התיישבות זאת לא מילה גסה

התיישבות זאת לא מילה גסה - אורי אופיר

השומר הצעיר כתנועה מובילה בין תנועות הנוער היתה גם תנועה מובילה בהתיישבות. הנחת היסוד ראתה זהות ערכית בין האחיזה בקרקע להגשמת ערכים. בתנועת השומר הצעיר, על אף שלא הייתה בין הגדולות שבתנועות הנוער, הייתה חובת ההגשמה נר לרגליהם של בוגריה וכך היתה לתנועה המובילה בכמות הקיבוצים שהקימה לאורך השנים. במשך זמן רב היה הביטוי להגשמה תנועתית הקמת יישובים. במשך זמן לא מבוטל נלחמו אף בני הדור השני של התנועה על רצונם להקים קיבוצים משל עצמם ולא להשלים קיבוצים אחרים מכיוון שרק בהקמת נקודת ישוב נוספת ראו ביטוי שיא להגשמת הרעיון השומרי. אורח החיים השומרי יצר שאיפה ליצירת אדם חדש, תוך יחס שונה לעבודה, סדר יום אלטרנטיבי לכל מה שמחוץ לקיבוץ ובכלל זה חיי חברה ותרבות. אך הדגל שנשאו הקיבוצים גבוה מעל שאר הדגלים היה החינוך, חינוך הדור הבא במתכונת שתשחרר אותו מחיי הגלות ובאמצעותה הוא יגדל ויהיה דור המחובר לעבודת האדמה ולאורח החיים הקיבוצי.

ההתיישבות כשליחות תנועתית הצליחה להתמודד עם הגדולים שבאתגרים. פיתחו את מפת ישראל ושימו לב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל. בגבול לבנון הקיבוצים איילון, אדמית, סאסא וברעם ועוד קיבוצים רבים שעד היום נראים לנו מרוחקים ומנותקים, נסו רגע קט להכנס למציאות של עשרות שנים לאחור ולהבין את גודל השליחות שבהגדרת גבולות הארץ דרך התיישבות. גם אלו מכן שמכירות את עמק בית שאן ועמק הירדן לא יכולות להתעלם שלקחו על עצמם חברי מסילות, ניר דוד ושער הגולן. קיבוצים אלו עמדו על ההכרח וראו כשליחות את הצורך שלשלב בין הרצון ליצור אורח חיים חדש, אדם חדש עם הצורך להגדיר את גבולותיה של המדינה או המדינה שבדרך.

חלק מכם ודאי יופתעו אך גם הקיבוצים שהיום הוכתרו תחת השם "קיבוצי הנדל"ן", אותם קיבוצים שרצה המזל ומצאו עצמם באזורים מבוקשים למגורים ולמסחר לא עלו על הקרקע במיקום זה דווקא מתוך בחירה או נוחות אלא כצורך ביטחוני ליצירת רצף של התיישבות יהודית. "ספר השומר הצעיר" מלא כרימון בדוגמאות על יכולת עמידתם של הקיבוצים הצעירים אל מול מתקפות לא מבוטלות ולפניכם רק דוגמאות קצרות. " מענית היתה הנקודה היהודית הקיצונית ביותר לצד מזרח בשרון הצפוני. היא חלשה על הכביש המקשר את עמק עירון עם דרך טול כרם... רק באמצעות בית החרושת גל-עם העומד ממש על הכביש נשמר הקשר עם הנקודה היהודית הקרובה ביותר-קיבוץ עין שמר. ממכוניות ערביות, שעברו על הכביש היו יורים על עובדי המטע וגן הירק. רק בלווית משמר מזויין יכלו העובדים לצאת לשדה... "

"בליל שבת , 4 ביוני 1948, נכבש הכפר קאקון בהסתערות על ידי צה"ל. כעבור זמן ערך האוייב התקפת נגד בעזרת משוריינים וטנקים. במשך 36 שעות רצופות נמצאו חברינו בתוך העמדות והחפירות, צמודים אל נשקם שמעל לראשיהם שורקים ומתפוצצים מאות פגזים שנורו מתותחים ומרגמות ופצצות מן האוויר" –אוגוסט 1948 המעפיל.

הזיכרון הקצר של כולנו גם השכיח מאיתנו את מקומם של "קיבוצי עוטף עזה" בשמונה השנים האחרונות. שוב מפת ישראל תסייע לנו רבות בלהבין כי אפשר לספור על יד אחת את הקיבוצים שהתיישבו על קרקע מתוך שיקולי כדאיות ולא נשלחו כחוד החנית על ידי המדינה או מוסדות הישוב של המדינה שבדרך. הרושם אף גדל אם נשוב ונזכיר לעצמנו כי לצד השליחות הביטחונית ידעו הקיבוצים לפתח אורח חיים ייחודי, אורח חיים של ביקורת עצמית ובחינה תמידית של דרכם. על אף הקושי קיבוצי השומר הצעיר פעלו כחלק מתנועה ושמרו על קשר יומיומי עם המערכת התנועתית בשליחת שליחים, ביקורים ויצירת שיח משותף. מתוך מציאות מורכבת זאת צמח ועלה החינוך השומרי, קם וצמח המוסד החינוכי. אותו חינוך קיבוצי שגם לאחר עשורים רבים וגם היום אנו יכולים לזהות באמצעותו את החברה הקיבוצית כחברה שמשקיעה בחינוך מעל ומעבר לכל קבוצת אוכלוסיה דומה וזאת תוך שימוש בהכנסותיה ולא תוך הסתמכות על פילנתרופיה דוגמת החברה החרדית.

מציאות הדור שלנו בשומר הצעיר הפכה את היוצרות, המושג התיישבות נעלם מהשיח החינוכי, ניתקה האחיזה בקרקע ומתוך מערך שלם של חברה היה החינוך לתכלית הכול.

מהלך זה היה הכרחי בכדי לנער את קורי העכביש שנטוו על מערכות החינוך הערכי בכלל ועל תנועת הנוער בפרט. היה ועודנו קיים צורך בחידוש השיח החינוכי, שיח שמעיז לדבר ערכים, מעיז לאתגר במושג ההגשמה והמחויבות. מהלך זה של חידוש מסלולי ההגשמה התנועתיים הינו מהלך שהפיח רוח חיים חדשה בתנועה שכבר הספדים רבים נכתבו לכבודה.

אך היום עלינו לוודא כי אין אנו נשארים מנותקים ומרוחקים מהעשייה היומיומית. העשייה החינוכית שלנו חייבת להעשות מתוך החברה ולא מתוך תפיסה פטרונית. רעיון ה"מהפכנים המקצועיים" פשט את הרגל זה מכבר ועלינו לוודא כי תנועתנו לא תיפול באותו הפח בדמות "מחנכים מקצועיים"

הבשורה של החינוך השומרי בפתח המאה ה-21 חייבת לבוא מתוך שותפות אמת עם הקהילה, חינוך שומרי של קהילה שלוקחת אחריות על עצמה ומחנכת מבפנים. ניתן למצוא ביטויים פוסט-מודרנים רבים לתאר את הצרכים הכוזבים שמונעים מאיתנו להתחייב.

מונעים מאיתנו להתחייב למשך.

מונעים מאיתנו להתחייב לדרך.

מונעים מאיתנו להתחייב למעשה.

הכח הגלום הקבוצה השומרית לא יצליח לבוא לידי ביטוי משמעותי ללא תיבת התהודה של החברה שבתוכה הוא יבנה את השותפות. המורה שקם כל בוקר לעבודתו בבית הספר במשך עשרות שנים מתמיד במשימה יותר מכל אחד מאיתנו היום. כך גם אותה גננת שסביר להניח שאם תחזרו ותבדקו כנראה נמצאת עוד באותו גן שבו גדלתם. ההשפעה דרך החינוך והרצון לעצב בחברה מחייבים אותנו להעיז. להעיז ולהתחבר אל זרם החיים- אל המציאות של הקהילות עליהן אנו רוצים להשפיע.

אני מפציר בכל קבוצה,גרעין ושכבה לקחת את האחריות ולהכניס לסדר היום שלכם את הדיון על המחויבות לאורך זמן. מחויבות שתבוא לידי ביטוי בהצמדות לקהילה לאורך זמן. כל קבוצה שתדע להגדיר לעצמה ולהתחייב לעצמה שהיא מגיעה למקום לעשר שנים לפחות תבנה את עצמה בתוך המרחב באופן משמעותי. המהפכה היא שלנו פנימה, בשיח הפנימי, בתחושת השליחות, בדרך של האיך עומדים במשימה שלקחנו על עצמנו. האנרגיות הרבות המתבזבזות, פעם אחר פעם, בהתמקמות מחדש כל שנה שנתיים, או גרוע מכך ביצירת מסגרות משימתיות שבהגדרתן מנותקות מהקהילה, מהוות חסם מרכזי ביכולת שלנו להפוך לגורם חינוכי משמעותי ומעצב בחברה הישראלית.

המונח יעד הגשמה חייב להכנס לשיח התנועתי כהגדרת מקום של קבע, לא עוד יעד משימתי לשנה-שנתיים ואולי אפילו ארבע, אלא יעד שבו המהפכה השומרית, אורח החיים השומרי יגדל ויתבגר יחד איתנו.

הבחירה שנעשתה על ידי דורות של שומרים ושומרות לקשור את מושג ההגשמה להתיישבות ולמעשה חינוכי צריכה לעמוד נר לרגלנו, אין הדבר אומר שבהכרח עלינו לסמן את יעדי ההגשמה בפריפריה הגאוגרפית של ישראל או להתמיד במודל הישוב הכפרי. אך כן עלינו להעיז ולומר שאיננו רק עוצרים כאן לרגע, איננו רק אורחים, בכל מקום שנבחר בין עם בפריפריה חברתית או בריכוז עירוני גדול עלינו לראות עצמנו כחלק בלתי נפרד מהשכנים שלנו. אנו רוצים לייצר מציאות חדשה יחד איתם, לא עבורם, לא בשבילם, אלא עבורנו ובשבילנו.

"שימת דגש על החינוך להגשמה חלוצית והפניית עיק תשומת-הלב פנימה לא ניתקו את התנועה מזיקתה למתרחש בעולם הסובב, אך עובדה היא, שמעמדה הציבורי ויעילות מאבקיה על נפש הנוער היו תמיד פועל יוצא מחוסנה הפנימי" (ספר השומר הצעיר ג' 303)

Orion22@gmail.com

הקן השומרי במוסד 26.10.08

הקן השומרי במוסד נולד מתוך מבוכה, כשבאו מקימי המוסד החינוכי במשמר העמק לעצב את שיטת החינוך השומרית בגרסתה הקיבוצית, עמדו מאפייני תנועת הנוער כנר לרגלם. המוסד החינוכי הוקם על עקרונות תנועת הנוער ועל "חברת הילדים הקלאסית". מבחינתם לא היה שאלה כלל על מקומה של תנועת השומר הצעיר כתנועת נוער במוסד מכיוון שהם ראו את עשייתם שואבת ישירות מהרוח השומרית. את צמיחת הקן במוסד ניתן לראות כהתגבשות והתפתחות של צורך אוטנטי של חניכי המוסד, דרישתם להשתייך למסגרת ארצית ולהקים להם קן משלהם היא שהעלתה את שאלת מיקומה של תנועת השומר הצעיר במוסד. החניכים בשנות ה-30 במוסד המתהווה של משמר העמק העמידו את מחנכיהם מול עובדה בהקמת קן בחורשה שלצד המוסד, וכך בעצם לא עמדה בפני המחנכים השאלה האם יהיה קן במוסד אלא כיצד תשתלב התנועה הארצית במוסד החינוכי?

המתח שבין תנועת הנוער למוסד החינוכי הינו מתח שנוצר כבר מראשית ימי המוסד. המתח מתריס אל מול שאלת האוטונומיה של גילן הנעורים, האם חברת הנעורים היא מסגרת שמבוגרים מייצרים עבור נוער או שמה מדובר בקן מורחב של תנועת נוער בו החניכים הם האחראיים. הכוליות של המוסד החינוכי קרי השילוב בין חיים משותפים מסביב לשעון עם בית הספר ועם מסגרות העבודה הכריע את הכף בעצם והמוסד נוצר כמערכת פורמלית המשתמשת באמצעיים ומתודיקה של תנועת הנוער. כך שבעצם בשאלה על מקומה של תנועת השומר הצעיר במוסד לאורך השנים מגולמת לא שאלה אירגונית ולוקת אחריות טכנית אלא שאלת מהות על גבולות האוטונומיה של החניכים. שאלה זו הלכה והתחדדה עם השנים מכיוון שבראשית המוסד, וכך גם בהקמה של כל מוסד חדש היו המחנכים והצוות צעירם מהקיבוצים המחוברים אידיאולוגית לתנועה וכך נוצר בעצם מעיין חפיפה לכאורה. אך השאלה הנדרשת האם בתוך מערכת חינוך כה כולית המביאה לידי ביטוי שיא את ערכי התנועה יש אפשרות בכלל לאוטונומייה של חניכים או שמע מדובר באוטונומיה לכאורה?

המוסדות הכריעו בשאלה זו ואימצו את המודל שהמוסדות הינם מערכות חינוך שומריות, קרי המחנך מחנך ברוח שומרית אך בפועל עקרונות היסוד של תנועת הנוער נדחקו לשוליים ותנועת הנוער נשארה חסרה.

הקושי של אנשי החינוך, שמחד היו מייסדי המוסד וכן בוגרי השומר הצעיר, להבחין בין הקן במוסד לקן בוורשה מראה עד כמה גדול היה אמונם ביכולתם להעתיק את המערכת התנועתית ולמזגה למסגרת החינוך במוסד. אך חניכי המוסד חשו באותה רוח פנימית, שומרית, ונטו אחר התנועה וקבעו עובד ה מוגמרת על ידי נטילת חלק פעיל במפעלי התנועה. לפיכך הקצו המחנכים לתנועה תחומי פעילות מוגדרים. תחומים אלו היו תחום הצופיות, הפעילות הפוליטית והלמידה הרעיונית, אך חשוב לשים לב שנטלו מהתנועה את עיקרה, את החינוך. נהפכו היוצרות, התנועה שהרימה מפעלים ופעילויות תרבותיות כביטוי לדרכה החינוכית נדרשה כעת להישאר רק עם המאפיינים החיצוניים בעוד תחום החינוך עצמו, קרי הקבוצה והמדריך, נשמר בידי המחנכים, מצב זה יצר מציאות שהתנועה החינוכית נשארה בעצם מחוץ למוסד.

עם השינויים בקיבוצים בעשורים האחרונים, שינויים בהם מוצבים סימני שאלה על מסגרות רבות בקיבוצים אנו עדים לתופעה מרתקת. ניתן לזהות וקטור של ירידה מתמדת באחריות הקיבוצית על מערכת החינוך. הדבר בא לידי ביטוי בביטול הלינה המשותפת בכלל הקיבוצית במהלך שנות ה-90, הדבר בא לידי ביטוי בסגירה של רבין ממוסדות החינוך של השומר הצעיר ובהפיכתם לבית חינוך ובית ספר פורמלי. לא ארחיב על שינויים אלא אך חשוב לציין כי הציר המארגן של השינויים נסוב סביב העברת מרכז הכובד ממערכת החינוך הקיבוצית כאחראית ישירה על הילד והנער אל הוריו . כלומר התא המשפחתי הפך לציר המארגן בחינוך וככזה בעל השפעה על כיוון החינוך והבחירה של הילד. בתחום הנוער בפרט ניתן לראות את התופעה מדאיגה עוד יותר מכיוון שקיבוצים רבים התקשו לייצר מסגרות וחלופות משמעותיות למוסדות החינוכיים שנסגרו. עם זאת בבחינת מקומה של תנועת הנוער בתוך תהליך לא פשוט זה ניתן לזהות תהליך ייחודי, לראשונה, מתוך נסיגתן של מערכות החינוך הקיבוציות, נוצר צורך ומקום אמיתי לתנועת הנוער בתוך הקיבוץ. המוסד החינוכי נתפס כשיטת חינוך מלאה, אך מבחן התוצאה מלמד כי עד היום בכל מקום שהמוסד חינוכי נסגר או עבר שינויים מרחיקי לכת מקומה של התנועה החינוכית נשמר ואף צמח. דוגמה לכך אפשר לראות בעובדה כי בחלוקה מספרית ניתן לזהות עליה באחוזי המשתתפים במפעלי התנועה דווקא מהקיבוצים שעברו שינוי. הסבר לכך ניתן בבחינת האלטרנטיבות שעומדות לרשות הנער. אם תנועת הנוער ופעילויותיה מהוות חלק ממבחר של פעילויות חינוך איכותיות שמציעה המערכת הקיבוצית הנוצרת תחרות, בעוד שבמידה והקיבוץ מצמצם את אחריותו עד גבול מסוים זוכים מפעיל התנועה לבכורה. כמובן שיש לסייג אמירה זו מכיוון שמערכות החינוך המוסדיות יודעות כיצד להעצים את המערכת התנועתית ועדיין מהוות מסה קריטית במפעלי התנועה ובנפח החניכים שלה, אך נכון להעיר על המגמה בקיבוצים הדיפרנציאלים מכיוון שהדבר מאפשר לעמוד על נקודות החוזק של התנועה החינוכית.

בשנים האחרונות ניתן לזהות שלב נוסף בתהליך, התעוררות בתנועה החינוכית יוצרת מציאות שבה קבוצות של בוגרים אחרי צבא מגיעות גם למוסדות החינוך ולקיבוצי התנועה בקינים האזוריים. מציאות זאת מחזירה אותנו לשאלת המחנכים בשנות ה-30 במשמר העמק, האם אותם צעירים המגיעים מלאי רוח שומרית, חמושים בחולצה הכחולה ומלאים ברצון טוב, האם עצרו אלו ושאלו עצמם לגבי המתח שבין מערכת חינוך שומרית לקיומה של תנועת נוער בקיבוצים?

אין זו שאלה פשוטה אך דיון בתחום זה חייב להתקיים תדיר מכיוון שהתשובה כמעט כמו כל תשובה שומרית תורכב תוך שימוש במושגים: גם, תוך ועוד דוגמת אלו המעצבים מציאות מורכבת ולא תשובה פשטנית וחד צדדית.

אורי אופיר

מכתב בחירות

22/3/06

שלום

אין זה ממנהגי להפיץ חומר בצורה זאת ואם זאת נראה לי שהמצב הפעם מחייב את הנושא.

56% מהאוכלוסיה בגילאי 18-32 לא מתכוון להצביע ואשמח אם תתן לי כמה רגעים מזמנך לקרוא את הכתוב ואולי לשכנע אותך לעשות את המאמץ החשוב.

אנסה לענות בקצרה על שאלה קשה שעומדת בפנינו היום- למה בכלל להצביע?

אי מילויה של חובה בסיסית זו של הצבעה הופך את ישראל למדינה פחות דמוקרטית, בעצם כל אי הגעה לקלפי של אדם מכפילה את כוחו של מי שכן בוחר להגיע.

אני משאר שגם לך נדמה כאילו הפוליטיקה מושחתת ואין בכלל טעם להצביע אך שימו לב, תחושה זו נמצאת רק אצל חתך מסויים של האוכלוסיה. חלקים אחרים של האוכלוסיה משמיצים את הפוליטיקה ואת המערכת הדמוקרטית אך מתייצבים במלוא כוחם ביום הבחירות.

שכנוע עצמי כי הבחירות חסרות טעם הינה בעצם אימוץ של מניפולציה שהופעלה עליך-עלינו.

בשיטה בה מאורגנים חיינו כרגע – הבחירות והמפלגות הן המעצבות את סדר היום וכל ניסיון לפנות לדרכים אחרות מונע צבירת כוח אמיתי ויוצא מציאות מדומיינת שאין בה כח השפעה.

כולי תקווה שתגיעו אל הקלפי ותצביעו ולכן אבקש עוד מעט מזמנכם לשאלה השניה בחשיבותה למי להצביע?

השמאל בישראל פתח במסע ארוך, מסע להרמת הראש ולפתח עומק שיאפשר כינונה מחדש של מדינת רווחה בישראל. מסע זה תחילתו בהתייצבותו של פרץ בראשות מפלגת העבודה, מפלגה שמזוהה כמפלגה גדולה, כמפלגת שלטון.

מעשה זה יש בו מן החידוש ומן ההזדמנות אך השאלה החשובה היא כיצד אין אנו מחמיצים הזדמנות זו? וכאן לצערי התשובה מורכבת יותר מהתשובה אותה נותנת מפלגת העבודה בדמות- הצביעו פרץ והכל יבוא על מקומו בשלום.

פרץ נבחר מוקדם מידי ולכן מעמדו בעבודה אינו מובטח, פרץ פוגש בתוך מפלגת העבודה שועלי קרבות ותיקים שמחפשים את נפילתו- אמירות אלו נשמעות מפי מקורביו של פרץ בעבודה בניסיונות לשכנע להציע לעבודה אך המשמעות של בחירות היא יותר מלהכניס את ראש המפלגה.

עמיר פרץ יהיה בכנסת הבאה וכנראה גם בממשלה הבאה וכך גם יולי תמיר ושלי יחמוביץ ואם נהיה כנים גם יוסי ביילין וחיים אורון ממר"צ ישבו בכנסת הבאה.

שאנו באים לבחור איננו בוחרים את ראש המפלגה, אלה אנו בוחרים את עומק הספסל של המפלגה וכאן ברצוני להבחין בין מספר 7 במר"צ –אילן גילאון- פרלמנטר ותיק עם קבלות המזוהה עם הדרך של השמאל ויכול להבטיח לך ולנו כי מר"צ תשאר נאמנה למצע שלה ומחויבת לציבור הבוחרים, מר"צ אינה הסיסמאות של הקמפיין אלה שורה של פרלמנטרים בעלי ניסיון היודעים להפוך את חלומותינו למציאות.

הקול שלך יכניס עוד אחד מהם לכנסת, ומי יכנס במפלגת העבודה? אבי יחזקאל או לטינסקי ליאון? כנראה שלא רק לך השמות האלה לא אומרים הרבה.

כך שאם גם את ואתה רוצים לראות את השמאל החברתי מתעורר ומתחזק ולא הופך לזכרון העבר עליכם לעשות את המבחן הפוליטי העמוק, הפרלמנטרי לאורך השנים ולראות כי בממשלה הזאת ובכנסת ה-17 חייבת מר"צ להיות חזקה בשביל לבנות גוש שמאל אמיתי ובר קיימא.

בשביל לראות את פרץ ממשיך ומוביל את מפלגת העבודה ואת השמאל הוא זקוק למר"צ חזקה ולחברי הכנסת שלה המחויבים לדרך השלום ולדרך החברתית לא פחות משהו זקוק למנדט הנוסף בעבודה.

כולי תקווה שתקדיש מספר דקות למחשבה על הנאמר ולא תוותר על זכות וחובת ההצבעה ב 28/3 יום הבחירות לכנסת ה-17.

אורי אופיר

השומר הצעיר

סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

ביום חמישי התפרסמה מודעה בעיתונים המרכזיים, תחת הכותרת " סופרים:- אינכם אסטרטגים – הסו". במודעה הובעה דרישה חד משמעית מהסופר עמוס עוז לחדול מהתעסקות באסטרטגיה מדינית ובעצות להתנהלות המדינה בנושא עזה ולחזור לעסוק בספרות, על החתום תא"ל במיל' עודד טירה. בתוכנית הבוקר בגלי צה"ל מצאו לנכון לעלות לשידור את מפרסם המודעה. והתנהל כביכול דיון על תוכן המודעה. המפרסם טען כי רק אנשי מקצוע יכולים וצריכים להתעסק בביטחון המדינה, ובכלל בכל תחום. במהלך הראיון הקצין הטירה את עמדתו ואף טען שלא רק לעמוס עוז אסור להביע דעה אלא לכל מי שלא מבין מספיק בנושא. טענה נוספת שמסכמת את המודעה הינה " הדיבורים האלה מחזירים אותנו לגלות ומרפים את ידנו- הסו".

מתוך הפרסום האם בדבריו של טירה ישנה רק יציאה להגנה על מקצוע האסטרטגיה כפי שהוא טוען או יש לפנינו מניע עמוק יותר, מניע המסכן את הרובד הבסיסי, את הסכמות היסוד של חברה דמוקרטית. טירה דורש להשאיר את העבודה למקצוענים אך בזה אין חדש, מזה מאות שנים מוכרת תפיסת המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, תפיסה שבימי קדם קראה להפקיד את ניהול המדינה בידי הכישרוניים בתחום. תפיסה זאת זוכה בעשורים האחרונים לעדנה ולסמנטיקה מחודשת בדמות תהליך ההתמקצעות והספציפיקציה שעוברים תחומים רבים בחיינו. בעשורים האחרונים כמעט לא ניתן למצוא תחום שלא עבר אקדמיזאציה ובעצם הופקע מידי האדם הפשוט-האזרח והפך לתחום שרק יודעי סוד שלמדו את שפת התחום רשאיים לעסוק בו. כרטיס הכניסה לדיונים רבים הינו תואר הד"ר שמכשיר את האדם להביע עמדותיו. לכן להבנת תחום האסטרטגיה פניתי לכתביו של מומחה האסטרטגיה פרופ' אלכס סקוט העוסקים בתכנון אסטרטאגי. במבוא של מעל שלושים עמודים מגדיר פרופ' סקוט את המורכבות שבהתייחסות לאסטרטגיה ככלי יחיד ומציין את החשיבות הרבה שיש ליכולת של חברה להשאר קשובה למציאות היומיומית לצד החשיבה האסטרטגית. כלומר חברה שתנסה לחיות ולקיים עצמה רק על בסיס תכנון אסטרטגי תמצא עצמה חסרת יכולת לתת מענה לקיום היומיומי שלה ומכאן גם חסרת אונים מול איומים שלא בהכרח נלקחו בחשבון. חוסר הגמישות המחשבתית מאיים על חברה הן במפגשה עם איומים פנימיים והן מפני איומים מן החוץ.

מכאן חזרה לדבריו של טירה, לאחר שהבנו שגם מומחי האסטרטגיה לא מקדשים את עשייתם כפי שמנסה לעשות זאת טירה. טירה בעצם לא קורה למריטוקרטיה אלא לצמצום הדמוקרטיה, הוא בעצם יוצא בקול תקיף נגד היכולת של אדם להביע כאדם וכאזרח את עמדתו. מגמה זו קיימת בחברה המערבית ומוקצנת אף יותר בישראל, מגמה שבה חוזרת ועולה הטענה כי הציבור לא בשל, הציבור לא מבין ולכן אין חשיבות לעמדת הציבור.

הדמוקרטיה , ביסודה הינה שיטה הגורסת כי הכלל, הציבור לא רק יכול אלא צריך להיות מעורב בשלטון. ההנחה כי כלל האזרחים או השותפים בחברה מסויימת הינם בעלי זכות שווה בהכרעה מניחה מין היסוד שאין מדובר בהצבעה שבכל נושא ועניין המצביעים ככלל ירדו לעומק הסוגיות. הדמוקרטיה גורסת כי עצם ההשתתפות של האדם בסדרי חייב הינה זכות בסיסית וראשונית, העומדת לפני עיקרון הידע. הרי בדמוקרטיה על שיטותיה השונות תמיד עומדת בבסיסה פשרה. תמיד ההכרעה הדמוקרטית הינה בחירהבין חלופות מצויות ולא תפיסה אידאית אחת. בדמוקרטיה הישירה התהליך עמוק הרבה יותר ואילו בזו הייצוגית הזכות לבחור ולהיבחר יוצרת את חוקי המשחק של החברה. אין צורך שנדמיין אך הביטו במגמות אותם אנו פוגשים מבחירות לבחירות, יותר ויותר אנשים ברובם צעירים, מביעים חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ולא ממלאים את חובתם הבסיסית להגיע אל הקלפי פעם במספר שנים. האמירות השגורות בפיהם הינן: גם ככה הקול שלי לא ישפיע, אני לא מבין בנושא, מה הוא נוגע לי? אמירות אלא זוכות לרוח גבית של אנשים דוגמת עודד טירה ופותחים פתח מסוכן לאיום על הדמוקרטיה הישראלית. ממצב שבו החברה אחראית לגורלה וחברי הכנסת הינם נבחרים על ידי הציבור לייצג את עמודתיו אנו רואים סחף הולך וגדל הכמה למנהיג חזק שיעשה סדר.

הדרך היחידה להתמודד עם מציאות משחיתה זו הינה דרך ארוכה ומחייבת. דרך זו היא לעמוד נגד הזרם שמסתגר בד' אמותיו, להיעמד מול המגמה של הניכור ולבחור. לבחור לקחת חלק בעשייה ציבורית, עשיה פוליטית, עשיה חברתית המייצרות כל אחת בדרכה סדר יום.

אל לנו לחכות ליום הבוחר ולהסתפק בפתק בלבד, כי אז נעמוד כמו רבים אחרים מול שוקת שבורה ונטען כי אין לנו בעד מי להצביע.

אל מול מודעתו של טירה הייתי שמח לפרסם מודעה, אך לצערי אין לי את המשאבים המצויים בידיו. מודעה בזו הלשון :

" סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

אל תוותרו על הזכות, סליחה על החובה האזרחית לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שסביבכם. קומו כל בוקר חיו את חייכם אך אל תשלו אשליות שבין חייכם לחברתכם אין קשר.

אורי אופיר

ואיך אוכל לסיים בלי להחזיר את השאלה חזרה למגרש הביתי. תנועת השומר הצעיר קרבה לשנתה המאה, כן זו לא טעות, אימפריות קמו ונפלו אך תנועת השומר הצעיר הצליחה לחדש ולשמור על גחלת, על אש תמיד של יצירה ועשיה. אחד היסודות המרכזיים בתנועה מתחילתה היה העיקרון הדמוקרטי, העיקרון הדמוקרטי אף הוקצן בתקופות מסוימות עד לכך שהובהר כי יש לקבל החלטות בהסכמה. אך תמיד לאורך עשרות שנות קיומה של התנועה העמדנו במרכז את האמונה באדם וברוחו. דווקא בשנתיים האחרונות אותן קולות שעד היום היו רק מחוץ לתנועה מתחילים להשמע בתוך התנועה. קולות הטוענים כי "החניכים לא מסוגלים לקבל החלטות" קולות הטוענים כי "החניך צריך להבין לפני שהוא יהיה שותף בהחלטות". מונח "החניך יבין" סותר את הרעיון השומרי הבסיסי, מה יקרא אם החניך לא יבין? מה יקרה אם החניך יחשוב לבד, יפרוץ דרך, יאתגר את המערכת התנועתית? מה יקרה אם בועידה שבה תתקיים הצבעה ילמדו החניכים ואנחנו כבוגרים שהחלטות דמוקרטיות הן פשרות? מה יקרה אם תכריע התנועה בנושא זה או אחר דוגמת זכות השיבה בעמדה אחת ובתהליך דמוקרטי מכבד ומלמד תשנה את עמדתה לאחר שנים מספר?

ניסיון של אלפי שנים ושיטות שלטון רבות שבהן התנסתה החברה האנושית יצרו את המודל הדמוקרטי, מודל שהשתנה רבות מהפוליס היוונית ועד ימנו אך עקרונות היסוד בו נשמרים.

מושגים אלא חמורים בעיני בדומה למושגים של טירה, עלינו כתנועה לא לשאוף שהחניך יבין, אלא שהחניך ישאל, יחקור יתפתח. גם החניכים וגם הבוגרים חייבים לקחת על עצמם את האחריות

השיטה הדמוקרטית עומדת על שתי רגליים מרכזיות. האחת- שלטון הרוב, היכולת להביא לידי ביטוי ושיתוף בשלטון את רובם של האזרחים. השניה- היסוד המוסרי- יסוד זה מבוסס על כך שהדמוקרטיה באה להציב ראוי אנושי. אהרון ברק בשבתו בראשות בית המשפט העליון העלה טיעונים אלו פעם אחר פעם*.

על בסיס יסודות אלו עלינו לגבש עמדה אל מול הקול החוזר ונשמע בתנועה כי תנועת השומר הצעיר הינה תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית. מה משמעותה של טענה זו ? האם מושג החינוך ומושג הדמוקרטיה מתנגשים זה בזה? מכיוון שניתן לראות כי לא ביסוד המביא לשיתוף מירב חברי התנועה ולא ביסוד המציב ראוי מוסרי יש סתירה לדרכה החינוכית של התנועההרי שמכאן אנו למדים כי בטענה הנשמעת כי תנועת השומר הצעיר היא תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית ישנה בעצם אמירה ברורה הקוראת לכך שהתנועה אינה צריכה לפעול על פי העקרונות הדמוקרטים של שיתוף מירב החברים ושמירה על צו מוסרי. האם קיימים בתנועה אנשים הרואים עצמם כמחזיקים בדרך הנכונה של התנועה גם במחיר של סגירת דיונים עבור חברי תנועה אחרים? מהו המקום הכל כך מבלבל ומפחיד שבין חינוך אידיאולוגי ובין דמוקרטיה? לשם בירור סוגיה זו אנו נדרשים ליסוד הדמוקרטי השני, הראוי המוסרי. בסיס זה הוא המוודא כי זכויות המיעוט נשמרות וכי דעת הרוב אינה בהכרח לגיטימית וגם היא נמצאת בפיקוח. היתפתוחתה של חברה דמוקרטית מחייבת בדומה לחינוך הזנה מתמדת ודיון מתמיד על יסודותיה. בשונה מכל דרך ניהולית אירארכית אחרת בה על השליט להשקיע את האנרגיה בשימור עמדות הכוח שלו מתוך אינטרס עצמי, הרי שהדמוקרטיה זקוקה לפעילות החינוכית בקרב ילדים, נוער ומבוגרים בכדי שהשותפים והחברים בתנועה ירגישו חלק פעיל ומשמעותי בה.

נכון, קל ומהיר לבקר את הדמוקרטיה ומגבלותיה ולהעמיד אל מולה את השיחה וההסכמה, אך האם אלו יכולים להוות שיטה לארגון חברה?

השאיפה והחזון שלנו כחברים בתנועה לגדול ולהוות גורם מעצב במציאות ובחברה שסביבנו מחייבת אותנו להבנות כלים ליצירת חברה וקבלת החלטות גם מעבר לשיחה,הקבוצה האינטימית והמסגרת השכבתית. ככל שנקדים לפתח כלים נוספים אלו יהיה בידנו יותר כוח ויכולת לשמר את מקומה של ההסכמה ושל השיחה בתוך המערכות הרחבות יותר.

אורי אופיר

קיבוץ מצר