בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה. אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה. כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק. כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי. כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית. השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.
גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון. גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו. גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד. גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר. לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד. אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות. לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר. עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו. לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו. השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן. כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי
צ'יקו תמיר משלם מחיר כבד לכאורה, יש שיטענו שאולי כבד מידי. אך אני רואה בכל שקל מהמחיר אותו הוא משלם מחיר כדאי. לא כדרכי אף אציין כי הרמטכ"ל הצליח להחזיר בלא מעט אומץ מושגים שהחברה האזרחית כבר שכחה מזמן. הרי לא מדובר כאן בצ'יקו, לא בבנו ואף לא בטרקטורון. מה שעמד במבחן ציבורי שכבר כולנו אף לא ראינו בו מבחן הוא ההבדל בין המצוי לראוי.
אותו הבדל בין החוק היבש, חוק שלא פעם אינו מאפשר להעמיד לדין אדם אך כל הסובבים אותו יודעים כי היתה בדבר מעשה עברה. ההבדל בין המצוי לראוי הוא אותו ערך מוסף שבעבר חייב אישי ציבור מכל הקשת הפוליטית ובכל תפקיד ציבורי להישמר ולא לעשות שימוש במרות או בכוח שנצבר יחד עם תפקידם.
כבר זמן רב שהציבור הישראלי פוגש שורהשל אישי ציבור שעולים לכותרות כי עשו שימוש בסמכותם. מי מהם שגנב, מי מהם שהעלים מיסים,ומי שאף אנס. בציבור הישראלי לא רק שאישי הציבור שכחו את הבושה אלא הציבור גם שכח לדרוש מנבחריו ומוביליו התנהגות ראויה מה היא.
אחרי שכבר הורידו את צ'יקו תמיר בדרגה וקבעו את עונשו, נדמה היה שהמחזה חוזר על עצמו מצעד תומכים ומכתבי הלל לפועלו הצבאי והתוצאה ברורה. צ'יקו מקבל את דרגתו חזרה, כבר אין מחאה ציבורית, כבר אין ציפייה מאיש ציבור לקחת אחריות על מעשיו.
בתוך מציאות בוצית ואפרורית זו, ההחלטה של הרמטכ"ל להדיח את צ'יקו תמיר יכולה להוות הבלחה מקרית, אך ברוח גבית נכונה מהציבור היא יכולה גם להיות שינוי מגמה משמעותי. אשכנזי העיז להעלות את הרף ולומר בפה מלא כי הציפיה שלו ממפקדי צה"ל אינה רק שיפעלו כחוק אלא גם שיהוו מופת דמויות ראויות שיהוו מושא לחיקוי.
האם הציבור הישראלי ידע לתגמל את אשכנזי ואת רוח דבריו בצורה שבא אנשי ציבור נוספים יפנימו כי הציבור מחפש אחרי אותן דמויות ראויות, דמויות שמכירות את החוק ולא עוברות עליו אך מייצרות רף גבוהה יותר של מוסר עבור סביבתם. אשכנזי אינו בודד במערכה, רק לפני שבועות מעטים עסקו בפרשת הרב אלון ונחשף פורום תקנה. היו שמיהרו לתקוף את הפורום כפורום שמנסה להחליף את הטיפול המשטרתי בסגנון "לסגור את העניינים בתוך המשפחה". אך ככל שעסקו יותר התברר אופיו של הפורום. מדובר בפורום רבני, ששיתף פעולה באופן ייחודי לטפל בסוגייה שאין לה מענה בחוק ובפרשנויותיו. מדובר בפורום שלקח על עצמו אחריות ציבורית לייצר נורמה חברתית בקרב הציבור שבו הוא חי, לא נורמה שבשבילה צריך לשנות את החוקים בכנסת, אלא נורמה ראוייה ומוסרית יותר.
כולי תקווה שהחברה הישראלית על גווניה השונים תבורך באנשי ציבור נוספים וביוזמות נוספות שישאפו לתת פומבי לנורמות ציבוריות ראויות ולא יסתפקו בחוק היבש שמטבעו מלא חורים
שני עשורים עברו על החברה הקיבוצית בעיסוק פנימי ובמאבק לגיטימציה על מושג "הקיבוץ". מאבק שהחל במתח בין "קיבוץ תמיד" ל"קיבוץ עתיד" ונמשך אל מעגלי העבודה השונים בתנועה הקיבוצית וקיים עד היום במתח תמידי מובנה במאבק על הזהות הקיבוצית בין הקיבוצים הדיפרנציאלים-המתחדשים ובין הקיבוצים השיתופיים-קלאסיים. כמעט לא ניתן להגיד מונח מבלי להסגיר עמדה או צד. כל מונח, כל ביטוי כבר אומץ על ידי אחד הצדדים בפלפול המתמשך. אך מונח אחד נשאר מעל הדיון והוטבע כאות קלון על ידי החברה הישראלית, מושג שבביטויו הרחב אנו פוגשים אותו כעת, מושג ההפרטה. בכל ואריציה כבר הושמצה החברה הקיבוצית, הקיבוץ המופרט, חברה שהפריטה את ערכיה. גם הקיבוץ השיתופי וגם הקיבוץ הדיפרנציאלי כאחד אימצו את מושג ההפרטה לשיח הפנים קיבוצי. אך הנה מגיע בנימין נתניהו לסבב שני של מכירת חיסול ומניף את דגל הפרטת מקרקעי ישראל. מכירת קרקעות הלאום. על אף שאנו הקיבוצניקים חשבנו שאנו המצאנו את מושג ההפרטה מגיח ביבי וגונב את הבכורה. באחת אנו מגלים כי מונח ההפרטה על אף שהרבנו להשתמש בו אינו מייצג נאמנה את שעבר על התנועה הקיבוצית. הפרטה הרי משמעותה ריכוז ההון ואמצעי הייצור אצל קבוצה מצומצמת של פרטים. גם עם נהפוך בציציות התנועה הקיבוצית מסופקני אם בנמצא אף קיבוץ אחד שבו נקנו נכסי הקיבוץ על ידי אחד או בודדים מחבריו.(דוגמת הסרט אסקימוסים בגליל) השליחות שרואה נתניהו בהפרטת נכסי הלאום מסוכנת ומאיימת. יש בה סכנה אמיתית על המשך קיומה של מדינת ישראל בכלל ושל המגזר הכפרי-התיישבותי בפרט. הרי בקלות רבה ותוך זמן קצר יכולים שטחים חקלאיים להפוך לחוות ענק שבבעלות בינלאומית דוגמת חוות התירס בארה"ב. נסו לדמיין מציאות בה שטחי ענק בנגב הם בבעלות פרטית שיום אחד יכולים לעבור לבעלות פאן ערבית. אך לא חייבים ללכת כל כך רחוק עיריית מוסקווה כבר הביעה נכונות לרכוש שטחים באזור ים המלח להקמת מיזם תיירות עצמאי. אך בהתקפה חסרת הפשרות של ביבי ניתן לזהות גם שני יתרונות ייחודיים האחד חיצוני והשני פנימי. היתרון הראשון הינו בקואליציה הייחודית שהתנועה הקיבוצית מוצאת עצמה בתוכה. קואליציה שאינה קואליציית שעה לצורך פוליטי צר אלא קואליציה אידיאולוגית הרואה חיוניות במושג "אדמות הלאום" ובהתנגדות למכירת קרקעות לצמיתות. בקואליציה זו מוצאת עצמה התנועה הקיבוצית עם האיחוד הלאומי, עם העמותה לצדק חלוקתי, עם האירגונים הירוקים וכמובן עם עוד אירגונים חברתיים רבים הרואים את הדגל של ההפרטה מונף. קואליציה זו מעניינת ומחדשת במרחב הציבורי הישראלי אך על אף יתרונותיה רציתי להרחיב על השיח הפנים קיבוצי. בבואנו ללחום את מלחמת אדמות הלאום מוצאת עצמה החברה הקיבוצית בפרדוקס לא פשוט. בחברה הישראלית אנו מזוהים כישובים שעסוקים בהפרטה(ואנו תרמו לתחושב זו בציבור הישראלי) ומכאן מעיין לנו הזכות לצעוק חמס כנגד הפרטת קרקעות ישראל בעוד אנו עוסקים לכאורה באותו תהליך כלפי פנים. מציאות זו מביאה לשתי חלופות אפשריות שהולכות ומתהוות היום בתנועה הקיבוצית. האחת הינה אימוץ קו של טיפול אספריני, אינטרסנטי. לקבל את העובדה כי קרקעות הלאום יופרטו ולודא כיצד הפגיעה בקיבוצים תצומצם למינימום. חלופה שניה הינה התעשתות מהירה של הקיבוצים וההבנה כי מול האיום הנוכחי עלינו למצות את המאחד והמשותף בין כלל הקיבוצים בין הקיבוץ המתחדש באופן שיתופי ובין הקיבוצים שבחרו בשינוי אורחות חייהם. מושג ההפרטה הכלכלית הינו מושג מטעה ומסוכן לחברה הקיבוצית ולכן יש לפעול להוציאו משורש השיח הקיבוצי תחילה. נכון ישנה סכנה של הפרטה בקיבוצים אך אין היא ההפרטה הכלכלית אלא הפרטת התודעה. השילוב שבין המשבר הכלכלי העולמי עם מתקפתו של ביבי על קרקעות הלאום ישנו סיכוי, סיכוי לבניית הסכמות ותודעה רחבה של שייכות. שייכות של כלל חברי הקיבוצים בארץ. במאבק הראוי על קרקעות הלאום אסור שמעורבות הקיבוצים תסתכם במעורבותו של בעל תפקיד זה או אחר. יש לפעול לייצר שיח ציבורי רחב ומעמיק בכל אחד ואחד מהקיבוצים. במאבק על קרקעות הלאום אנו מחוייבים להרים את דגל הראוי ולא לאמץ את תדמית הנגזל. הרמת דגל ראוי במציאות הקיבוצית היום מחייבת יציאה של התנועה על פעיליה אל הקיבוצים ופתיחות של חברי הקיבוצים לבעלי התפקידים תוך התמודדות עם העצלות, האדישות, הפסיביות והתודעה המפורטת שנמצאת במחוזותינו. הדינמיקה של התקטננות והתמקדות במפריד במקום לראות את המשותף מאפיינת אוכלוסיות מוחלשות ומיעוטים מקופחים אל לנו למצב את התנועה הקיבוצית על מפעלה הרב דורי האדיר ככזאת
השומר הצעיר כתנועה מובילה בין תנועות הנוער היתה גם תנועה מובילה בהתיישבות. הנחת היסוד ראתה זהות ערכית בין האחיזה בקרקע להגשמת ערכים. בתנועת השומר הצעיר, על אף שלא הייתה בין הגדולות שבתנועות הנוער, הייתה חובת ההגשמה נר לרגליהם של בוגריה וכך היתה לתנועה המובילה בכמות הקיבוצים שהקימה לאורך השנים. במשך זמן רב היה הביטוי להגשמה תנועתית הקמת יישובים. במשך זמן לא מבוטל נלחמו אף בני הדור השני של התנועה על רצונם להקים קיבוצים משל עצמם ולא להשלים קיבוצים אחרים מכיוון שרק בהקמת נקודת ישוב נוספת ראו ביטוי שיא להגשמת הרעיון השומרי. אורח החיים השומרי יצר שאיפה ליצירת אדם חדש, תוך יחס שונה לעבודה, סדר יום אלטרנטיבי לכל מה שמחוץ לקיבוץ ובכלל זה חיי חברה ותרבות. אך הדגל שנשאו הקיבוצים גבוה מעל שאר הדגלים היה החינוך, חינוך הדור הבא במתכונת שתשחרר אותו מחיי הגלות ובאמצעותה הוא יגדל ויהיה דור המחובר לעבודת האדמה ולאורח החיים הקיבוצי.
ההתיישבות כשליחות תנועתית הצליחה להתמודד עם הגדולים שבאתגרים. פיתחו את מפת ישראל ושימו לב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל. בגבול לבנון הקיבוצים איילון, אדמית, סאסא וברעם ועוד קיבוצים רבים שעד היום נראים לנו מרוחקים ומנותקים, נסו רגע קט להכנס למציאות של עשרות שנים לאחור ולהבין את גודל השליחות שבהגדרת גבולות הארץ דרך התיישבות. גם אלו מכן שמכירות את עמק בית שאן ועמק הירדן לא יכולות להתעלם שלקחו על עצמם חברי מסילות, ניר דוד ושער הגולן. קיבוצים אלו עמדו על ההכרח וראו כשליחות את הצורך שלשלב בין הרצון ליצור אורח חיים חדש, אדם חדש עם הצורך להגדיר את גבולותיה של המדינה או המדינה שבדרך.
חלק מכם ודאי יופתעו אך גם הקיבוצים שהיום הוכתרו תחת השם "קיבוצי הנדל"ן", אותם קיבוצים שרצה המזל ומצאו עצמם באזורים מבוקשים למגורים ולמסחר לא עלו על הקרקע במיקום זה דווקא מתוך בחירה או נוחות אלא כצורך ביטחוני ליצירת רצף של התיישבות יהודית. "ספר השומר הצעיר" מלא כרימון בדוגמאות על יכולת עמידתם של הקיבוצים הצעירים אל מול מתקפות לא מבוטלות ולפניכם רק דוגמאות קצרות. " מענית היתה הנקודה היהודית הקיצונית ביותר לצד מזרח בשרון הצפוני. היא חלשה על הכביש המקשר את עמק עירון עם דרך טול כרם... רק באמצעות בית החרושת גל-עם העומד ממש על הכביש נשמר הקשר עם הנקודה היהודית הקרובה ביותר-קיבוץ עין שמר. ממכוניות ערביות, שעברו על הכביש היו יורים על עובדי המטע וגן הירק. רק בלווית משמר מזויין יכלו העובדים לצאת לשדה... "
"בליל שבת , 4 ביוני 1948, נכבש הכפר קאקון בהסתערות על ידי צה"ל. כעבור זמן ערך האוייב התקפת נגד בעזרת משוריינים וטנקים. במשך 36 שעות רצופות נמצאו חברינו בתוך העמדות והחפירות, צמודים אל נשקם שמעל לראשיהם שורקים ומתפוצצים מאות פגזים שנורו מתותחים ומרגמות ופצצות מן האוויר" –אוגוסט 1948 המעפיל.
הזיכרון הקצר של כולנו גם השכיח מאיתנו את מקומם של "קיבוצי עוטף עזה" בשמונה השנים האחרונות. שוב מפת ישראל תסייע לנו רבות בלהבין כי אפשר לספור על יד אחת את הקיבוצים שהתיישבו על קרקע מתוך שיקולי כדאיות ולא נשלחו כחוד החנית על ידי המדינה או מוסדות הישוב של המדינה שבדרך. הרושם אף גדל אם נשוב ונזכיר לעצמנו כי לצד השליחות הביטחונית ידעו הקיבוצים לפתח אורח חיים ייחודי, אורח חיים של ביקורת עצמית ובחינה תמידית של דרכם. על אף הקושי קיבוצי השומר הצעיר פעלו כחלק מתנועה ושמרו על קשר יומיומי עם המערכת התנועתית בשליחת שליחים, ביקורים ויצירת שיח משותף. מתוך מציאות מורכבת זאת צמח ועלה החינוך השומרי, קם וצמח המוסד החינוכי. אותו חינוך קיבוצי שגם לאחר עשורים רבים וגם היום אנו יכולים לזהות באמצעותו את החברה הקיבוצית כחברה שמשקיעה בחינוך מעל ומעבר לכל קבוצת אוכלוסיה דומה וזאת תוך שימוש בהכנסותיה ולא תוך הסתמכות על פילנתרופיה דוגמת החברה החרדית.
מציאות הדור שלנו בשומר הצעיר הפכה את היוצרות, המושג התיישבותנעלם מהשיח החינוכי, ניתקה האחיזה בקרקע ומתוך מערך שלם של חברה היה החינוך לתכלית הכול.
מהלך זה היה הכרחי בכדי לנער את קורי העכביש שנטוו על מערכות החינוך הערכי בכלל ועל תנועת הנוער בפרט. היה ועודנו קיים צורך בחידוש השיח החינוכי, שיח שמעיז לדבר ערכים, מעיז לאתגר במושג ההגשמה והמחויבות. מהלך זה של חידוש מסלולי ההגשמה התנועתיים הינו מהלך שהפיח רוח חיים חדשה בתנועה שכבר הספדים רבים נכתבו לכבודה.
אך היום עלינו לוודא כי אין אנו נשארים מנותקים ומרוחקים מהעשייה היומיומית. העשייה החינוכית שלנו חייבת להעשות מתוך החברה ולא מתוך תפיסה פטרונית. רעיון ה"מהפכנים המקצועיים" פשט את הרגל זה מכבר ועלינו לוודא כי תנועתנו לא תיפול באותו הפח בדמות "מחנכים מקצועיים"
הבשורה של החינוך השומרי בפתח המאה ה-21 חייבת לבוא מתוך שותפות אמת עם הקהילה, חינוך שומרי של קהילה שלוקחת אחריות על עצמה ומחנכת מבפנים. ניתן למצוא ביטויים פוסט-מודרנים רבים לתאר את הצרכים הכוזבים שמונעים מאיתנו להתחייב.
מונעים מאיתנו להתחייב למשך.
מונעים מאיתנו להתחייב לדרך.
מונעים מאיתנו להתחייב למעשה.
הכח הגלום הקבוצה השומרית לא יצליח לבוא לידי ביטוי משמעותי ללא תיבת התהודה של החברה שבתוכה הוא יבנה את השותפות. המורה שקם כל בוקר לעבודתו בבית הספר במשך עשרות שנים מתמיד במשימה יותר מכל אחד מאיתנו היום. כך גם אותה גננת שסביר להניח שאם תחזרו ותבדקו כנראה נמצאת עוד באותו גן שבו גדלתם. ההשפעה דרך החינוך והרצון לעצב בחברה מחייבים אותנו להעיז. להעיז ולהתחבר אל זרם החיים- אל המציאות של הקהילות עליהן אנו רוצים להשפיע.
אני מפציר בכל קבוצה,גרעין ושכבה לקחת את האחריות ולהכניס לסדר היום שלכם את הדיון על המחויבות לאורך זמן. מחויבות שתבוא לידי ביטוי בהצמדות לקהילה לאורך זמן. כל קבוצה שתדע להגדיר לעצמה ולהתחייב לעצמה שהיא מגיעה למקום לעשר שנים לפחות תבנה את עצמה בתוך המרחב באופן משמעותי. המהפכה היא שלנו פנימה, בשיח הפנימי, בתחושת השליחות, בדרך של האיך עומדים במשימה שלקחנו על עצמנו. האנרגיות הרבות המתבזבזות, פעם אחר פעם, בהתמקמות מחדש כל שנה שנתיים, או גרוע מכך ביצירת מסגרות משימתיות שבהגדרתן מנותקות מהקהילה, מהוות חסם מרכזי ביכולת שלנו להפוך לגורם חינוכי משמעותי ומעצב בחברה הישראלית.
המונח יעד הגשמה חייב להכנס לשיח התנועתי כהגדרת מקום של קבע, לא עוד יעד משימתי לשנה-שנתיים ואולי אפילו ארבע, אלא יעד שבו המהפכה השומרית, אורח החיים השומרי יגדל ויתבגר יחד איתנו.
הבחירה שנעשתה על ידי דורות של שומרים ושומרות לקשור את מושג ההגשמה להתיישבותולמעשה חינוכי צריכה לעמוד נר לרגלנו, אין הדבר אומר שבהכרח עלינו לסמן את יעדי ההגשמה בפריפריה הגאוגרפית של ישראל או להתמיד במודל הישוב הכפרי. אך כן עלינו להעיז ולומר שאיננו רק עוצרים כאן לרגע, איננו רק אורחים, בכל מקום שנבחר בין עם בפריפריה חברתית או בריכוז עירוני גדול עלינו לראות עצמנו כחלק בלתי נפרד מהשכנים שלנו. אנו רוצים לייצר מציאות חדשה יחד איתם, לא עבורם, לא בשבילם, אלא עבורנו ובשבילנו.
"שימת דגש על החינוך להגשמה חלוצית והפניית עיק תשומת-הלב פנימה לא ניתקו את התנועה מזיקתה למתרחש בעולם הסובב, אך עובדה היא, שמעמדה הציבורי ויעילות מאבקיה על נפש הנוער היו תמיד פועל יוצא מחוסנה הפנימי" (ספר השומר הצעיר ג' 303)
בחירות עכשיו הקולות הנשמעים לפני כל בחירות בשנים האחרונות חוזרים ועולים. ה"אין למי להצביע" וה"כולם מושחתים" וה"מה זה משנה" מקיפים אותי מכל עבר ולכן מצאתי לנכון לנסות ולהעלות על הכתב את תמונת העולם כפי שמצטיירת בעיני בשנים האחרונות על אף הפרדוקוס שסביר להניח שמעטים הם אלו שהמשיכו לקרוא עד כאן ושייכים לאותו חלק אדיר באוכלוסיה השייך למפלגת המאוכזבים ומפלגת המיואשים שרק הוכיחו את עוצמתם כשבסיבוב האחרון של הבחירות לרשויות המקומיות זכו ברוב מוחץ של 57%. באופן לא מפתיע ציבור המצביעים מגדיל את תמיכתו במפלגות אלו לאחר שבבחירות לרשויות המקומיות הקודמות עמד כוחן המשותף רק על 50.5%. היכן מושקעים אותם כוחות אנושיים שבעבר היו מושקעים בפוליטיקה? האם המשחק הפוליטי פשוט לא מעניין אף אחד? תשובה ניצחת לכך נתן נשיא ארצות הברית הנבחר בכך שהוכיח שניתן להגיע ולרתום למאמץ הפוליטי גם קהלים ששייכים באופן המסורתי לאותן מפלגות גדולות של המיואשים והמאוכזבים. אובאמה והמטה שלו הצליחו ליצור אצל קהלים שלמים של שחורים וצעירים את האמונה שיש סיכוי לשנות ושזה באמת תלוי בהם. הסיסמה yes we can , נשמעה מקהלים שונים שמעולם קודם לא העיזו לדבר כ we, ובטח לא האמינו בcan. אם כך צריך לנסות ולהגדיר מה הם אותם דברים שמניעים ובונים את האמון של האנשים. תפיסה פרואקטיבית של המציאות, בניית מסגרת. אז היכן הוא אותו כח שהיה קיים במציאות הפוליטית הישראלית בעבר? משנות ה-70 צמח המושג השמאל החדש, השמאל החדש התבסס על מושגי הפוסט מודרניזים מחד ועל האכזבה הגדולה מהמדינות שהוגדרו כקומוניסטיות וסוציאליסטיות והתגלו כמשטרים טוטאליטרים. שינויים וזרמים רבים עיצבו את השמאל החדש בעולם וכחלק ממגמה זו הוקמו ארגונים רבים חוץ פרלמנטרים. בישראל מזה שנים הציבור הרחב לא חשוף לאלטרנטיבת שמאל מפלגתית משמעותית. משנות ה-70 פועל השמאל הישראלי במבנה א- פוליטי בהגדרתו. דרך צמיחת גורמי החברה האזרחית לצד תחושת האכזבה שאחזה במפלגות שמאל ברחבי העולם שהזדהו עם הגוש הקומוניסטי לצורותיו השונות לאחר שהעולם כולו נחשף לפער שבין האידאה שנישאה בפי השלטון הקומוניסטי לשיטת השלטון עצמו שהינה בעצם שלטון טוטאליטרי. מבוכת השמאל נמשכת מאז וגולשת אל פי תאום, התפתחה מערכת שלמה של עמותות וארגונים חוץ פרלמנטרים שמקדמים נושאים צרים בלבד אך כשהם נעמדים זה לצד זה מייצרים אמירה כואבת וברורה של חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ובעצם הסכמה ויישור קו עם המערכת הניאו ליברלית ועם הנחות היסוד החברתיות-כלכליות של הימין. בבדיקה של התארגנות הימין בישראל אנו רואים אחל משנות ה-70 פעילות ענפה של אירגונים חוץ פרלמנטרים אך אלו מכירים ומוקירים את הזיקה למערכות הפוליטיות ופועלים כמערכת המשלימה זו את זו. בשמאל לעומת זאת נוצר נתק, עשרות אירגוני שמאל, עמותות וסניפים של אירגונים בין לאומיים, המפתחים שיח חברתי לכאורה, שיח המדבר את ערכי השמאל החברתי אך בעצם המבנה הארגוני מצהיר בקול רם וצלול כי המערכת החברתית המלאה- החברה הישראלית, אין בה ממש. מי שינסה להפנות אצבע מאשימה לבעלי תפקידים כאלה או אחרים במפלגות השונות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ייתן לעצמו תשובה קלה אך לא כנה. המציאות שבה האנרגיות האנושיות של אנשי שמאל מופנות כלפי נגזרות צרות בלבד וללא חיבור מהותי ביניהן מהוות הרי אימוץ מלא ואולי אף עיצוב של רמה חדשה של הפרטה. הפרטה מערכתית, הפרטה תודעתית. הנשים או הרופאים הפועלים תוך השקעת ממון רב וזמן לסייע להצלת ילד הזקוק לניתוח או להקל במעט את המעבר במחסומים יוצרים גם לעצמם וגם לחברה מצג שווא. הרי כל עוד נפעל רק להקל במעט את הסבל של אדם זה או אחר אנו בעצם מקבלים ומקבעים בכך את התמונה הרחבה, התמונה של עם השולט בעם אחר. התמונה שמאמצת הנחות יסוד שלא כל בני האדם שווים וכי נער בן 18, רק בזכות מסלול חיים שונה יכול לחרוץ גורלות של בני אדם אחרים. השמאל החדש שהתחיל את פעילותו בשנות ה-60 וה-70 ביצע מעבר פרדיגמות שיש היום סיכוי במציאות הישראלית הייחודית ובמציאות הכלכלית העולמית לשנות. הפרדיגמה שנזנחה שנות ה-70 הינה המחויבות של חברה לנהל את עצמה, ומחויבותם של השותפים בה לעצב באורח פעיל את חייהם בתוך המסגרת הפוליטית. במציאות הקשה של שנות ה-60 וה-70 כשהדוגמה הבולטת לכך הינה מלחמת ויאטנם, אמצו אנשי השמאל בכל העולם את ההנחה כי המפלגות והשלטון מעוצב כשלטון ניאו-ליברלי ולכן ההשפעה האמיתית היחידה היא רק דרך הקמת ארגונים חוץ מפלגתיים. בארץ פגשנו תופעה זו בדמות מצפן, שלום עכשיו ומגמה זו ממשיכה בדמות אירגונים דוגמת "שוברים שתיקה" ו"מחסום watch" ארגונים אלא ודומיהם מצליחים להעמיד סט-ערכי חברתי ומצפוני יציב, מצליחים לגייס מערך רחב של מתנדבים וליצור תהודה תקשורתית לא מבוטלת. אך פעילות מבורכת זו היא רק המחשה ברורה עוד יותר לפעילות לצד זרם החיים של החברה הישראלית. מציאות מתעצבת זו ששותפים בה באופן פעיל אירגוני "שמאל" רבים היא היא שעצבה בתודעה של האזרח הישראלי כאילו המסגרות הפוליטיות הינן מסגרות אנכרוניסטיות וריקות מתוכן ובעצם עיקר העשייה צריכה לקרות בארגונים חוץ פרלמנטרים. אני בא וקורא תיגר לאווירה ציבורית זו באמירה ברורה וחד משמעית, ללא חיבור ואמירה ברורה של יצירת בית פוליטי שיאחד תחתיו את כל גורמי "השמאל" השונים, בית פוליטי שיאבק על החיוניות של המערכת החברתית המדינית על נגזרותיה הפוליטיות אנו דנים עצמנו להמשך מאבק בלימה בלבד בסדר היום של הגורמים המפרקים בחברה, קרב מאסף בלבד מול תרבות הפערים, קרב מאסף מול הכיבוש וקרב מאסף מול הקול שדורש "חברה עכשיו"- בחירות עכשיו - לכן אנו מחוייבים לפעול דרך המערכות הפוליטיות המעצבות תקציבים ומתעדפות את תחומי העשייה של החברה הישראלית לצד עם לא לפני הפעילות בארוגנים חוץ פרלמנטרים המקבעים את הנחות היסוד של המצב הקיים. בחירות עכשיו- אל תטעו לחשוב שאחריותנו נגמרת בלגשת לקלפי ולשים פתק "נכון" זה או אחר. אחריותנו חייבת להתפשט לא רק לתמיכה במפלגה זו או אחרת אלא בעיצוב הפנימי של סדר היום של המפלגות, לוודא כי בכל מפלגה שרוצה להתכנות מפלגת שמאל יש כוחות רלוונטים ולא עלי תאנה בלבד. אין גרוע ממפלגה המציגה עצמה כמפלגת שמאל אך מאמצת את הקו הניאו ליברלי. בחירות עכשיו- נכון אנחנו בסוף דצמבר והבחירות בראשית פברואר, על סדר היום המפלגתי לא נוכל להשפיע בבחירות אלו, אך אם לצד התמיכה במפלגה יבחר ותבחר כל אחת ואחד מכם להתפקד למפלגה כך נוכל להשפיע על עיצוב דרכן של המפלגות. בחירות עכשיו – הרשימה למר"צ והשילוב עם התנועה החדשה הושלם, גם הפריימריז בקדימה ובעבודה הסתיימו. לא במקרה השארתי את הליכוד לסוף- עלינו, כאנשי חברה ואנשי שמאל, ללמוד ולאמץ את עבודת השטח המרשימה שפייגלין ורעיו עשו בליכוד. התפקדות מאסיבית במהלך השנתיים האחרונות אפשרה להם לעצב את סדר היום של המפלגה. למי שלא מכיר את הסיפור או לא עקב אחריו, ההשתלבות של פייגלין בליכוד לא השפיע רק על שורה כזאת או אחרת במצע הליכוד. היא השפיעה באופן מהותי על מערכת הבחירות הכללית כולה, ממצב שבו הליכוד וביב בראשו נתפסו באופן מוחלט כמפלגת השלטון הבאה, הצלחתו של פייגלין פתחה את המפה ויצרה מציאות שבה יש לבחון אלטרנטיבות לחלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד. בחירות עכשיו- עיצוב חברה, ברצוננו להפוך לחלק מוביל ומעצב בחברה הישראלית עלינו להזדיין בסבלנות ולפעול בתלמים הארוכים.התפקדות למפלגה, השתלבות במוסדותיה הפורמליים וההתנדבותיים מחייבת יכולת של אחזקת מטרה לאורך זמן. כל עוד נשב מהצד וכל פעם שבחירות יתקרבו נחזור על האמירות השחוקות שאין אף מפלגה התואמת את ערכינו כך נמשיך ונחטא לאמת הפנימית שלנו. בחירות עכשיו- נכון קשה להאמין אבל התנדבות של כל אחד ואחד מאיתנו, בין עם להתקשר 30-40 טלפונים, לכתוב באינטרנט או לדבר עם המשפחה הקרובה יכולה להוביל לשינוי. אין מה לעשות על היתרונות ועל החסרונות של השיטה, השיטה הדמוקרטית בנויה על עבודה קשה של שכנוע אנשים. שכנוע ויצירת אמון. שכנוע לא בהכרח בנכונות המצע אלא ביכולת של מפלגה להציב נבחרת אמינה, נבחרת ישרה, נבחרת שרוצים להזדהות איתה.
בדומה לכל מאמר או כתבה שלי אני רואה בדברים הכתובים הזמנה לשיחה, אשמח שתכתבו, תתקשרו או תזמינו לשיחה בעניין אורי אופיר orion22@gmail.com
אין זה ממנהגי להפיץ חומר בצורה זאת ואם זאת נראה לי שהמצב הפעם מחייב את הנושא.
56% מהאוכלוסיה בגילאי 18-32 לא מתכוון להצביע ואשמח אם תתן לי כמה רגעים מזמנך לקרוא את הכתוב ואולי לשכנע אותך לעשות את המאמץ החשוב.
אנסה לענות בקצרה על שאלה קשה שעומדת בפנינו היום- למה בכלל להצביע?
אי מילויה של חובה בסיסית זו של הצבעה הופך את ישראל למדינה פחות דמוקרטית, בעצם כל אי הגעה לקלפי של אדם מכפילה את כוחו של מי שכן בוחר להגיע.
אני משאר שגם לך נדמה כאילו הפוליטיקה מושחתת ואין בכלל טעם להצביע אך שימו לב, תחושה זו נמצאת רק אצל חתך מסויים של האוכלוסיה. חלקים אחרים של האוכלוסיה משמיצים את הפוליטיקה ואת המערכת הדמוקרטית אך מתייצבים במלוא כוחם ביום הבחירות.
שכנוע עצמי כי הבחירות חסרות טעם הינה בעצם אימוץ של מניפולציה שהופעלה עליך-עלינו.
בשיטה בה מאורגנים חיינו כרגע – הבחירות והמפלגות הן המעצבות את סדר היום וכל ניסיון לפנות לדרכים אחרות מונע צבירת כוח אמיתי ויוצא מציאות מדומיינת שאין בה כח השפעה.
כולי תקווה שתגיעו אל הקלפי ותצביעו ולכן אבקש עוד מעט מזמנכם לשאלה השניה בחשיבותה למי להצביע?
השמאל בישראל פתח במסע ארוך, מסע להרמת הראש ולפתח עומק שיאפשר כינונה מחדש של מדינת רווחה בישראל. מסע זה תחילתו בהתייצבותו של פרץ בראשות מפלגת העבודה, מפלגה שמזוהה כמפלגה גדולה, כמפלגת שלטון.
מעשה זה יש בו מן החידוש ומן ההזדמנות אך השאלה החשובה היא כיצד אין אנו מחמיצים הזדמנות זו? וכאן לצערי התשובה מורכבת יותר מהתשובה אותה נותנת מפלגת העבודה בדמות- הצביעו פרץ והכל יבוא על מקומו בשלום.
פרץ נבחר מוקדם מידי ולכן מעמדו בעבודה אינו מובטח, פרץ פוגש בתוך מפלגת העבודה שועלי קרבות ותיקים שמחפשים את נפילתו- אמירות אלו נשמעות מפי מקורביו של פרץ בעבודה בניסיונות לשכנע להציע לעבודה אך המשמעות של בחירות היא יותר מלהכניס את ראש המפלגה.
עמיר פרץ יהיה בכנסת הבאה וכנראה גם בממשלה הבאה וכך גם יולי תמיר ושלי יחמוביץ ואם נהיה כנים גם יוסי ביילין וחיים אורון ממר"צ ישבו בכנסת הבאה.
שאנו באים לבחור איננו בוחרים את ראש המפלגה, אלה אנו בוחרים את עומק הספסל של המפלגה וכאן ברצוני להבחין בין מספר 7 במר"צ –אילן גילאון- פרלמנטר ותיק עם קבלות המזוהה עם הדרך של השמאל ויכול להבטיח לך ולנו כי מר"צ תשאר נאמנה למצע שלה ומחויבת לציבור הבוחרים, מר"צ אינה הסיסמאות של הקמפיין אלה שורה של פרלמנטרים בעלי ניסיון היודעים להפוך את חלומותינו למציאות.
הקול שלך יכניס עוד אחד מהם לכנסת, ומי יכנס במפלגת העבודה? אבי יחזקאל או לטינסקי ליאון? כנראה שלא רק לך השמות האלה לא אומרים הרבה.
כך שאם גם את ואתה רוצים לראות את השמאל החברתי מתעורר ומתחזק ולא הופך לזכרון העבר עליכם לעשות את המבחן הפוליטי העמוק, הפרלמנטרי לאורך השנים ולראות כי בממשלה הזאת ובכנסת ה-17 חייבת מר"צ להיות חזקה בשביל לבנות גוש שמאל אמיתי ובר קיימא.
בשביל לראות את פרץ ממשיך ומוביל את מפלגת העבודה ואת השמאל הוא זקוק למר"צ חזקה ולחברי הכנסת שלה המחויבים לדרך השלום ולדרך החברתית לא פחות משהו זקוק למנדט הנוסף בעבודה.
כולי תקווה שתקדיש מספר דקות למחשבה על הנאמר ולא תוותר על זכות וחובת ההצבעה ב 28/3 יום הבחירות לכנסת ה-17.
