מדוע הזדעזעו המזוזות?

נראה לי שחשוב לתת מענה גם ברמה העובדתית לקורה במבואות עירון וגם התייחסות ערכית מוסרית.
ברמה העובדתית חשוב לדעת כי כל ניסיון לצייר את המאבק סביב המזוזות כמאבק בין קיבוצניקים לאחרים או בין תלמידים ותיקים לחדשים אינו מבוסס על המציאות. כבר עשור שבבית הספר לומדים יותר תלמידי חוץ מבני קיבוצים. כבר עשור שרוח בית הספר נשמרת כולל פעילויות חברתיות בסופי שבוע וכולל פעילות משמעותית של תנועת השומר הצעיר. פעילות זו אף הגיע לשיא באחת השנים כאשר מספר רב של מד"צים קיימו דיון על כיצד מגייסים חניכים מהקיבוצים. כלומר מיותר לציין כי רובם היו מדריכים צעירים מפרדס-חנה, כרכור ומושבי הסביבה.
כך שיש לראות בדיון שנוצר כאן לא "בורות של קיבוצניקים" ולא "אפיקורסים חוטאים" כפי שטרחו לכתוב טוקבקיסטים מתלהמים אלא דיון משמעותי על ציונה של היהדות במדינת ישראל.
מכאן ברצוני להתייחס לפן העקרוני.
נולדתי יהודי, אני חי כיהודי ואמות כיהודי מכאן נגזר שכל מעשי הם ביטוי גם ליהדותי. הנסיונות של חלקים הולכים ומתרחבים מקרב היהדות הדתית להגדיר מהי היהדות "האמיתית" רק מאתגרים אותי בנושא.
מדינת ישראל קמה ומתקיימת לא בזכות החרדים לתפיסת היהדות, היכולת שלהם לגנות אותי בעברית, באתר בעברית, ברדיו עברי ולהיות מוגנים על ידי חוק דמוקרטי כתוב בעברית. כל אלו הם תוצר של יהודים שבחרו לאתגר את היהדות כפי שנתפשה במשך 2000 שנות גלות ובחרו להוביל מהפכה ציונית. הציונות לא ראתה רק יעד להקים מדינה יהודית לאומית, אלא ראתה הכרח בהוצאת הגלותיות מהיהודי.
ההתנגדות של חניכי מבואות עירון אינ התנגדות לקרוא ספר תנ"ך ואינה זלזול במסורת היהודית וביהדות ככלל. ההתנגדות של חניכי מבואות עירון היא לעובדה שמישהו מנסה להגדיר להם את יהדותם. מדהים בעיני עד כמה תפיסה זו מושרשת בישראליות, בעוד בריכוזים היהודים הגדולים בעולם היהדות חיה, נושמת, מתפתחת ומתקדמת בישראל ממשיכה האורטודוקסיה לטעון לבלעדיות על היהדות.
חניכי מבואות עירון, ממלאים אותי גאווה ביכולתם לעמוד על זהותם כיהודים "
התנגדותנו היא לא למזוזה כשלעצמה אלא למה שהיא מייצגת- הדת היהודית אשר שמה את האלוהים במרכז והוא שולט בגורל האדם האדם ולעומת זאת בשומר הצעיר אשר שם האדם במרכז, הוא אדון לגורלו ואחראי למעשיו"
הגדרה זו הרואה בביקורתיות את הדת היהודית אך רואה ביהדות מקור תרבותי מחבר ומגבש עוברת כחוט השני בהתחדשות המסורות היהודיות בהתיישבות העובדת. דוגמה ידועה לכך היא חג השבועות המתקרב. אחד משלושת הרגלים שכמעט חדלו מלציינו בגלות, כחלק מהמהפכה הציונית שהובילה גם ההתישבות העובדת, הפך חג זה לחג חקלאי שמציין התחדשות וביכורים. עד היום מציינים את החג בהתיישבות העובדת ברוב הדר ופאר.
הדבר החמור ביותר לסיכום הוא עוצמת התגובות שמנסה להשתיק את הלגיטימיות של אורח החיים היהודי המודרני. אני לפחות לא אוותר בקרוב על ההגדרה של היהדות כחלק מהזהות שלי וחלק מתרבותי ולכן אני מציע לכל אלו שמקווים שרק עוד קצת ואנחנו נעלם להתכונן למאבק תרבות ארוך
עקבו אחרי הכותרות והטוקבקים
http://www.tog.co.il/he/New.aspx?id=3989
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3888760,00.html

http://www.facebook.com/photo.php?pid=1047619&o=all&op=1&view=all&subj=214148416017&aid=-1&id=1541856300

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

מצוינות התעשייה הישראלית ופני החברה

השבוע הודיע על פרישה אלי הורביץ. הורביץ כיהן במשך מאז 1976 כמנכ"ל חברת טבע ונחשב לאדם שהוביל אותה מחברה כטנה למותג עולמי החולש על תחומים רבים. לאור פרישתו מהתעשייה הושם זרקור על סיפור חייו על ידי ביכר אחר בכלכלה הישראלית. סטף ורטהיימר, בראיון לגלי צה"ל סיפר על הכרותו רבת השנים עם הורביץ. הכרות שראשיתה ביזמות של ורטהיימר במפעל קטן בנהרייה בזמן שהורביץ שהה בקיבוץ סער בצפון. המראיין ניסה לעמוד איתו על הייחודיות של אנשי התעשייה הישראלית שמצליחים כל כך ותשובתו של ורטהיימר שווה התייחסות. הוא עמד על היכולת המשותפתלו ולהורביץ להבין את הצורך של התעשייה והכלכלה בחברה. הוא עמד על מחויבות משותפת של שניהם לעובדים ולאנשים ולא פסח על המחויבות המשותפת שלהם לפתרון ומעורבות של ערביי ישראל בכלכלה הישראלית בגליל ובדרום.

מדהים בעיני החיבור של תעשיין מהשורה הראשונה לעמוד על חיבור אמיץ זה מבלי לאבד את הלגיטימיות שלו בשיח הישראלי. לפני שבוע נשא דברים סטף ורטהיימר בטקס לחלוקת פרס יגאל אלון שניתן למעשה מופת חלוצי. הפרס השנה ניתן למכינות הקדם צבאיות ולעמרם מצנע ופועלו בשנים האחרונות בירוחם.

כמעט אידיליה- מחולקים פרסים על מעשי מופת חלוציים ובכירי התעשיינים קוראים לשילוב והעצמת ערביי ישראל.

השאלה הינה איפה זה פוגש את הנוער הישראלי- היהודי?

אותו נוער שבסקר שפורסם היום ש 56% לא חושב שלערביי ישראל יש זכות להבחר לכנסת.

אותו נוער ש50% שולל בכלל את העובדה שלערביי ישראל מגיע שיוויון זכויות.

יש לנו מחויבות לפעול במעגלים הולכים ומתרחבים ולהבהיר מה הם אותם יסודות שהם חלק מקיומה של החברה הישראלית כיום. נדמה לעיתים שהן בשמאל והן בימין ה"ציבור המקצועי", אותם מקבלי החלטות, מביעי דעות וכו' עסוקים כל היום בלהסביר ולנמק את עמדותיהם אל מול עמדותיהם של אחרים. לצערי שיח זה הולך ומתרחק מחלקים נרחבים בציבור הישראלי בכלל ומהנוער בפרט. במאבק שבין אישי ציבור ופוליטיקאים העסוקים בלשלול אחד את השני כמו נעלם המסד המשותף של הדיון, כמו משחקים משחק ששכחו את כלליו. כללי החברה הדמוקרטית, כללי היסוד והשאלה לשם מה חברה?

רגע לפני שכל אחד מאיתנו מביע את עמדתו הנחרצת ומגבש קואליציות בכדי להביא אותם לידי מימוש עלינו לבחון את עצמנו ולשאול, האם אנו משקיעים מעט מזמננו הציבורי להרחבת ההסכמות והקודים החברתיים שמהווים את הבסיס המשותף לחברתנו.

פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית חרבה החברה מפני שינאת חינם, האתגר הגדול שלנו- של כולנו הוא להגדיר את חוקי המשחק לא פחות מאת הדרך לניצחון.

חברה שתמשיך את תהליך האטומיזציה שלה, את תהליך ההתפרקות שלה מכל הסכמה משותפת מבטיחה רק דבר אחד- את כליונה.

רק מהלך חברתי שבו לצד המחלוקות והמאבקים הלגיטימים על דרכה של החברה הישראלית יבואו לידי ביטוי כל העת המרכיבים שמהווים את היסודות למבנה המפואר שהוקם כאן במאה האחרונה, כי רק כך תמשיך ותתקיים כאן חברה ישראלית.

רק חברה ישראלית שתצליח להגדיר ראוי ולא ראוי, ציבורי ואישי, היא חברה שתוכל להתמודדל אל מול אתגרי המאה הקרובה.

על חינוך וחוויות חינוכיות

בבסיס תנועתנו עומדים כבר עשרות שנים פרקטיקות חינוכיות קבועות- הקבוצה החינוכית, יחסי המדריך-חניך, פעילות הועדות, האירועים הקיניים, האירועים האזוריים והמפעלים הארציים בדמות הטיולים והסמינרים. במשך עשרות שנים נעשו שינויים במתכונת הפעילות, בתכני הפעילות, ובאופן הפעילות אך ייחודיותה של התנועה נשתמרה. אותה יכולת של שומרת בת 90 לדבר ולהבין את השפה התנועתית עם נינתה בת השש עשרה שמדריכה בקן.
במהלך כל שנות פעילותה של התנועה נשמרה דינמיקה של שימור ושינוי. קצרה היריעה מלפרט את כולה אך ראוי לציין מספר דוגמאות. הקמת התנועה החינוכית בארץ לצד הקיבוץ הארצי, הכניסה לשכונות ועיירות הפיתוח בשנות ה-80 וכך גם את תהליך קבוצות ההמשך שהצליח לצקת תוכן מחודש למושג ההגשמה שכמעת וחדל מלהתקיים. דוגמה שאינה מעידה על צמיחה הינה תקופה בשנות ה-70 בה חדלו החולצות השומריות להראות בתנועת הנוער. בתוך דינמיקה חינוכית זו פעלה התנועה במשך עשרות שנים, כשהקו המנחה אותה הוא בניית מסלול שלם עד כמה שיותר לחניך התנועה, מינקות ועד בגרות, המסלול התנועתי, שביטוי שיא שלו התקיים בתוכנית עשר השנים. במחקר האקדמי מכונה דגם עבודה זה הדגם המצטבר השומר הצעיר בדומה למערכות פורמליות ובלתי פורמליות רבות אחרות התבססו במשך שנים על דגם זה וברצוני להציג את ההנחות החברתיות כפי שהוצגו במחקרים רבים.
ההנחות החברתיות של הדגם המצטבר נחקרו רבות ומטרתי להציגן כאן כבסיס לדיון בהמשך. על בסיס מחקרו של פורטס משנת 2000 וכן ספרו של יאיר גד "על עוצמת ההשפעה החינוכית": מ 2006 ההנחה הראשונה היא שככל שהחניכים יצברו יותר התנסויות חינוכיות כך מתעצמת השפעת ההתנסויות עליהם ובכך אנו משיגים את מטרת החינוך. רוצה לומר, כמה שהחניך לוקח חלק ביותר פעולות ומפגשים תנועתיים מתעצבת דמותו השומרית בהתאם למטרות החינוך. ההנחה השנייה רואה בחניך יצור אנושי מסתגל ולכן מניחה כי הוא יגיב בהדרגה לתמורות שסביבו ומתוך כך יש לבנות מדרג חינוכי מהקוגנטיבי ועד המופשט. מודגם בתנועה על ידי המטרות הרב שנתיות והיעדים המותאים לכל שכבת גיל ועל בסיס חלוקת התוכן התנועתית. הנחה נוספת הינה ניצול הזדמנויות קרי שגם בחשיפה להזדמנות במידה והחניך לא בוחר בה יש בכדי להשפיע על החניך. דוגמת הידיעה על קיום ערב קן, פעילות ועדה או הידיעה שיכולתי להדריך על אף שבחרתי שלא. ההנחה הרביעית של הדגם המצטבר הינו שהמדריכים הם תחליפיים וחסרי ייחוד, בתנועה רואים זאת בצורה ברורה בתחלופת המדריכים על בסיס שנתי. חניך בתנועה מכיתה ה ועד י"ב צפוי לחלוף על פני שישה עשר מדריכים שונים ומשמעותיים. מצב זה במחקר מוגדר כteacher proof כלומר מציאות בה התוכנית החינוכית עצמה נבנית ככזאת המתאימה להעברה על ידי כל מדריך.
עד כאן סקרנו את ההנחות החברתיות של הדגם המצטבר כמונח אקדמי שמכנס לתוכו את רוב הפרקטיקות התנועתיות הפורמליות. אך בתחילת שנות ה2000 התחילו להאסף מחקרים המבוססים על תצפיות ושלאלונים שהראו כי הפרקטיקות של הדגם המצטבר אינן עומדות במטרות החינוכיות שהציבו לעצמם ולא פעם אף מתקבלות תוצאות שאינן ניתנות להסבר באמצעות הדגם המצטבר. מחקרים אלו הצמיחו שני מושגים חדשים ודגם אלטרנטיבי לבחינה והבניית מערכות חינוכיות. ברצוני להציגם בפניכם אך חשוב להקדים ולומר כי אין במושגים אלה קריאה על הפרקטיקות התנועתיות אלא יש בהן יכולת לבחון באור נוסף ולמקד אולי את תשומת הלב לנקודות שאולי לא ניתן עליהם דגש מספק עד היום.המושגים הינם חווית מפתח ונקודת מפנה. חווית המפתח מצמצמת לתוכה חוויה קצרה ומשמעותית שמשאירה את רישומה על החניך או המדריך לאורך זמן. נקודת המפנה הינה חווית מפתח שגורמת לחניך או מדריך להשתנות-שינוי ממשי בחייו. על מנת להבין את מושג חווית המפתח יש המשווים אותו ל"מפץ הגדול" או ל"זכיה בלוטו" ויש המכנים אותו "טראומה חיובית" חווית מפתח עשויה להשפיע על מגוון רחב של התנהגויות ותוצרים בחייהם של החווים אותן.
ההנחות החברתיות של הדגם החדש גורסות כי החוויה מחוללת שינוי מהיר וקיצוני בחווים אותן. החוויה היא שינוי עמוק ולא לינארי וכן כי חווית המפתח היא אישית וקוראת אצל כל אדם ברגע ובחיבור נפרד. המחקר של חוויות המפתח מעיד כי רבים מהמרואיינים באירגוני חינוך יודעים לעמוד ולפרט לפרטים חוויה או אירוע ספציפי שמבחנתם הוא אירוע מכונן בזיקתם לאירגון החינוך. אני מציע לכל אחד מכם לקחת לעצמו שניה ולחשוב האם אכן גם אצלו מצוייה אותה חווית מפתח תנועתית. על עצמי אני יודע להעיד כי בהחלט כן.
בחיבור לשיח החינוכי בתנועה, מחדש דגם חווית המפתח לבחון חיבור לאירגון בשלבים שונים ומאתגר את המסלול המוכר של חניך מכיתה ד' או ה' המתבגר ומתעצב במשך השנים בקן. דגם זה אינו שולל את הייתרונות הרבים של הדגם המצטבר שבאים לידי ביטוי במפגש קבוצתי קבוע, לו"ז שנתי ופעילות חינוכית המובנת על תוכנית רב שנתיות.
מכאן אני מעוניין לבחון עד כמה מושגים אלה תקפים בבחינת פעילות תנועתית עכשווית. בבחינת תהליך קבוצות ההמשך ופרויקט הקייצות, שני תהליכים אלו מצליחים ליצור לא פעם חוויות מפתח ואף נקודות השתנות לחניכים בתנועה. מהיכרות עם התנועה כתנועת ילדים ששיא הגשמתה הוא בהיתך מד"צ נחשפים החניכים לתנועה מסוג אחר על ידי דמויות מאתגרות, שאלות מהות וסביבה חברתית מגוונת. כל אלו מאפשרים לא פעם "התגלות" מחודשת, מפגש מחודש בין החניך לזהותו התנועתית. ראוי לציון כי בשלבים אלה לא פעם מסתיים הריטואל התנועת-נוערי של מדריך חדש בכל ספטמבר ושגרת ההדרכה של הקבוצה מתבססת על מדריך או זוג מדריכים מלווה את הקבוצה לארבע או חמש שנים.
מהצד השני של המטבע, פעם אחר פעם, אנו נתקלים בשאלה האם הפעילות , הטיול או המפעל מיועדים לכל מי שרוצה או רק לחניכי התנועה? בהתייחס לדגם חווית המפתח יכול להיות שיש כאן חוסר מימוש של פוטנציאל אדיר. הרי מפעלי התנועה, הטיולים והסמינרים הארציים והאזוריים מהווים עבור בני הנוער חוויה מקיפה שחורגת מגבולות התכנים בלבד. המפגש החברתי, הזמן החופשי לצד שבירת השיגרה יש בהן כדי להוות קשר לתנועה. הרי נער או נערה שבוחרים מסיבותיהם הם לצאת ליום-יומיים, שבוע או עשרה ימים לאירוע תנועתי נחשפים במהלכו לתנועה בתפארתה. על בסיס ההנחה כי כל נערה ונער שיחשפו לפעילות תנועתית יהיו צעד אחד קרוב יותר לתנועה מאלו שכלל לא יצאו מהבית. אני משאיר נקודה זו למחשבה רגע לפני שמתוך נוחות או קלות אנו משאירים מחוץ לגדר כל כך הרבה חניכים בכלל ובקיבוצים בפרט.
למעונינים להעמיק במושגים מוזמנים להמשיך ולקרוא


כתבה על גד יאיר ואלימות בבתי ספר
ספרו של גד יאיר

עוד על חווית מפתח

אורי אופיר

הקהילה הכפרית- המשבר הכלכלי כהזדמנות חינוכית

השנה האחרונה חושפת אותנו יותר ויותר להשפעותיו של המשבר הכלכלי העולמי. מציאות כלכלית כלל עולמית של קריסת מוסדות פיננסים, פיטורי עובדים ופגיעה אנושה לכלכלת השוק. הבנקים בישראל איבדו במהלך השנה האחרונה בממוצע 40% משווים. אמדוקס פיטרה 1500 עובדים וכמובן אלו רק דוגמאות למציאות כלכלית שצפויה להשפיע על אורח החיים בעולם המערבי בשנים הקרובות. בבחינת המשבר הכלכלי וההשפעות החברתית הצפויות לו בחצר הפנימית של המגזר הכפרי בישראל אנסה לעמוד על ההזדמנות הגלומה במצב לצמיחתה של מנהיגות חינוכית. מנהיגות קהילתית שיש בה בכדי למצב את המגזר הכפרי במרכז החברה הישראלית. בחינת המציאות תתמקד במיקומו של המדריך במערכת הבלתי פורמאלית ביחס לקהילה. בבחינת דוגמאות למציאות היישובית שעלולה להתעצב מתוך המצוקות הכלכליות וכמובן במאפיינים של הצמחת מנהיגות חינוכית משמעותית מתוך מציאות משברית זו.
לא מן הנמנע שבחצר היישוב יראו במהלך השנה הקרובה יותר ויותר הורים מובטלים, עצמאיים הנשארים ללא הכנסה בסוף החודש אלו כמובן דוגמאות קצה אך לצידן נראה יותר ויותר משפחות החוסכות בהוצאות. מציאות משברית זו מחייבת תשובה מן הקהילה המקומית של כל משפחה ומשפחה. המגזר הכפרי מתאושש בשנים האחרונות ועולה על פסים של צמיחה מהמשבר של שנות ה-80. האם יכולות הקהילות המקומיות במגזר הכפרי להתעלם ממציאות זו או שמה עליהן להגיב למציאות זו? האם ניתן לזהות מתוך המציאות המשברית הזדמנות. הזדמנות לפיתוח מנהיגות חינוכית וקהילתית?
מדריך הנוער,המחנך, הענ"ק או המד"ב מוצא עצמו מפעיל את הנוער בישוב בצורות שונות אך ממפגשים רבים עם מדריכי הנוער עולה תמונה ברורה כי המדריך פועל על פי רוב באי הלימה בולט עם הקהילה. גם בשיחות עם צוות מדריכים העובד יחד בקיבוץ חזק וגם משיחה עם ענ"ק במושב הפועל בחצי משרה ואחראי על למעלה ממאתיים בני נוער עולה תמונה דומה. עובד הנוער רואה עצמו כמחנך הפועל לחזק אצל בני הנוער תפיסת עולם ערכית ומנסה לחזק ערכים דוגמת אחריות לזולת, התנדבות ואחריות חברתית. על פי רוב מבוססת העבודה עם הנוער גם העיקרון של נוער מחנך נוער בליווי אחת מתנועות הנוער. אך אל מול מציאות זו מתארים מדריכי הנוער כי המסרים החינוכיים מהקהילה הסובבת בדמות עולם המבוגרים ובראשם ההורים הינם מסרים הפוכים ולעיתים אף לעומתיים. מדריכים מצטטים הורים שחזרו אל שאלות דוגמת "מה יצא לבן שלי מזה?" ודוגמת "האם משלמים לו או שאתם מנצלים אותו? הבן שלי לא פראייר". מציאות לעומתית זו בה עובד הנוער פועל מגובה גם בנורמות חברתיות שהתפתחו בחברת השפע המערבית, דוגמת שפע האטרקציות שההורים לוקחים את הילדים, חניכים היוצאים לחו"ל בסופי שבוע ובחופשים, בחירה בקייטנות ופעילויות ממותגות. מציאות זו של שפע כלכלי עם מסרים של חברת צרכנים הופכת את המדריך ל"מחנך במצור". במאמרו של נמרוד אלוני הוא מזכיר את המושג המבוסס על ספרם של ארונוביץ וג'ירו "חינוך במצור". הפרדוקס של המדריך הנדרש בעצם מהמערכת לייצר מסגרת של חינוך ערכי, הדרישה הינה לחנך לאותם ערכים מנחים שהיוו ערכי היסוד של "ההתיישבות העובדת" בעוד המסר החד משמעי שמקבלים בני הנוער מעולם המבוגרים הסובב אותם הינו שזהו עולם האתמול ואילו בעולם המחר יש מקום למושגים דוגמת רווח, כדאיות ומצוינות. האם במציאות הכלכלית הכלל עולמית שמתעצבת בימים אלה מחדש יש פתח לצמצום הפער בין הערכים המנחים את חברת המבוגרים לערכים אותם הם מבקשים להנחיל לילדיהם באמצעות עובד הנוער?
המציאות הכלכלית סביר שתביא לצמצום בהוצאות הלא נחוצות של המשפחה, האם יש בכך הזדמנות לכניסתו של החינוך החברתי-ערכי למרכז הבמה? מערכות החינוך הערכי חייבות להכין עצמם לסיטואציה החדשה, אין לישוב הכפרי את הפריבילגיה של התעלמות מהמציאות הכלכלית. התעלמות ממציאות כלכלית אפשרית אך התעלמות מהאווירה החברתית שתיווצר בישוב תחייב את מעורבות היישוב. על כן יש להכין את המערכות החברתיות למציאות החדשה. מציאות בה יראו ההורים והקהילה כולה את החינוך החברתי כתחליף לכל אותו שפע שבו עטפו את ילדיהם עד כה. החינוך הערכי הינו מערכת זולה בהרבה מהחוג הפרטי או מהבילוי המשפחתי, החינוך הערכי מציע שפע ומגוון רחב בהרבה מכל פעילות נרכשת אחרת. אם כך מה מונע מהחינוך החברתי-ערכי כבר היום להפוך לבחירה הטבעית של רוב בני הנוער והוריהם?
קווים לחינוך החברתי-ערכי במגזר הכפרי
החינוך החברתי-ערכי נמצא במשבר בדומה לשאר המערכות הקהילתיות, זהו משבר של דימוי. בדומה למערכות רבות במגזר הכפרי בוחנים גם את מערך הנוער לא בהקשר הרלוונטי שלו למאה ה-21 אלא בהשוואה למערכות של שנים עברו וזאת על פי רוב בהתרפקות על כך שבעבר היה הרבה יותר טוב. הפער בין מה היה בישוב באופן מסורתי לבין הקיים היום מונע לא פעם את היכולת לתת רוח גבית חיובית לפעילות הקיימת. משבר זה אף מתעצם לאור העובדה שרק בשנים האחרונות התחיל נושא החינוך החברתי-ערכי לקבל הכרה פרופסיונאלית. במשך זמן רב לא עבר התחום אקדמיזאציה ועבודה בחינוך הלא-פורמלי כשמו כן הוא נתפס כתפקיד ביניים כתפקיד שבמרכזו עומד מה הוא לא. במשך זמן לא העמידו את החינוך החברתי-ערכי על שתי רגליים כמסגרת ייחודית למגזר הכפרי. מציאות זו באה לידי ביטוי מכיוונים שונים. במשאבים שהקהילות מפנות לתחום כך שבישובים רבים מסגרות החינוך החברתי-ערכי לנוער סבלו מקיצוצים משמעותיים בתקופות משבר. הליווי וההכרה שהתחום מקבל ממוסדות השלטון- כחלק מירידת קרנה של תנועת ההתיישבות מהמפה הפוליטית נדחקו הצידה גם גורמי המימון והמסגרות שהכירו בחשיבות הפעילות. בטכניקות הפעלה שונות שהתפתחו בהתאם למציאות בשטח ולא מתוך חשיבה מרכזית כיוון נוסף הינו רף שכר נמוך ותחלופה גבוהה בתפקיד. כל אלו ועוד גורמים נוספים יצרו מציאות של דימוי מקצועי נמוך ומתוך כך מעטים הם האנשים שבחרו בעיסוק זה כמקצוע לחיים ובלא מעט מסגרות היה תפקיד מדריך הנוער לתחנת מעבר בין השחרור מצה"ל לטיסה לחו"ל או עבודה לסטודנטים בחופשים.
החינוך החברתי-ערכי שזוכה להכרה הולכת וגדלה בשנים האחרונות עומד בפתחו של מיפנה. ממציאות של גלגל חמישי במערכת החינוך, ממציאות לעומתית יש לחינוך החברתי הזדמנות לזכות בבכורה. ברגעים של משבר חברתי-כלכלי, של חיפוש אלטרנטיבות זולות ומשפיעות על החינוך החברתי לתת מענה. אותם גורמי חברת שפע בדמות המחשב והטלביזיה לא יחלפו מן העולם אך מוכנות עולם המבוגרים להוציא עוד ועוד כסף על מוצרי צריכה חדישים תקטן וכך נפער הפתח עבור עולם הילדים והמבוגרים כאחד, הזדמנות לצמצום הפער בין הרצוי והמצוי בחינוך החברתי-ערכי של הנוער.
מדריך הנוער כגורם מעצב בקהילה הכפרית יכול לרתום לעשייה החינוכית והקהילתית יותר ויותר מתנדבים, במציאות של אי נחת תעסוקתית, אנשים מחפשים מקומות לזכות להערכה ולמילה טובה, גם עם אין בצידם פרנסה. אותו עולם מושגים של ההתיישבות העובדת שנראה כאילו אבד עליו הקלח יכול לחזור ולהיות השפה המדוברת והמשותפת הן לבני הנוער והן לקהילה ביישוב. דווקא כעת בתקופה של משבר כלכלי יצירת במות מפגש קהילתיות, זמינות,זולות שמאפשרות מפגש אנושי יכולות להוות מרכיב חוסן משמעותי בקהילה. בתקופת שפע מקומם של הנעורים נדחק לצד ונראה לרגע כאילו אין בהם בעצם צורך, ברגעי משבר המוכנות של הנוער לרתום ולהירתם יכולה להיות ההבדל בין קהילה שתפתח ריב ומדון ובין קהילה שתפתח את עצמה דרך הפרטים שמרכיבים אותה.
טיול בוקר באחת החופשות, שוק תן-קח למוצרי יד שניה, הקרנת סרט בציבור, ערב תרבות, הרצאה של אחד מתושבי היישוב אלו הם כמובן רק דוגמאות כלליות למאות רעיונות נוספים שיכולים להטות את הכף ולהוות את המסה הקריטית שבשמירה על החוסן הקהילתי של הישוב בזמני משבר. מדריך הנוער שיפעל על ציר חשוב זה של מעורבות הנוער בעיצוב והפעלת הקהילה יזכה גם הוא לאותה הערכה, מילה טוב ומשמעות שלעיתים ברגעי משבר הופכים לכל כך נדירים.
"במידה ויכולים אנו ליצור קשרים המעודדים את צמיחתו של הזולת כן תשתקף גם צמיחתנו אנו" קארל רוג'רס
נמרוד אלוני- מנהיגות חינוכית הומניסטית: מהלכה למעשה / נמרוד אלוני

המאמר התפרסם בחוברת למחנכים בתנועה הקיבוצית