בחירות עכשיו -אל תבכו אחר כך

בחירות עכשיו
הקולות הנשמעים לפני כל בחירות בשנים האחרונות חוזרים ועולים. ה"אין למי להצביע" וה"כולם מושחתים" וה"מה זה משנה" מקיפים אותי מכל עבר ולכן מצאתי לנכון לנסות ולהעלות על הכתב את תמונת העולם כפי שמצטיירת בעיני בשנים האחרונות על אף הפרדוקוס שסביר להניח שמעטים הם אלו שהמשיכו לקרוא עד כאן ושייכים לאותו חלק אדיר באוכלוסיה השייך למפלגת המאוכזבים ומפלגת המיואשים שרק הוכיחו את עוצמתם כשבסיבוב האחרון של הבחירות לרשויות המקומיות זכו ברוב מוחץ של 57%. באופן לא מפתיע ציבור המצביעים מגדיל את תמיכתו במפלגות אלו לאחר שבבחירות לרשויות המקומיות הקודמות עמד כוחן המשותף רק על 50.5%.
היכן מושקעים אותם כוחות אנושיים שבעבר היו מושקעים בפוליטיקה? האם המשחק הפוליטי פשוט לא מעניין אף אחד? תשובה ניצחת לכך נתן נשיא ארצות הברית הנבחר בכך שהוכיח שניתן להגיע ולרתום למאמץ הפוליטי גם קהלים ששייכים באופן המסורתי לאותן מפלגות גדולות של המיואשים והמאוכזבים. אובאמה והמטה שלו הצליחו ליצור אצל קהלים שלמים של שחורים וצעירים את האמונה שיש סיכוי לשנות ושזה באמת תלוי בהם. הסיסמה yes we can , נשמעה מקהלים שונים שמעולם קודם לא העיזו לדבר כ we, ובטח לא האמינו בcan. אם כך צריך לנסות ולהגדיר מה הם אותם דברים שמניעים ובונים את האמון של האנשים. תפיסה פרואקטיבית של המציאות, בניית מסגרת.
אז היכן הוא אותו כח שהיה קיים במציאות הפוליטית הישראלית בעבר? משנות ה-70 צמח המושג השמאל החדש, השמאל החדש התבסס על מושגי הפוסט מודרניזים מחד ועל האכזבה הגדולה מהמדינות שהוגדרו כקומוניסטיות וסוציאליסטיות והתגלו כמשטרים טוטאליטרים. שינויים וזרמים רבים עיצבו את השמאל החדש בעולם וכחלק ממגמה זו הוקמו ארגונים רבים חוץ פרלמנטרים. בישראל מזה שנים הציבור הרחב לא חשוף לאלטרנטיבת שמאל מפלגתית משמעותית. משנות ה-70 פועל השמאל הישראלי במבנה א- פוליטי בהגדרתו. דרך צמיחת גורמי החברה האזרחית לצד תחושת האכזבה שאחזה במפלגות שמאל ברחבי העולם שהזדהו עם הגוש הקומוניסטי לצורותיו השונות לאחר שהעולם כולו נחשף לפער שבין האידאה שנישאה בפי השלטון הקומוניסטי לשיטת השלטון עצמו שהינה בעצם שלטון טוטאליטרי. מבוכת השמאל נמשכת מאז וגולשת אל פי תאום, התפתחה מערכת שלמה של עמותות וארגונים חוץ פרלמנטרים שמקדמים נושאים צרים בלבד אך כשהם נעמדים זה לצד זה מייצרים אמירה כואבת וברורה של חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ובעצם הסכמה ויישור קו עם המערכת הניאו ליברלית ועם הנחות היסוד החברתיות-כלכליות של הימין.
בבדיקה של התארגנות הימין בישראל אנו רואים אחל משנות ה-70 פעילות ענפה של אירגונים חוץ פרלמנטרים אך אלו מכירים ומוקירים את הזיקה למערכות הפוליטיות ופועלים כמערכת המשלימה זו את זו. בשמאל לעומת זאת נוצר נתק, עשרות אירגוני שמאל, עמותות וסניפים של אירגונים בין לאומיים, המפתחים שיח חברתי לכאורה, שיח המדבר את ערכי השמאל החברתי אך בעצם המבנה הארגוני מצהיר בקול רם וצלול כי המערכת החברתית המלאה- החברה הישראלית, אין בה ממש. מי שינסה להפנות אצבע מאשימה לבעלי תפקידים כאלה או אחרים במפלגות השונות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ייתן לעצמו תשובה קלה אך לא כנה. המציאות שבה האנרגיות האנושיות של אנשי שמאל מופנות כלפי נגזרות צרות בלבד וללא חיבור מהותי ביניהן מהוות הרי אימוץ מלא ואולי אף עיצוב של רמה חדשה של הפרטה. הפרטה מערכתית, הפרטה תודעתית. הנשים או הרופאים הפועלים תוך השקעת ממון רב וזמן לסייע להצלת ילד הזקוק לניתוח או להקל במעט את המעבר במחסומים יוצרים גם לעצמם וגם לחברה מצג שווא. הרי כל עוד נפעל רק להקל במעט את הסבל של אדם זה או אחר אנו בעצם מקבלים ומקבעים בכך את התמונה הרחבה, התמונה של עם השולט בעם אחר. התמונה שמאמצת הנחות יסוד שלא כל בני האדם שווים וכי נער בן 18, רק בזכות מסלול חיים שונה יכול לחרוץ גורלות של בני אדם אחרים.
השמאל החדש שהתחיל את פעילותו בשנות ה-60 וה-70 ביצע מעבר פרדיגמות שיש היום סיכוי במציאות הישראלית הייחודית ובמציאות הכלכלית העולמית לשנות. הפרדיגמה שנזנחה שנות ה-70 הינה המחויבות של חברה לנהל את עצמה, ומחויבותם של השותפים בה לעצב באורח פעיל את חייהם בתוך המסגרת הפוליטית. במציאות הקשה של שנות ה-60 וה-70 כשהדוגמה הבולטת לכך הינה מלחמת ויאטנם, אמצו אנשי השמאל בכל העולם את ההנחה כי המפלגות והשלטון מעוצב כשלטון ניאו-ליברלי ולכן ההשפעה האמיתית היחידה היא רק דרך הקמת ארגונים חוץ מפלגתיים. בארץ פגשנו תופעה זו בדמות מצפן, שלום עכשיו ומגמה זו ממשיכה בדמות אירגונים דוגמת "שוברים שתיקה" ו"מחסום watch" ארגונים אלא ודומיהם מצליחים להעמיד סט-ערכי חברתי ומצפוני יציב, מצליחים לגייס מערך רחב של מתנדבים וליצור תהודה תקשורתית לא מבוטלת. אך פעילות מבורכת זו היא רק המחשה ברורה עוד יותר לפעילות לצד זרם החיים של החברה הישראלית.
מציאות מתעצבת זו ששותפים בה באופן פעיל אירגוני "שמאל" רבים היא היא שעצבה בתודעה של האזרח הישראלי כאילו המסגרות הפוליטיות הינן מסגרות אנכרוניסטיות וריקות מתוכן ובעצם עיקר העשייה צריכה לקרות בארגונים חוץ פרלמנטרים.
אני בא וקורא תיגר לאווירה ציבורית זו באמירה ברורה וחד משמעית, ללא חיבור ואמירה ברורה של יצירת בית פוליטי שיאחד תחתיו את כל גורמי "השמאל" השונים, בית פוליטי שיאבק על החיוניות של המערכת החברתית המדינית על נגזרותיה הפוליטיות אנו דנים עצמנו להמשך מאבק בלימה בלבד בסדר היום של הגורמים המפרקים בחברה, קרב מאסף בלבד מול תרבות הפערים, קרב מאסף מול הכיבוש וקרב מאסף מול הקול שדורש "חברה עכשיו"-
בחירות עכשיו - לכן אנו מחוייבים לפעול דרך המערכות הפוליטיות המעצבות תקציבים ומתעדפות את תחומי העשייה של החברה הישראלית לצד עם לא לפני הפעילות בארוגנים חוץ פרלמנטרים המקבעים את הנחות היסוד של המצב הקיים.
בחירות עכשיו- אל תטעו לחשוב שאחריותנו נגמרת בלגשת לקלפי ולשים פתק "נכון" זה או אחר. אחריותנו חייבת להתפשט לא רק לתמיכה במפלגה זו או אחרת אלא בעיצוב הפנימי של סדר היום של המפלגות, לוודא כי בכל מפלגה שרוצה להתכנות מפלגת שמאל יש כוחות רלוונטים ולא עלי תאנה בלבד. אין גרוע ממפלגה המציגה עצמה כמפלגת שמאל אך מאמצת את הקו הניאו ליברלי.
בחירות עכשיו- נכון אנחנו בסוף דצמבר והבחירות בראשית פברואר, על סדר היום המפלגתי לא נוכל להשפיע בבחירות אלו, אך אם לצד התמיכה במפלגה יבחר ותבחר כל אחת ואחד מכם להתפקד למפלגה כך נוכל להשפיע על עיצוב דרכן של המפלגות.
בחירות עכשיו – הרשימה למר"צ והשילוב עם התנועה החדשה הושלם, גם הפריימריז בקדימה ובעבודה הסתיימו. לא במקרה השארתי את הליכוד לסוף- עלינו, כאנשי חברה ואנשי שמאל, ללמוד ולאמץ את עבודת השטח המרשימה שפייגלין ורעיו עשו בליכוד. התפקדות מאסיבית במהלך השנתיים האחרונות אפשרה להם לעצב את סדר היום של המפלגה. למי שלא מכיר את הסיפור או לא עקב אחריו, ההשתלבות של פייגלין בליכוד לא השפיע רק על שורה כזאת או אחרת במצע הליכוד. היא השפיעה באופן מהותי על מערכת הבחירות הכללית כולה, ממצב שבו הליכוד וביב בראשו נתפסו באופן מוחלט כמפלגת השלטון הבאה, הצלחתו של פייגלין פתחה את המפה ויצרה מציאות שבה יש לבחון אלטרנטיבות לחלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד.
בחירות עכשיו- עיצוב חברה, ברצוננו להפוך לחלק מוביל ומעצב בחברה הישראלית עלינו להזדיין בסבלנות ולפעול בתלמים הארוכים.התפקדות למפלגה, השתלבות במוסדותיה הפורמליים וההתנדבותיים מחייבת יכולת של אחזקת מטרה לאורך זמן. כל עוד נשב מהצד וכל פעם שבחירות יתקרבו נחזור על האמירות השחוקות שאין אף מפלגה התואמת את ערכינו כך נמשיך ונחטא לאמת הפנימית שלנו.
בחירות עכשיו- נכון קשה להאמין אבל התנדבות של כל אחד ואחד מאיתנו, בין עם להתקשר 30-40 טלפונים, לכתוב באינטרנט או לדבר עם המשפחה הקרובה יכולה להוביל לשינוי. אין מה לעשות על היתרונות ועל החסרונות של השיטה, השיטה הדמוקרטית בנויה על עבודה קשה של שכנוע אנשים. שכנוע ויצירת אמון. שכנוע לא בהכרח בנכונות המצע אלא ביכולת של מפלגה להציב נבחרת אמינה, נבחרת ישרה, נבחרת שרוצים להזדהות איתה.

בדומה לכל מאמר או כתבה שלי אני רואה בדברים הכתובים הזמנה לשיחה, אשמח שתכתבו, תתקשרו או תזמינו לשיחה בעניין
אורי אופיר orion22@gmail.com

קישור של המאמר שפורסם ב mynet

סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

ביום חמישי התפרסמה מודעה בעיתונים המרכזיים, תחת הכותרת " סופרים:- אינכם אסטרטגים – הסו". במודעה הובעה דרישה חד משמעית מהסופר עמוס עוז לחדול מהתעסקות באסטרטגיה מדינית ובעצות להתנהלות המדינה בנושא עזה ולחזור לעסוק בספרות, על החתום תא"ל במיל' עודד טירה. בתוכנית הבוקר בגלי צה"ל מצאו לנכון לעלות לשידור את מפרסם המודעה. והתנהל כביכול דיון על תוכן המודעה. המפרסם טען כי רק אנשי מקצוע יכולים וצריכים להתעסק בביטחון המדינה, ובכלל בכל תחום. במהלך הראיון הקצין הטירה את עמדתו ואף טען שלא רק לעמוס עוז אסור להביע דעה אלא לכל מי שלא מבין מספיק בנושא. טענה נוספת שמסכמת את המודעה הינה " הדיבורים האלה מחזירים אותנו לגלות ומרפים את ידנו- הסו".

מתוך הפרסום האם בדבריו של טירה ישנה רק יציאה להגנה על מקצוע האסטרטגיה כפי שהוא טוען או יש לפנינו מניע עמוק יותר, מניע המסכן את הרובד הבסיסי, את הסכמות היסוד של חברה דמוקרטית. טירה דורש להשאיר את העבודה למקצוענים אך בזה אין חדש, מזה מאות שנים מוכרת תפיסת המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, תפיסה שבימי קדם קראה להפקיד את ניהול המדינה בידי הכישרוניים בתחום. תפיסה זאת זוכה בעשורים האחרונים לעדנה ולסמנטיקה מחודשת בדמות תהליך ההתמקצעות והספציפיקציה שעוברים תחומים רבים בחיינו. בעשורים האחרונים כמעט לא ניתן למצוא תחום שלא עבר אקדמיזאציה ובעצם הופקע מידי האדם הפשוט-האזרח והפך לתחום שרק יודעי סוד שלמדו את שפת התחום רשאיים לעסוק בו. כרטיס הכניסה לדיונים רבים הינו תואר הד"ר שמכשיר את האדם להביע עמדותיו. לכן להבנת תחום האסטרטגיה פניתי לכתביו של מומחה האסטרטגיה פרופ' אלכס סקוט העוסקים בתכנון אסטרטאגי. במבוא של מעל שלושים עמודים מגדיר פרופ' סקוט את המורכבות שבהתייחסות לאסטרטגיה ככלי יחיד ומציין את החשיבות הרבה שיש ליכולת של חברה להשאר קשובה למציאות היומיומית לצד החשיבה האסטרטגית. כלומר חברה שתנסה לחיות ולקיים עצמה רק על בסיס תכנון אסטרטגי תמצא עצמה חסרת יכולת לתת מענה לקיום היומיומי שלה ומכאן גם חסרת אונים מול איומים שלא בהכרח נלקחו בחשבון. חוסר הגמישות המחשבתית מאיים על חברה הן במפגשה עם איומים פנימיים והן מפני איומים מן החוץ.

מכאן חזרה לדבריו של טירה, לאחר שהבנו שגם מומחי האסטרטגיה לא מקדשים את עשייתם כפי שמנסה לעשות זאת טירה. טירה בעצם לא קורה למריטוקרטיה אלא לצמצום הדמוקרטיה, הוא בעצם יוצא בקול תקיף נגד היכולת של אדם להביע כאדם וכאזרח את עמדתו. מגמה זו קיימת בחברה המערבית ומוקצנת אף יותר בישראל, מגמה שבה חוזרת ועולה הטענה כי הציבור לא בשל, הציבור לא מבין ולכן אין חשיבות לעמדת הציבור.

הדמוקרטיה , ביסודה הינה שיטה הגורסת כי הכלל, הציבור לא רק יכול אלא צריך להיות מעורב בשלטון. ההנחה כי כלל האזרחים או השותפים בחברה מסויימת הינם בעלי זכות שווה בהכרעה מניחה מין היסוד שאין מדובר בהצבעה שבכל נושא ועניין המצביעים ככלל ירדו לעומק הסוגיות. הדמוקרטיה גורסת כי עצם ההשתתפות של האדם בסדרי חייב הינה זכות בסיסית וראשונית, העומדת לפני עיקרון הידע. הרי בדמוקרטיה על שיטותיה השונות תמיד עומדת בבסיסה פשרה. תמיד ההכרעה הדמוקרטית הינה בחירהבין חלופות מצויות ולא תפיסה אידאית אחת. בדמוקרטיה הישירה התהליך עמוק הרבה יותר ואילו בזו הייצוגית הזכות לבחור ולהיבחר יוצרת את חוקי המשחק של החברה. אין צורך שנדמיין אך הביטו במגמות אותם אנו פוגשים מבחירות לבחירות, יותר ויותר אנשים ברובם צעירים, מביעים חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ולא ממלאים את חובתם הבסיסית להגיע אל הקלפי פעם במספר שנים. האמירות השגורות בפיהם הינן: גם ככה הקול שלי לא ישפיע, אני לא מבין בנושא, מה הוא נוגע לי? אמירות אלא זוכות לרוח גבית של אנשים דוגמת עודד טירה ופותחים פתח מסוכן לאיום על הדמוקרטיה הישראלית. ממצב שבו החברה אחראית לגורלה וחברי הכנסת הינם נבחרים על ידי הציבור לייצג את עמודתיו אנו רואים סחף הולך וגדל הכמה למנהיג חזק שיעשה סדר.

הדרך היחידה להתמודד עם מציאות משחיתה זו הינה דרך ארוכה ומחייבת. דרך זו היא לעמוד נגד הזרם שמסתגר בד' אמותיו, להיעמד מול המגמה של הניכור ולבחור. לבחור לקחת חלק בעשייה ציבורית, עשיה פוליטית, עשיה חברתית המייצרות כל אחת בדרכה סדר יום.

אל לנו לחכות ליום הבוחר ולהסתפק בפתק בלבד, כי אז נעמוד כמו רבים אחרים מול שוקת שבורה ונטען כי אין לנו בעד מי להצביע.

אל מול מודעתו של טירה הייתי שמח לפרסם מודעה, אך לצערי אין לי את המשאבים המצויים בידיו. מודעה בזו הלשון :

" סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

אל תוותרו על הזכות, סליחה על החובה האזרחית לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שסביבכם. קומו כל בוקר חיו את חייכם אך אל תשלו אשליות שבין חייכם לחברתכם אין קשר.

אורי אופיר

ואיך אוכל לסיים בלי להחזיר את השאלה חזרה למגרש הביתי. תנועת השומר הצעיר קרבה לשנתה המאה, כן זו לא טעות, אימפריות קמו ונפלו אך תנועת השומר הצעיר הצליחה לחדש ולשמור על גחלת, על אש תמיד של יצירה ועשיה. אחד היסודות המרכזיים בתנועה מתחילתה היה העיקרון הדמוקרטי, העיקרון הדמוקרטי אף הוקצן בתקופות מסוימות עד לכך שהובהר כי יש לקבל החלטות בהסכמה. אך תמיד לאורך עשרות שנות קיומה של התנועה העמדנו במרכז את האמונה באדם וברוחו. דווקא בשנתיים האחרונות אותן קולות שעד היום היו רק מחוץ לתנועה מתחילים להשמע בתוך התנועה. קולות הטוענים כי "החניכים לא מסוגלים לקבל החלטות" קולות הטוענים כי "החניך צריך להבין לפני שהוא יהיה שותף בהחלטות". מונח "החניך יבין" סותר את הרעיון השומרי הבסיסי, מה יקרא אם החניך לא יבין? מה יקרה אם החניך יחשוב לבד, יפרוץ דרך, יאתגר את המערכת התנועתית? מה יקרה אם בועידה שבה תתקיים הצבעה ילמדו החניכים ואנחנו כבוגרים שהחלטות דמוקרטיות הן פשרות? מה יקרה אם תכריע התנועה בנושא זה או אחר דוגמת זכות השיבה בעמדה אחת ובתהליך דמוקרטי מכבד ומלמד תשנה את עמדתה לאחר שנים מספר?

ניסיון של אלפי שנים ושיטות שלטון רבות שבהן התנסתה החברה האנושית יצרו את המודל הדמוקרטי, מודל שהשתנה רבות מהפוליס היוונית ועד ימנו אך עקרונות היסוד בו נשמרים.

מושגים אלא חמורים בעיני בדומה למושגים של טירה, עלינו כתנועה לא לשאוף שהחניך יבין, אלא שהחניך ישאל, יחקור יתפתח. גם החניכים וגם הבוגרים חייבים לקחת על עצמם את האחריות

השיטה הדמוקרטית עומדת על שתי רגליים מרכזיות. האחת- שלטון הרוב, היכולת להביא לידי ביטוי ושיתוף בשלטון את רובם של האזרחים. השניה- היסוד המוסרי- יסוד זה מבוסס על כך שהדמוקרטיה באה להציב ראוי אנושי. אהרון ברק בשבתו בראשות בית המשפט העליון העלה טיעונים אלו פעם אחר פעם*.

על בסיס יסודות אלו עלינו לגבש עמדה אל מול הקול החוזר ונשמע בתנועה כי תנועת השומר הצעיר הינה תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית. מה משמעותה של טענה זו ? האם מושג החינוך ומושג הדמוקרטיה מתנגשים זה בזה? מכיוון שניתן לראות כי לא ביסוד המביא לשיתוף מירב חברי התנועה ולא ביסוד המציב ראוי מוסרי יש סתירה לדרכה החינוכית של התנועההרי שמכאן אנו למדים כי בטענה הנשמעת כי תנועת השומר הצעיר היא תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית ישנה בעצם אמירה ברורה הקוראת לכך שהתנועה אינה צריכה לפעול על פי העקרונות הדמוקרטים של שיתוף מירב החברים ושמירה על צו מוסרי. האם קיימים בתנועה אנשים הרואים עצמם כמחזיקים בדרך הנכונה של התנועה גם במחיר של סגירת דיונים עבור חברי תנועה אחרים? מהו המקום הכל כך מבלבל ומפחיד שבין חינוך אידיאולוגי ובין דמוקרטיה? לשם בירור סוגיה זו אנו נדרשים ליסוד הדמוקרטי השני, הראוי המוסרי. בסיס זה הוא המוודא כי זכויות המיעוט נשמרות וכי דעת הרוב אינה בהכרח לגיטימית וגם היא נמצאת בפיקוח. היתפתוחתה של חברה דמוקרטית מחייבת בדומה לחינוך הזנה מתמדת ודיון מתמיד על יסודותיה. בשונה מכל דרך ניהולית אירארכית אחרת בה על השליט להשקיע את האנרגיה בשימור עמדות הכוח שלו מתוך אינטרס עצמי, הרי שהדמוקרטיה זקוקה לפעילות החינוכית בקרב ילדים, נוער ומבוגרים בכדי שהשותפים והחברים בתנועה ירגישו חלק פעיל ומשמעותי בה.

נכון, קל ומהיר לבקר את הדמוקרטיה ומגבלותיה ולהעמיד אל מולה את השיחה וההסכמה, אך האם אלו יכולים להוות שיטה לארגון חברה?

השאיפה והחזון שלנו כחברים בתנועה לגדול ולהוות גורם מעצב במציאות ובחברה שסביבנו מחייבת אותנו להבנות כלים ליצירת חברה וקבלת החלטות גם מעבר לשיחה,הקבוצה האינטימית והמסגרת השכבתית. ככל שנקדים לפתח כלים נוספים אלו יהיה בידנו יותר כוח ויכולת לשמר את מקומה של ההסכמה ושל השיחה בתוך המערכות הרחבות יותר.

אורי אופיר

קיבוץ מצר

סמינר צופי 2005- סיכום אישי

לסכם תקופת עבודה של שלושה חודשיים מתוכה חודשיים של חיים ביחד זו חוויה מעצבת. להצליח ולייצר חוויה כזאת במציאות של ישראל 2005 זו משימה בלתי אפשרית, כמעט, עובדה היינו, חווינו ואת זה לא יקחו מאיתנו.

סיפורו של הצופי הינו סיפור אנושי, החבלים, המיטות והאומגה הם כיסוי איכותי ליכולת של כל אחד ואחד מאיתנו להתנתק מסדר היום הקבוע שלו ולהתמקד בדבר אחד.

אתם רגע פני הצבא, "החיים הבוגרים", מקווה שתזכרו כי בכל שלב בחיים יש יכולת אם מרגישים צורך לעצור, להתמקד, לברור מה באמת אתם רוצים לעשות. האם באמת אתם מרוצים ממה שאתם עוסקים בו כרגע? אני לא אומר לכם שאתם נהנים אבל כן אתם צריכים להיות מאושרים בבחירות שלכם.

הקימה לפני זריחת החמה, העבודה הפיסית המאומצת, הלחצים הנפשיים עם המדריכים והחניכים לא בהכרח גרמו לכם הנאה אך ברור לי לחלוטין כי רק אנשים מאושרים, חופשיים שלקחו על עצמם את המשימה הזאת מתוך בחירה יכלו לעמוד בה.

אני לא מתכוון להתרפק על זכרונות מכיוון שאתם עושים זאת טוב ממני וגם מכתב זה יגיע אליכם יחד עם דיסק מלא בזכרונות, ברגעים קטנים משעשעים ועצובים. אינני מתכוון להתרפק על זכרונות כי בעיני רוחי אני רואה כל אחד ואחד ממכם כשותף בהמשך הדרך. להיות איש תנועה בא לידי ביטוי סימלי בחולצה אך בעיקר בכך שאת עשיתכם אתם רואים כחלק ממעשה רחב יותר של תנועה.

עצה לדרך, אני הבנתי עד כמה אני זה השומר הצעיר ככל שנכספתי בצבא לאנשים שונים ממני, רק בדרך זאת יכולתי להגדיר את עצמי יותר ויותר. הגדרתי את עצמי כאיש תנועה בטירונות כשראיתי שהמפקדים שלי משחקים את אותו משחק כמונו והם בעצם אנשים, הגדרתי את עצמי כאיש תנועה במחסומים ובסיורים שעיכבנו נשים,ילדים וזקנים.

נשלח כחלק ממצגת הפרידה שכל חבר צוות קיבל

קליפ מהסמינר