‏הצגת רשומות עם תוויות תעשייה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תעשייה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 30 במרץ 2010

לציון 100 שנה לתנועה הקיבוצית- לרגל אירוע פתיחת שנת 100 בדגניה מקבוצה קטנה לתנועה גדולה



הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה  בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.
התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, התנועה הקיבוצית היא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחברינם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.
האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.
התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ הדיפרנציאלי נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ הדיפרנציאלי הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים שיכולים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת? הוא כנראה לא ראה קיבוץ משתנה" ולהם אומר, ראיתי וגם ראיתי ובדברי כאן בטח שאינני מנסה לתאר את המציאות הקיבוצית היום אלא להציע ולהזמין את חברי הקיבוצים הדיפרנציאלים לבחור מחדש בזהות הקיבוצית.
100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.
אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.
ולסיכום אני רוצה להצביע בקצרה על מספר נקודות אותן אני מוצא כמקור לגאווה אישית. אז כפי שכבר הזכרתי, אנחנו היינו ונשארו אחת החברות הסולידריות בעולם, גם מבחינה פוליטית ולאו דווקא מפלגתית כל התנועה הקיבוצית מכריעה בעצם חייה לחיוב על רעיון מדינת הרווחה אל מול הקאפיטליזים החזירי. עצם החברות של כל חבר קיבוץ באגודה שיתופית, שיכולה להכריע ולקבל החלטות, בדומה להחלטות שקיבלו על שינוי אורחות החיים יכול כל קיבוץ לקבל החלטות רבות אחרות. גם בתחום מאוד רלוונטי היום, תחום הקיימות ואיכות הסביבה הקיבוץ לא סתם ממוקם במקום טוב באמצע אלא מציב רף גבוה. סתם דוגמה קטנה מהיומיום, בכמה מקומות עוסקים בצורך ליצור מרחב שבו תוגבל או תצומצם תנועת המכוניות? בקיבוצים על פי רוב זה יותר ממקובל. ובכמה מקומות בארץ ובעולם אתה יכול למצוא מרחב מחייה שכולל אוכלוסיה רב דורית, מבני ציבור ושירותים אך ללא פרסומות שקופצות עליך מכל מקום.
לי די בדוגמאות קטנות אלו בכדי להרים את הראש בגאווה. לא מדובר כאן על מנוחה על זרי דפנה אלא על הרמת הראש בגאווה אל מול האתגר שלהמשיך, לקיים ולחדש, את הרעיון הקיבוצי גם בעשורים הבאים וזאת על ידי הגדלת מעגל השותפים שיבחרו לראות בחברה הקיבוצית מעגל רלוונטי עבורם כבית וכדרך, תוך יצירת סביבה תומכת ומעודדת לצעירי קיבוצים לבחור ולהוביל בקיבוציהם ובתנועה.


אורי אופיר- קיבוץ מצר

יום חמישי, 11 במרץ 2010

מצוינות התעשייה הישראלית ופני החברה



השבוע הודיע על פרישה אלי הורביץ. הורביץ כיהן במשך מאז 1976 כמנכ"ל חברת טבע ונחשב לאדם שהוביל אותה מחברה כטנה למותג עולמי החולש על תחומים רבים. לאור פרישתו מהתעשייה הושם זרקור על סיפור חייו על ידי ביכר אחר בכלכלה הישראלית. סטף ורטהיימר, בראיון לגלי צה"ל סיפר על הכרותו רבת השנים עם הורביץ. הכרות שראשיתה ביזמות של ורטהיימר במפעל קטן בנהרייה בזמן שהורביץ שהה בקיבוץ סער בצפון. המראיין ניסה לעמוד איתו על הייחודיות של אנשי התעשייה הישראלית שמצליחים כל כך ותשובתו של ורטהיימר שווה התייחסות. הוא עמד על היכולת המשותפתלו ולהורביץ להבין את הצורך של התעשייה והכלכלה בחברה. הוא עמד על מחויבות משותפת של שניהם לעובדים ולאנשים ולא פסח על המחויבות המשותפת שלהם לפתרון ומעורבות של ערביי ישראל בכלכלה הישראלית בגליל ובדרום.

מדהים בעיני החיבור של תעשיין מהשורה הראשונה לעמוד על חיבור אמיץ זה מבלי לאבד את הלגיטימיות שלו בשיח הישראלי. לפני שבוע נשא דברים סטף ורטהיימר בטקס לחלוקת פרס יגאל אלון שניתן למעשה מופת חלוצי. הפרס השנה ניתן למכינות הקדם צבאיות ולעמרם מצנע ופועלו בשנים האחרונות בירוחם.

כמעט אידיליה- מחולקים פרסים על מעשי מופת חלוציים ובכירי התעשיינים קוראים לשילוב והעצמת ערביי ישראל.

השאלה הינה איפה זה פוגש את הנוער הישראלי- היהודי?

אותו נוער שבסקר שפורסם היום ש 56% לא חושב שלערביי ישראל יש זכות להבחר לכנסת.

אותו נוער ש50% שולל בכלל את העובדה שלערביי ישראל מגיע שיוויון זכויות.

יש לנו מחויבות לפעול במעגלים הולכים ומתרחבים ולהבהיר מה הם אותם יסודות שהם חלק מקיומה של החברה הישראלית כיום. נדמה לעיתים שהן בשמאל והן בימין ה"ציבור המקצועי", אותם מקבלי החלטות, מביעי דעות וכו' עסוקים כל היום בלהסביר ולנמק את עמדותיהם אל מול עמדותיהם של אחרים. לצערי שיח זה הולך ומתרחק מחלקים נרחבים בציבור הישראלי בכלל ומהנוער בפרט. במאבק שבין אישי ציבור ופוליטיקאים העסוקים בלשלול אחד את השני כמו נעלם המסד המשותף של הדיון, כמו משחקים משחק ששכחו את כלליו. כללי החברה הדמוקרטית, כללי היסוד והשאלה לשם מה חברה?

רגע לפני שכל אחד מאיתנו מביע את עמדתו הנחרצת ומגבש קואליציות בכדי להביא אותם לידי מימוש עלינו לבחון את עצמנו ולשאול, האם אנו משקיעים מעט מזמננו הציבורי להרחבת ההסכמות והקודים החברתיים שמהווים את הבסיס המשותף לחברתנו.

פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית חרבה החברה מפני שינאת חינם, האתגר הגדול שלנו- של כולנו הוא להגדיר את חוקי המשחק לא פחות מאת הדרך לניצחון.

חברה שתמשיך את תהליך האטומיזציה שלה, את תהליך ההתפרקות שלה מכל הסכמה משותפת מבטיחה רק דבר אחד- את כליונה.

רק מהלך חברתי שבו לצד המחלוקות והמאבקים הלגיטימים על דרכה של החברה הישראלית יבואו לידי ביטוי כל העת המרכיבים שמהווים את היסודות למבנה המפואר שהוקם כאן במאה האחרונה, כי רק כך תמשיך ותתקיים כאן חברה ישראלית.

רק חברה ישראלית שתצליח להגדיר ראוי ולא ראוי, ציבורי ואישי, היא חברה שתוכל להתמודדל אל מול אתגרי המאה הקרובה.