אומר שבהכרח עלינו לסמן את יעדי ההגשמה בפריפריה הגאוגרפית של ישראל או להתמיד במודל הישוב הכפרי. אך כן עלינו להעיז ולומר שאיננו רק עוצרים כאן לרגע, איננו רק אורחים, בכל מקום שנבחר בין עם בפריפריה חברתית או בריכוז עירוני גדול עלינו לראות עצמנו כחלק בלתי נפרד מהשכנים שלנו. אנו רוצים לייצר מציאות חדשה יחד איתם, לא עבורם, לא בשבילם, אלא עבורנו ובשבילנו.
"שימת דגש על החינוך להגשמה חלוצית והפניית עיק תשומת-הלב פנימה לא ניתקו את התנועה מזיקתה למתרחש בעולם הסובב, אך עובדה היא, שמעמדה הציבורי ויעילות מאבקיה על נפש הנוער היו תמיד פועל יוצא מחוסנה הפנימי" (ספר השומר הצעיר ג' 303)
והקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר אף אחד מאיתנו על כוחו לא שומר ונדמה שקו הסיום מתרחק עוד יותר. (מיכה שטרית)
תהליכי ההתחדשות בתנועה מאפשרים לנו מזה שנים לפתוח את עינינו ולסמן יעדים שעד לא מזמן נראו לא ישימים. אנו מביטים אל סביבתנו הקרובה והרחוקה מסמנים יעדים חינוכיים ומתחילים להתקדם לעברם. הקצב מהיר, כל הזמן מתגבר כפי שכותב מיכה שטרית בשירו ותחושתי היא שלעיתים גם אין אנו שומרים על כוחנו. הרי רק לפני שנתיים מי היה יכול לדמיין שנעמוד במצב שבו יש לנו מקרב הבוגרים, מחניכם במוסדות, מדריכי נעורים ואפילו רכזי מוסדות.
יש משפט כמעט נדוש שטוען כי עם ההצלחה לא מתווכחים אך אני מוצא לנכון להתמודד דווקא עם משפט זה ולהניח יסודות מסודרים לתפיסת העבודה החינוכי של השומר הצעיר בקיבוצים. תפיסה שתהווה יסודות להתפתחות העתידית שלנו כמערכת חינוך משמעותית.
שאלת המתח בין תנועת השומר הצעיר כתנועת נוער לבין השומר הצעיר כשיטה חינוכית-כזרם חינוכי צפה ועולה היום לאור כניסתם של בוגרי התנועה החיים בקבוצות למערכות חינוך המחוברות אל הרעיון המייסד- הרעיון השומרי. אך אין זו הפעם הראשונה ששאלה זו עולה. שאלה זו מלווה את כל ההיסטוריה של 90 שנות חינוך ב"השומר הצעיר".
לא במקרה נקודת ציון חשובה ומשמעותית היתה הקמת המוסד השומרי במשמר העמק, כבר שם נדרשו המחנכים והחניכים לסוגיה ולמתח שבין המדריך למחנך ובין המוסד לתנועה. ב 22.3.1935 עלתה בועדת המוסד במשמר העמק שאלת מקום השומר הצעיר במוסד על ידי חניכי המוסד. בין המשיבים נמצא יעקב חזן:" אינני חושב שאיזה שהוא "כפיר" בוארשה מרגיש עצמו שותף ביצירה החברתית מאשר הילד אצלנו"אל מול עמדה זו ניצב חוצץ יעקב פדן שהיה ממובילי המוסד החינוכי:" ...בחברת הילדים הנערים אינם יכולים להיות 24 שעות שומרים. זה בלתי אפשרי. הם יכולים להיות שומרים בזמן מסויים, בגישה מסוימת, אבל בכל שעות היממה? ... האם תוכל באמצעות הקן לדרוש ממנו שישב יפה בשיעור?... החברה והקן הם שני דברים שונים. ברגע שהצעיר לובש חולצה כחולה – הצעיר נעשה אדם אחר..
יעקב חזן מצא לנכון להוסיף כי קטנים הסיכויים שמראש יוכלו להטות את המבנה של הקן השומרי במוסד.
במחקר שערך עמוס כרמל על ראשית המוסד החינוכי הוא מציב טענה שבה עצם הבחירה של המבוגרים כבר בשנת 1935 במשמר העמק לשלב את הקן השומרי במוסד- סגר הגולל על התגבשותה של תנועת נוער עצמאית בתוך המוסד. עקרונות תנועת הנוער של חופש ועצמאות נמצאות ברסן המבוגרים
אם כך בניסיוני לעמוד על הפארדוקס שנוצר כבר ב 1935 ועומד מחדש בפתחנו היום אציג את הנחות המוצא למהי תנועת נוער ומהם הנחות היסוד של החינוך השומרי. תנועת נוער חייבת לשמור על אוטונומיה של הנוער, על עקרון חופש היצירה והעשייה. תנועת הנוער חשיבותה ביכולתה להוות מורוטוריום חינוכי במסגרתו הנערה והנער רוכשים כישורים חברתיים.
החינוך השומרי הינו אחרי הכל שיטת חינוך ערכית-רעיונית אך הינה מסגרת שמייצרים מבוגרים עבור הנוער. כלומר אם נחבר הגדרות אלו להגדרות המקובלות כיום בתנועה. תנועת הנוער שמה את החניכים ויצירתם במרכז בעוד שיטת החינוך השומרית באה לחנך לדרך והגשמה.
על מנת לחבר את הנושא לימנו אנו אנסה לתת כמה דוגמאות קיימות או שצפוי שנתקל בהן בשנים הקרובות.
מה הם המסרים המועברים באופן ישיר ועקיף כאשר מדריך הנוער ביישוב לובש שומרית? מה מביאה לידי ביטוי השומרית כשהיא על הרכז החברתי של בית הספר? המחנך במוסד גר וחי עם קבוצה של בוגרי השומר הצעיר? אבל האם השומר הצעיר זה אני כחניך או הוא כבוגר שחי במוסד?
לא אאריך בדוגמאות כי בעיני כל אחד מהקוראים יכול להוסיף עוד דוגמאות רבות ולכן אני מעדיף לגשת ללב הדיון. האם החינוך השומרי הוא גורם שצריך לעמוד בפני עצמו כחלק מתנועת החיים של השומר הצעיר או שמה הפעילות כולה מחוייבת בזיקה ישירה עם תנועת הנוער?
טענתי היא כי כל ניסיון שלנו לכפוף את מערכות החינוך לתנועת הנוער יביא בא בעת לשתי תוצאות קשות. האחת – מקומה של תנועת הנוער יצטמצם מכיוון שהוא ייתפס כחלק מהמערך הפורמלי ולא כתנועה של החניכים. השניה- שדה העשייה החינוכית שלנו יצטמצם ויילך. לכן אני מציע לנו, לעוסקים בקן הקיבוצי להבין מהר ככל האפשר ולהכריע בצורה ברורה בין פעילותנו כשליחים של תנועת הנוער ובין היותנו מובילים ומצמיחים של זרם חינוך משמעותי בעיצוב דמותה של החברה הישראלית. אך בבואנו להכריע בנושא אנו חייבים להבין כי במקומות בהם נלך ונפתח את מערכת החינוך השומרית יצטמצם מקומה של תנועת הנוער אלא אם נדע להגדיר לה מסגרות ברורות. מערכת החינוך השומרית זהה ברעיון המייסד לרעיון תנועת הנוער ברצונה להקיף את הנערה והנער במערכת כולית. אך בעוד לרשות תנועת הנוער עומדים כלים בסיסים בלבד. מערכת החינוך השומרית תלך ותשתכלל וככזאת ימצאו במרחב החינוכי יותר ויותר מחנכים מבוגרים.
אם כך האם עלינו לוותר על החינוך השומרי? הרי הוא מאיים על קיומה של תנועת הנוער. עלינו לא לוותר על החינוך השומרי אלא לאבחן ולהפריד בין המערכות השונות. כוחנו החינוכי יגדל ויתעצם מרגע שנעבוד במספר מוקדים שונים.
הבסיס הערכי-רעיוני של העבודה חייב להיות מחובר למהות של התנועה המתחדשת אך על כל מסגרת לעמוד גם על תרומתה הייחודית לנוער. היכולת מתוך החיים המשותפים ליצור מספר זירות חינוכיות ייחודיות בזה כוחנו.
החינוך השומרי- תפקידים ומהות
מערכת החינוך השומרית במהותה תהיה מסגרת של מבוגרים המתפתחים בתוכה ומפתחים אותה למען הנוער. במערכת זו עלינו לפתח בשלב זה כלים של שיח משותף ולמידה ערכית. כלים לשיתוף פעולה ופיתוח בין המסגרות השונות. בשלב השני מערכת זו צפויה להתפצל לשתי מערכות נפרדות- מערכת של מחנכים בתוך בתי הספר ומסגרת של מחנכים במוסדות החינוך של השומר הצעיר. גם היום כשמעטים הם הבוגרים העוסקים בחינוך בקיבוצים עלינו לבנות מסגרות שיח משמעותיות שיאפשרו להם להתלבט ולעצב את החינוך השומרי. עלינו לעשות זאת תוך חיבור מחנכים נוספים הפועלים בשטח וחסרים את הכלים או ההנחיה. מחנכים אלא יכולים להפוך במהרה לשותפים במהלך הרחב של בניית מערכת חינוך שומרית.
תנועת הנוער כאוטונומיה מודרכת.
טוב נעשה עם בתנועת הנוער נאמץ את הכלל כי חניך שנעשה מעורב מכיתה ח' או ט' – כלומר יש לו בין ארבע לחמש שנים לעצב בקינו הוא הוא יוביל את הקן. נוכחות דומיננטית שלנו כבוגרים במסגרות הקן תמנע כל אפשרות לצמיחת רצון חופשי, אוטונומיה וחופש שכולנו מזהים כמרכיב הכרחי בצמיחתה של תנועת הנוער.
על מנת שלא נעמוד מהצד ונראה איך אחרים את חלומם מגשימים עלינו להעיז, לבחון ולטעות אך בעיקר ליצור מסגרות חדשות שיהוו בסיס לזהות של בוגרי השומר הצעיר.
המושג השומר הצעיר כתנועת נוער הופך מיום ליום ומשעה לשעה לצר מכדי להכיל את העשייה של בוגרי התנועה. איני יודע אם השם "הקיבוץ הארצי" הוא המתאים או שמה "אמירה חדשה" או "הפרדס" אך עלינו לייצר מסגרות רלוונטיות לעשייה בשטח.ולעצב את תנועת החיים תוך יצירה.
מהי תנועת חיים? דרך חיים אלטרנטיבית , אורח חיים המשלב משימה וחיים אחרים. תנועת החיים של השומר הצעיר שמה לעצמה למטרה בלתי מוצהרת אך בהירה כשמש בצהרי היום להוות גורם משמעותי בעיצוב עתידה של החברה הישראלית ב 2025 כחברה ציונית-סוציאליסטית כחברה שתחזיר אל הליבה הערכית שלה את ערכי הסולידריות, שיוויון וצדק. ועכשיו רק נשאר החלק הקל איך עושים את זה? מי הם השותפים האפשריים?
מה יצור קהילות ברות קיימא? ברצון שלנו ליצור דרך חיים אחרת אך טובה יותר עלינו להוכיח כי חיים צודקים אינם רק חיי הקרבה כלומר עלינו לסגל לעצמנו כלל ויכולת להיות תמיד צעד לפני . הפנאי התודעתי לעיצוב חברה נתון רק בידי מי שיש לו בסיסים איתנים ליצירה. לא סתם נאלצים עשרות אלפי אנשים הסובלים מעוולות להימנע מלצאת לרחובות בכדי להגן על פרנסתם.
כתנועה הרוצה לעצב עלינו להוכיח ראשית לעצמנו כי דרכנו יכולה להצליח, שחיי שיתוף יש בהם ליצור את העודף החשוב שיאפשר להתפנות ליצירת חברה ראויה יותר.
במציאות של ישראל 2006 אם אנו רוצים ליצור מהלך זה עלינו לבחון מהו כר ההתפתחות הטוב ביותר וכאן אני מוצא את התנועה הקיבוצית כענק ישן הטומן בחובו את האפשרות.
התנועה הקיבוצית צמחה ונבנתה כגוף על בסיס אותם הערכים שתנועת השומר הצעיר מניפה את דגם היום, אותו רעיון מייסד שאנו עושים היום מאמצים כבירים לנער את השמיכה ולהתאימו למציאות שלנו. התנועה הקיבוצית הינה ענק ישן ואף זקן מעט וככזה לא יהיה שותף מוצלח לריצת 100 מטר, אך האם אנו מדברים ועוסקים בריצת 100 מטר? בעיני לא.
הרצון שלנו לבנות קיבוצים במובן העמוק של המילה- קיבוצי קבוצות שיהוו בית ודרך, שיהוו אורך חיים לצד המשימה, בניית מסגרות חיים בהם אנשי תנועה רבים ככל האפשר יוכלו למצוא את עצמם. בניית קיבוצים שיעצבו הן דרך משימה משמעותית בחברה הישראלית אך יעצבו גם באורח חייהם הייחודי.
אם זאת כוונתנו אזי התנועה הקיבוצית היא אומנם ענק ישן אך כוחו עוד במותניו. היכולות הטמונות בחיבור בין קבוצות וקהילות בוגרים משימתיות אל כרי הצמיחה של הקיבוצים יאפשר חיבור אדיר ומשמעותי.
הקיבוצים זקוקים לקבוצות שיפיחו בהם חיים חדשים ויהוו יסודות לחוסן החברתי-קיבוצי בשנים הקרובות ומנגד הם יכולים לתת לקבוצות את הבסיס הטוב ביותר ליציאה למשימה. בסיס זה מגובה במבנים ארגונים, כלכליים, חינוכיים, משפטיים ופולייטים הינו בסיס משמעותי ואולי מכאן נובע החשש של חלקנו לחבור אל כח זה.
לא פעם נשמעים קולות עד כמה הקיבוצים והתנועה הקיבוצית אינה רלוונטית, אם באמת כך היה הדבר אז ממה נובע החשש? החשש אם כך מעיד על כך שיש בתנועה הקיבוצית כוחות משמעותיים ושעלינו להשקיע מאמץ ביצירת השותפות עמם. ולהבהרה אין אני מדבר על שיתופי פעולה לאינטרסים כאלו או אחרים אני רואה את תנועת החיים של השומר הצעיר בוחרת באופן משמעותי בתנועה הקיבוצית ובחברים בקיבוצים כשותפים אסטרטגים לצמיחה מהירה ומשמעותית בבניית האלטרנטיבה לחברה הישראלית של 2006.
הקיבוצים יוצרים כבר במשך עשרות בשנים כלים ולכן זכה הקיבוץ למושג הכל כך לא פשוט של ריאליזים אוטופי. הקיבוץ כאחד הביטויים היחידים בעולם שהצליח לאורך זמן לקחת רעיונות אוטופים ולתת להם אחיזה ריאלית הן בתוכו והן בתוך החברה בה הוא צמח.
אנו כבוגרי השומר הצעיר יכולים להמשיך ולפחד מהפן הריאליסטי של השינוי אותו אנו רוצים להוביל אך אז חוזרת אלינו לפחות אחת משתי השאלות הנוקבות הבאות:
·האם אין אנו סתם אוטופיסטים חסרי תקנה ובעצם אנו נשארים קטנים וחסרי רלוונטיות בעיצובה של החברה הישראלית?
·האם החשש שלנו מיצירת כלים ריאלים נובע מחוסר ביסוס וחוסר העמקה בתפיסות הערכיות-אוטופיות שלנו כתנועה?
הכרח הוא בעיני לייצר לצד הברור הרעיוני והבניה פנימה גם מכלול של כלים הנטועים ביסודות הציבוריות הישראלית, הניסיון להקימם מההתחלה אינו מבוסס בעיני כל עוד לא ריכזנו מאמץ להפיכת הכלים הקיימים לרלוונטים למציאות הישראלית של היום.
רק היכולת שלנו להעיז ולהביט אל מעבר לשנתיים שלוש הקרובות, להגדיר יעדים משמעותיים בתוך החברה הישראלית יכול לתת לנו מעט מהסיכוי שביצירת חברה חדשה.
אנחנו חייבים להעיז ולמצב את עצמנו במקומות, תפקידים ותהליכים ארוכי טווח. תהליכים שבתוכם נעצב ונתעצב. הבחירה בחי קבוצה אינה בחירה שכלתנית, היא הכרעה ערכית. היא הצהרה על כך שאנו בני האדם יצורים חברתיים ועל כך שבבואנו להתמודד עם סביבתנו נכון שנעשה זאת כחלק מקבוצה. הפרט והאדם שבנו יבוא לידי מימוש מירבי בתוך קבוצה בשה יחייה. זהו הדין גם לגבי עשייתנו החברתית וחיבורנו אל החברה הישראלית, אין לנו את הפריווילגיה לשבת על הגדר ולצפות שהחברה הישראלית תפתח שערינו למעשינו.
עלינו להכריע ערכית על אפיקי ההשפעה ולהכנס אליהם. אין ספק בתוכם אנו נגדל, נתעצב ונעצב. בחירה בנתיב ארוך הופכת את הצועד בו לחלק מהנתיב.
ביום חמישי התפרסמה מודעה בעיתונים המרכזיים, תחת הכותרת " סופרים:- אינכם אסטרטגים – הסו". במודעה הובעה דרישה חד משמעית מהסופר עמוס עוז לחדול מהתעסקות באסטרטגיה מדינית ובעצות להתנהלות המדינה בנושא עזה ולחזור לעסוק בספרות, על החתום תא"ל במיל' עודד טירה. בתוכנית הבוקר בגלי צה"ל מצאו לנכון לעלות לשידור את מפרסם המודעה. והתנהל כביכול דיון על תוכן המודעה. המפרסם טען כי רק אנשי מקצוע יכולים וצריכים להתעסק בביטחון המדינה, ובכלל בכל תחום. במהלך הראיון הקצין הטירה את עמדתו ואף טען שלא רק לעמוס עוז אסור להביע דעה אלא לכל מי שלא מבין מספיק בנושא. טענה נוספת שמסכמת את המודעה הינה " הדיבורים האלה מחזירים אותנו לגלות ומרפים את ידנו- הסו".
מתוך הפרסום האם בדבריו של טירה ישנה רק יציאה להגנה על מקצוע האסטרטגיה כפי שהוא טוען או יש לפנינו מניע עמוק יותר, מניע המסכן את הרובד הבסיסי, את הסכמות היסוד של חברה דמוקרטית. טירה דורש להשאיר את העבודה למקצוענים אך בזה אין חדש, מזה מאות שנים מוכרת תפיסת המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, תפיסה שבימי קדם קראה להפקיד את ניהול המדינה בידי הכישרוניים בתחום. תפיסה זאת זוכה בעשורים האחרונים לעדנה ולסמנטיקה מחודשת בדמות תהליך ההתמקצעות והספציפיקציה שעוברים תחומים רבים בחיינו. בעשורים האחרונים כמעט לא ניתן למצוא תחום שלא עבר אקדמיזאציה ובעצם הופקע מידי האדם הפשוט-האזרח והפך לתחום שרק יודעי סוד שלמדו את שפת התחום רשאיים לעסוק בו. כרטיס הכניסה לדיונים רבים הינו תואר הד"ר שמכשיר את האדם להביע עמדותיו. לכן להבנת תחום האסטרטגיה פניתי לכתביו של מומחה האסטרטגיה פרופ' אלכס סקוט העוסקים בתכנון אסטרטאגי. במבוא של מעל שלושים עמודים מגדיר פרופ' סקוט את המורכבות שבהתייחסות לאסטרטגיה ככלי יחיד ומציין את החשיבות הרבה שיש ליכולת של חברה להשאר קשובה למציאות היומיומית לצד החשיבה האסטרטגית. כלומר חברה שתנסה לחיות ולקיים עצמה רק על בסיס תכנון אסטרטגי תמצא עצמה חסרת יכולת לתת מענה לקיום היומיומי שלה ומכאן גם חסרת אונים מול איומים שלא בהכרח נלקחו בחשבון. חוסר הגמישות המחשבתית מאיים על חברה הן במפגשה עם איומים פנימיים והן מפני איומים מן החוץ.
מכאן חזרה לדבריו של טירה, לאחר שהבנו שגם מומחי האסטרטגיה לא מקדשים את עשייתם כפי שמנסה לעשות זאת טירה. טירה בעצם לא קורה למריטוקרטיה אלא לצמצום הדמוקרטיה, הוא בעצם יוצא בקול תקיף נגד היכולת של אדם להביע כאדם וכאזרח את עמדתו. מגמה זו קיימת בחברה המערבית ומוקצנת אף יותר בישראל, מגמה שבה חוזרת ועולה הטענה כי הציבור לא בשל, הציבור לא מבין ולכן אין חשיבות לעמדת הציבור.
הדמוקרטיה , ביסודה הינה שיטה הגורסת כי הכלל, הציבור לא רק יכול אלא צריך להיות מעורב בשלטון. ההנחה כי כלל האזרחים או השותפים בחברה מסויימת הינם בעלי זכות שווה בהכרעה מניחה מין היסוד שאין מדובר בהצבעה שבכל נושא ועניין המצביעים ככלל ירדו לעומק הסוגיות. הדמוקרטיה גורסת כי עצם ההשתתפות של האדם בסדרי חייב הינה זכות בסיסית וראשונית, העומדת לפני עיקרון הידע. הרי בדמוקרטיה על שיטותיה השונות תמיד עומדת בבסיסה פשרה. תמיד ההכרעה הדמוקרטית הינה בחירהבין חלופות מצויות ולא תפיסה אידאית אחת. בדמוקרטיה הישירה התהליך עמוק הרבה יותר ואילו בזו הייצוגית הזכות לבחור ולהיבחר יוצרת את חוקי המשחק של החברה. אין צורך שנדמיין אך הביטו במגמות אותם אנו פוגשים מבחירות לבחירות, יותר ויותר אנשים ברובם צעירים, מביעים חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ולא ממלאים את חובתם הבסיסית להגיע אל הקלפי פעם במספר שנים. האמירות השגורות בפיהם הינן: גם ככה הקול שלי לא ישפיע, אני לא מבין בנושא, מה הוא נוגע לי? אמירות אלא זוכות לרוח גבית של אנשים דוגמת עודד טירה ופותחים פתח מסוכן לאיום על הדמוקרטיה הישראלית. ממצב שבו החברה אחראית לגורלה וחברי הכנסת הינם נבחרים על ידי הציבור לייצג את עמודתיו אנו רואים סחף הולך וגדל הכמה למנהיג חזק שיעשה סדר.
הדרך היחידה להתמודד עם מציאות משחיתה זו הינה דרך ארוכה ומחייבת. דרך זו היא לעמוד נגד הזרם שמסתגר בד' אמותיו, להיעמד מול המגמה של הניכור ולבחור. לבחור לקחת חלק בעשייה ציבורית, עשיה פוליטית, עשיה חברתית המייצרות כל אחת בדרכה סדר יום.
אל לנו לחכות ליום הבוחר ולהסתפק בפתק בלבד, כי אז נעמוד כמו רבים אחרים מול שוקת שבורה ונטען כי אין לנו בעד מי להצביע.
אל מול מודעתו של טירה הייתי שמח לפרסם מודעה, אך לצערי אין לי את המשאבים המצויים בידיו. מודעה בזו הלשון :
" סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"
אל תוותרו על הזכות, סליחה על החובה האזרחית לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שסביבכם. קומו כל בוקר חיו את חייכם אך אל תשלו אשליות שבין חייכם לחברתכם אין קשר.
אורי אופיר
ואיך אוכל לסיים בלי להחזיר את השאלה חזרה למגרש הביתי. תנועת השומר הצעיר קרבה לשנתה המאה, כן זו לא טעות, אימפריות קמו ונפלו אך תנועת השומר הצעיר הצליחה לחדש ולשמור על גחלת, על אש תמיד של יצירה ועשיה. אחד היסודות המרכזיים בתנועה מתחילתה היה העיקרון הדמוקרטי, העיקרון הדמוקרטי אף הוקצן בתקופות מסוימות עד לכך שהובהר כי יש לקבל החלטות בהסכמה. אך תמיד לאורך עשרות שנות קיומה של התנועה העמדנו במרכז את האמונה באדם וברוחו. דווקא בשנתיים האחרונות אותן קולות שעד היום היו רק מחוץ לתנועה מתחילים להשמע בתוך התנועה. קולות הטוענים כי "החניכים לא מסוגלים לקבל החלטות" קולות הטוענים כי "החניך צריך להבין לפני שהוא יהיה שותף בהחלטות". מונח "החניך יבין" סותר את הרעיון השומרי הבסיסי, מה יקרא אם החניך לא יבין? מה יקרה אם החניך יחשוב לבד, יפרוץ דרך, יאתגר את המערכת התנועתית? מה יקרה אם בועידה שבה תתקיים הצבעה ילמדו החניכים ואנחנו כבוגרים שהחלטות דמוקרטיות הן פשרות? מה יקרה אם תכריע התנועה בנושא זה או אחר דוגמת זכות השיבה בעמדה אחת ובתהליך דמוקרטי מכבד ומלמד תשנה את עמדתה לאחר שנים מספר?
ניסיון של אלפי שנים ושיטות שלטון רבות שבהן התנסתה החברה האנושית יצרו את המודל הדמוקרטי, מודל שהשתנה רבות מהפוליס היוונית ועד ימנו אך עקרונות היסוד בו נשמרים.
מושגים אלא חמורים בעיני בדומה למושגים של טירה, עלינו כתנועה לא לשאוף שהחניך יבין, אלא שהחניך ישאל, יחקור יתפתח. גם החניכים וגם הבוגרים חייבים לקחת על עצמם את האחריות
השיטה הדמוקרטית עומדת על שתי רגליים מרכזיות. האחת- שלטון הרוב, היכולת להביא לידי ביטוי ושיתוף בשלטון את רובם של האזרחים. השניה- היסוד המוסרי- יסוד זה מבוסס על כך שהדמוקרטיה באה להציב ראוי אנושי. אהרון ברק בשבתו בראשות בית המשפט העליון העלה טיעונים אלו פעם אחר פעם*.
על בסיס יסודות אלו עלינו לגבש עמדה אל מול הקול החוזר ונשמע בתנועה כי תנועת השומר הצעיר הינה תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית. מה משמעותה של טענה זו ? האם מושג החינוך ומושג הדמוקרטיה מתנגשים זה בזה? מכיוון שניתן לראות כי לא ביסוד המביא לשיתוף מירב חברי התנועה ולא ביסוד המציב ראוי מוסרי יש סתירה לדרכה החינוכית של התנועההרי שמכאן אנו למדים כי בטענה הנשמעת כי תנועת השומר הצעיר היא תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית ישנה בעצם אמירה ברורה הקוראת לכך שהתנועה אינה צריכה לפעול על פי העקרונות הדמוקרטים של שיתוף מירב החברים ושמירה על צו מוסרי. האם קיימים בתנועה אנשים הרואים עצמם כמחזיקים בדרך הנכונה של התנועה גם במחיר של סגירת דיונים עבור חברי תנועה אחרים? מהו המקום הכל כך מבלבל ומפחיד שבין חינוך אידיאולוגי ובין דמוקרטיה? לשם בירור סוגיה זו אנו נדרשים ליסוד הדמוקרטי השני, הראוי המוסרי. בסיס זה הוא המוודא כי זכויות המיעוט נשמרות וכי דעת הרוב אינה בהכרח לגיטימית וגם היא נמצאת בפיקוח. היתפתוחתה של חברה דמוקרטית מחייבת בדומה לחינוך הזנה מתמדת ודיון מתמיד על יסודותיה. בשונה מכל דרך ניהולית אירארכית אחרת בה על השליט להשקיע את האנרגיה בשימור עמדות הכוח שלו מתוך אינטרס עצמי, הרי שהדמוקרטיה זקוקה לפעילות החינוכית בקרב ילדים, נוער ומבוגרים בכדי שהשותפים והחברים בתנועה ירגישו חלק פעיל ומשמעותי בה.
נכון, קל ומהיר לבקר את הדמוקרטיה ומגבלותיה ולהעמיד אל מולה את השיחה וההסכמה, אך האם אלו יכולים להוות שיטה לארגון חברה?
השאיפה והחזון שלנו כחברים בתנועה לגדול ולהוות גורם מעצב במציאות ובחברה שסביבנו מחייבת אותנו להבנות כלים ליצירת חברה וקבלת החלטות גם מעבר לשיחה,הקבוצה האינטימית והמסגרת השכבתית. ככל שנקדים לפתח כלים נוספים אלו יהיה בידנו יותר כוח ויכולת לשמר את מקומה של ההסכמה ושל השיחה בתוך המערכות הרחבות יותר.
