הקן השומרי במוסד נולד מתוך מבוכה, כשבאו מקימי המוסד החינוכי במשמר העמק לעצב את שיטת החינוך השומרית בגרסתה הקיבוצית, עמדו מאפייני תנועת הנוער כנר לרגלם. המוסד החינוכי הוקם על עקרונות תנועת הנוער ועל "חברת הילדים הקלאסית". מבחינתם לא היה שאלה כלל על מקומה של תנועת השומר הצעיר כתנועת נוער במוסד מכיוון שהם ראו את עשייתם שואבת ישירות מהרוח השומרית. את צמיחת הקן במוסד ניתן לראות כהתגבשות והתפתחות של צורך אוטנטי של חניכי המוסד, דרישתם להשתייך למסגרת ארצית ולהקים להם קן משלהם היא שהעלתה את שאלת מיקומה של תנועת השומר הצעיר במוסד. החניכים בשנות ה-30 במוסד המתהווה של משמר העמק העמידו את מחנכיהם מול עובדה בהקמת קן בחורשה שלצד המוסד, וכך בעצם לא עמדה בפני המחנכים השאלה האם יהיה קן במוסד אלא כיצד תשתלב התנועה הארצית במוסד החינוכי?
המתח שבין תנועת הנוער למוסד החינוכי הינו מתח שנוצר כבר מראשית ימיהמוסד. המתח מתריס אל מול שאלת האוטונומיה של גילן הנעורים, האם חברת הנעורים היא מסגרת שמבוגרים מייצרים עבור נוער או שמה מדובר בקן מורחב של תנועת נוער בו החניכים הם האחראיים. הכוליות של המוסד החינוכי קרי השילוב בין חיים משותפים מסביב לשעון עם בית הספר ועם מסגרות העבודה הכריע את הכף בעצם והמוסד נוצר כמערכת פורמלית המשתמשת באמצעיים ומתודיקה של תנועת הנוער. כך שבעצם בשאלה על מקומה של תנועת השומר הצעיר במוסד לאורך השנים מגולמת לא שאלה אירגונית ולוקת אחריות טכנית אלא שאלת מהות על גבולות האוטונומיה של החניכים. שאלה זו הלכה והתחדדה עם השנים מכיוון שבראשית המוסד, וכך גם בהקמה של כל מוסד חדש היו המחנכים והצוות צעירם מהקיבוצים המחוברים אידיאולוגית לתנועה וכך נוצר בעצם מעיין חפיפה לכאורה. אך השאלה הנדרשת האם בתוך מערכת חינוך כה כולית המביאה לידי ביטוי שיא את ערכי התנועה יש אפשרות בכלל לאוטונומייה של חניכים או שמע מדובר באוטונומיה לכאורה?
המוסדות הכריעו בשאלה זו ואימצו את המודל שהמוסדות הינם מערכות חינוך שומריות, קרי המחנך מחנך ברוח שומרית אך בפועל עקרונות היסוד של תנועת הנוער נדחקו לשוליים ותנועת הנוער נשארה חסרה.
הקושי של אנשי החינוך, שמחד היו מייסדי המוסד וכן בוגרי השומר הצעיר, להבחין בין הקן במוסד לקן בוורשה מראה עד כמה גדול היה אמונם ביכולתם להעתיק את המערכת התנועתית ולמזגה למסגרת החינוך במוסד. אך חניכי המוסד חשו באותה רוח פנימית, שומרית, ונטו אחר התנועה וקבעו עובד ה מוגמרת על ידי נטילת חלק פעיל במפעלי התנועה. לפיכך הקצו המחנכים לתנועה תחומי פעילות מוגדרים. תחומים אלו היו תחום הצופיות, הפעילות הפוליטית והלמידה הרעיונית, אך חשוב לשים לב שנטלו מהתנועה את עיקרה, את החינוך. נהפכו היוצרות, התנועה שהרימה מפעלים ופעילויות תרבותיות כביטוי לדרכה החינוכית נדרשה כעת להישאר רק עם המאפיינים החיצוניים בעוד תחום החינוך עצמו, קרי הקבוצה והמדריך, נשמר בידי המחנכים, מצב זה יצר מציאות שהתנועה החינוכית נשארה בעצם מחוץ למוסד.
עם השינויים בקיבוצים בעשורים האחרונים, שינויים בהם מוצבים סימני שאלה על מסגרות רבות בקיבוצים אנו עדים לתופעה מרתקת. ניתן לזהות וקטור שלירידה מתמדת באחריות הקיבוצית על מערכת החינוך. הדבר בא לידי ביטוי בביטול הלינה המשותפת בכלל הקיבוצית במהלך שנות ה-90, הדבר בא לידי ביטוי בסגירה של רבין ממוסדות החינוך של השומר הצעיר ובהפיכתם לבית חינוך ובית ספר פורמלי. לא ארחיב על שינויים אלא אך חשוב לציין כי הציר המארגן של השינויים נסוב סביב העברת מרכז הכובד ממערכת החינוך הקיבוצית כאחראית ישירה על הילד והנער אל הוריו . כלומר התא המשפחתי הפך לציר המארגן בחינוך וככזה בעל השפעה על כיוון החינוך והבחירה של הילד. בתחום הנוער בפרט ניתן לראותאת התופעה מדאיגה עוד יותר מכיוון שקיבוצים רבים התקשו לייצר מסגרות וחלופות משמעותיות למוסדות החינוכיים שנסגרו. עם זאת בבחינת מקומה של תנועת הנוער בתוך תהליך לא פשוט זה ניתן לזהות תהליך ייחודי, לראשונה, מתוך נסיגתן של מערכות החינוך הקיבוציות, נוצר צורך ומקום אמיתי לתנועת הנוער בתוך הקיבוץ. המוסד החינוכי נתפס כשיטת חינוך מלאה, אך מבחן התוצאה מלמד כי עד היום בכל מקום שהמוסד חינוכי נסגר או עבר שינויים מרחיקי לכת מקומה של התנועה החינוכית נשמר ואף צמח. דוגמה לכך אפשר לראות בעובדה כי בחלוקה מספרית ניתן לזהות עליה באחוזי המשתתפים במפעלי התנועה דווקא מהקיבוצים שעברו שינוי. הסבר לכך ניתן בבחינת האלטרנטיבות שעומדות לרשות הנער. אם תנועת הנוער ופעילויותיה מהוות חלק ממבחר של פעילויות חינוך איכותיות שמציעה המערכת הקיבוצית הנוצרת תחרות, בעוד שבמידה והקיבוץ מצמצם את אחריותו עד גבול מסוים זוכים מפעיל התנועה לבכורה. כמובן שיש לסייג אמירה זו מכיוון שמערכות החינוך המוסדיות יודעות כיצד להעצים את המערכת התנועתית ועדיין מהוות מסה קריטית במפעלי התנועה ובנפח החניכים שלה, אך נכון להעיר על המגמהבקיבוצים הדיפרנציאלים מכיוון שהדבר מאפשר לעמוד על נקודות החוזק של התנועה החינוכית.
בשנים האחרונות ניתן לזהות שלב נוסף בתהליך, התעוררות בתנועה החינוכית יוצרת מציאות שבה קבוצות של בוגרים אחרי צבא מגיעות גם למוסדות החינוך ולקיבוצי התנועה בקינים האזוריים. מציאות זאת מחזירה אותנו לשאלת המחנכים בשנות ה-30 במשמר העמק, האם אותם צעירים המגיעים מלאי רוח שומרית, חמושים בחולצה הכחולה ומלאים ברצון טוב, האם עצרו אלו ושאלו עצמם לגבי המתח שבין מערכת חינוך שומרית לקיומה של תנועת נוער בקיבוצים?
אין זו שאלה פשוטה אך דיון בתחום זה חייב להתקיים תדיר מכיוון שהתשובה כמעט כמו כל תשובה שומרית תורכב תוך שימוש במושגים: גם, תוך ועוד דוגמת אלו המעצבים מציאות מורכבת ולא תשובה פשטנית וחד צדדית.
והקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר אף אחד מאיתנו על כוחו לא שומר ונדמה שקו הסיום מתרחק עוד יותר. (מיכה שטרית)
תהליכי ההתחדשות בתנועה מאפשרים לנו מזה שנים לפתוח את עינינו ולסמן יעדים שעד לא מזמן נראו לא ישימים. אנו מביטים אל סביבתנו הקרובה והרחוקה מסמנים יעדים חינוכיים ומתחילים להתקדם לעברם. הקצב מהיר, כל הזמן מתגבר כפי שכותב מיכה שטרית בשירו ותחושתי היא שלעיתים גם אין אנו שומרים על כוחנו. הרי רק לפני שנתיים מי היה יכול לדמיין שנעמוד במצב שבו יש לנו מקרב הבוגרים, מחניכם במוסדות, מדריכי נעורים ואפילו רכזי מוסדות.
יש משפט כמעט נדוש שטוען כי עם ההצלחה לא מתווכחים אך אני מוצא לנכון להתמודד דווקא עם משפט זה ולהניח יסודות מסודרים לתפיסת העבודה החינוכי של השומר הצעיר בקיבוצים. תפיסה שתהווה יסודות להתפתחות העתידית שלנו כמערכת חינוך משמעותית.
שאלת המתח בין תנועת השומר הצעיר כתנועת נוער לבין השומר הצעיר כשיטה חינוכית-כזרם חינוכי צפה ועולה היום לאור כניסתם של בוגרי התנועה החיים בקבוצות למערכות חינוך המחוברות אל הרעיון המייסד- הרעיון השומרי. אך אין זו הפעם הראשונה ששאלה זו עולה. שאלה זו מלווה את כל ההיסטוריה של 90 שנות חינוך ב"השומר הצעיר".
לא במקרה נקודת ציון חשובה ומשמעותית היתה הקמת המוסד השומרי במשמר העמק, כבר שם נדרשו המחנכים והחניכים לסוגיה ולמתח שבין המדריך למחנך ובין המוסד לתנועה. ב 22.3.1935 עלתה בועדת המוסד במשמר העמק שאלת מקום השומר הצעיר במוסד על ידי חניכי המוסד. בין המשיבים נמצא יעקב חזן:" אינני חושב שאיזה שהוא "כפיר" בוארשה מרגיש עצמו שותף ביצירה החברתית מאשר הילד אצלנו"אל מול עמדה זו ניצב חוצץ יעקב פדן שהיה ממובילי המוסד החינוכי:" ...בחברת הילדים הנערים אינם יכולים להיות 24 שעות שומרים. זה בלתי אפשרי. הם יכולים להיות שומרים בזמן מסויים, בגישה מסוימת, אבל בכל שעות היממה? ... האם תוכל באמצעות הקן לדרוש ממנו שישב יפה בשיעור?... החברה והקן הם שני דברים שונים. ברגע שהצעיר לובש חולצה כחולה – הצעיר נעשה אדם אחר..
יעקב חזן מצא לנכון להוסיף כי קטנים הסיכויים שמראש יוכלו להטות את המבנה של הקן השומרי במוסד.
במחקר שערך עמוס כרמל על ראשית המוסד החינוכי הוא מציב טענה שבה עצם הבחירה של המבוגרים כבר בשנת 1935 במשמר העמק לשלב את הקן השומרי במוסד- סגר הגולל על התגבשותה של תנועת נוער עצמאית בתוך המוסד. עקרונות תנועת הנוער של חופש ועצמאות נמצאות ברסן המבוגרים
אם כך בניסיוני לעמוד על הפארדוקס שנוצר כבר ב 1935 ועומד מחדש בפתחנו היום אציג את הנחות המוצא למהי תנועת נוער ומהם הנחות היסוד של החינוך השומרי. תנועת נוער חייבת לשמור על אוטונומיה של הנוער, על עקרון חופש היצירה והעשייה. תנועת הנוער חשיבותה ביכולתה להוות מורוטוריום חינוכי במסגרתו הנערה והנער רוכשים כישורים חברתיים.
החינוך השומרי הינו אחרי הכל שיטת חינוך ערכית-רעיונית אך הינה מסגרת שמייצרים מבוגרים עבור הנוער. כלומר אם נחבר הגדרות אלו להגדרות המקובלות כיום בתנועה. תנועת הנוער שמה את החניכים ויצירתם במרכז בעוד שיטת החינוך השומרית באה לחנך לדרך והגשמה.
על מנת לחבר את הנושא לימנו אנו אנסה לתת כמה דוגמאות קיימות או שצפוי שנתקל בהן בשנים הקרובות.
מה הם המסרים המועברים באופן ישיר ועקיף כאשר מדריך הנוער ביישוב לובש שומרית? מה מביאה לידי ביטוי השומרית כשהיא על הרכז החברתי של בית הספר? המחנך במוסד גר וחי עם קבוצה של בוגרי השומר הצעיר? אבל האם השומר הצעיר זה אני כחניך או הוא כבוגר שחי במוסד?
לא אאריך בדוגמאות כי בעיני כל אחד מהקוראים יכול להוסיף עוד דוגמאות רבות ולכן אני מעדיף לגשת ללב הדיון. האם החינוך השומרי הוא גורם שצריך לעמוד בפני עצמו כחלק מתנועת החיים של השומר הצעיר או שמה הפעילות כולה מחוייבת בזיקה ישירה עם תנועת הנוער?
טענתי היא כי כל ניסיון שלנו לכפוף את מערכות החינוך לתנועת הנוער יביא בא בעת לשתי תוצאות קשות. האחת – מקומה של תנועת הנוער יצטמצם מכיוון שהוא ייתפס כחלק מהמערך הפורמלי ולא כתנועה של החניכים. השניה- שדה העשייה החינוכית שלנו יצטמצם ויילך. לכן אני מציע לנו, לעוסקים בקן הקיבוצי להבין מהר ככל האפשר ולהכריע בצורה ברורה בין פעילותנו כשליחים של תנועת הנוער ובין היותנו מובילים ומצמיחים של זרם חינוך משמעותי בעיצוב דמותה של החברה הישראלית. אך בבואנו להכריע בנושא אנו חייבים להבין כי במקומות בהם נלך ונפתח את מערכת החינוך השומרית יצטמצם מקומה של תנועת הנוער אלא אם נדע להגדיר לה מסגרות ברורות. מערכת החינוך השומרית זהה ברעיון המייסד לרעיון תנועת הנוער ברצונה להקיף את הנערה והנער במערכת כולית. אך בעוד לרשות תנועת הנוער עומדים כלים בסיסים בלבד. מערכת החינוך השומרית תלך ותשתכלל וככזאת ימצאו במרחב החינוכי יותר ויותר מחנכים מבוגרים.
אם כך האם עלינו לוותר על החינוך השומרי? הרי הוא מאיים על קיומה של תנועת הנוער. עלינו לא לוותר על החינוך השומרי אלא לאבחן ולהפריד בין המערכות השונות. כוחנו החינוכי יגדל ויתעצם מרגע שנעבוד במספר מוקדים שונים.
הבסיס הערכי-רעיוני של העבודה חייב להיות מחובר למהות של התנועה המתחדשת אך על כל מסגרת לעמוד גם על תרומתה הייחודית לנוער. היכולת מתוך החיים המשותפים ליצור מספר זירות חינוכיות ייחודיות בזה כוחנו.
החינוך השומרי- תפקידים ומהות
מערכת החינוך השומרית במהותה תהיה מסגרת של מבוגרים המתפתחים בתוכה ומפתחים אותה למען הנוער. במערכת זו עלינו לפתח בשלב זה כלים של שיח משותף ולמידה ערכית. כלים לשיתוף פעולה ופיתוח בין המסגרות השונות. בשלב השני מערכת זו צפויה להתפצל לשתי מערכות נפרדות- מערכת של מחנכים בתוך בתי הספר ומסגרת של מחנכים במוסדות החינוך של השומר הצעיר. גם היום כשמעטים הם הבוגרים העוסקים בחינוך בקיבוצים עלינו לבנות מסגרות שיח משמעותיות שיאפשרו להם להתלבט ולעצב את החינוך השומרי. עלינו לעשות זאת תוך חיבור מחנכים נוספים הפועלים בשטח וחסרים את הכלים או ההנחיה. מחנכים אלא יכולים להפוך במהרה לשותפים במהלך הרחב של בניית מערכת חינוך שומרית.
תנועת הנוער כאוטונומיה מודרכת.
טוב נעשה עם בתנועת הנוער נאמץ את הכלל כי חניך שנעשה מעורב מכיתה ח' או ט' – כלומר יש לו בין ארבע לחמש שנים לעצב בקינו הוא הוא יוביל את הקן. נוכחות דומיננטית שלנו כבוגרים במסגרות הקן תמנע כל אפשרות לצמיחת רצון חופשי, אוטונומיה וחופש שכולנו מזהים כמרכיב הכרחי בצמיחתה של תנועת הנוער.
על מנת שלא נעמוד מהצד ונראה איך אחרים את חלומם מגשימים עלינו להעיז, לבחון ולטעות אך בעיקר ליצור מסגרות חדשות שיהוו בסיס לזהות של בוגרי השומר הצעיר.
המושג השומר הצעיר כתנועת נוער הופך מיום ליום ומשעה לשעה לצר מכדי להכיל את העשייה של בוגרי התנועה. איני יודע אם השם "הקיבוץ הארצי" הוא המתאים או שמה "אמירה חדשה" או "הפרדס" אך עלינו לייצר מסגרות רלוונטיות לעשייה בשטח.ולעצב את תנועת החיים תוך יצירה.
מהי תנועת חיים? דרך חיים אלטרנטיבית , אורח חיים המשלב משימה וחיים אחרים. תנועת החיים של השומר הצעיר שמה לעצמה למטרה בלתי מוצהרת אך בהירה כשמש בצהרי היום להוות גורם משמעותי בעיצוב עתידה של החברה הישראלית ב 2025 כחברה ציונית-סוציאליסטית כחברה שתחזיר אל הליבה הערכית שלה את ערכי הסולידריות, שיוויון וצדק. ועכשיו רק נשאר החלק הקל איך עושים את זה? מי הם השותפים האפשריים?
מה יצור קהילות ברות קיימא? ברצון שלנו ליצור דרך חיים אחרת אך טובה יותר עלינו להוכיח כי חיים צודקים אינם רק חיי הקרבה כלומר עלינו לסגל לעצמנו כלל ויכולת להיות תמיד צעד לפני . הפנאי התודעתי לעיצוב חברה נתון רק בידי מי שיש לו בסיסים איתנים ליצירה. לא סתם נאלצים עשרות אלפי אנשים הסובלים מעוולות להימנע מלצאת לרחובות בכדי להגן על פרנסתם.
כתנועה הרוצה לעצב עלינו להוכיח ראשית לעצמנו כי דרכנו יכולה להצליח, שחיי שיתוף יש בהם ליצור את העודף החשוב שיאפשר להתפנות ליצירת חברה ראויה יותר.
במציאות של ישראל 2006 אם אנו רוצים ליצור מהלך זה עלינו לבחון מהו כר ההתפתחות הטוב ביותר וכאן אני מוצא את התנועה הקיבוצית כענק ישן הטומן בחובו את האפשרות.
התנועה הקיבוצית צמחה ונבנתה כגוף על בסיס אותם הערכים שתנועת השומר הצעיר מניפה את דגם היום, אותו רעיון מייסד שאנו עושים היום מאמצים כבירים לנער את השמיכה ולהתאימו למציאות שלנו. התנועה הקיבוצית הינה ענק ישן ואף זקן מעט וככזה לא יהיה שותף מוצלח לריצת 100 מטר, אך האם אנו מדברים ועוסקים בריצת 100 מטר? בעיני לא.
הרצון שלנו לבנות קיבוצים במובן העמוק של המילה- קיבוצי קבוצות שיהוו בית ודרך, שיהוו אורך חיים לצד המשימה, בניית מסגרות חיים בהם אנשי תנועה רבים ככל האפשר יוכלו למצוא את עצמם. בניית קיבוצים שיעצבו הן דרך משימה משמעותית בחברה הישראלית אך יעצבו גם באורח חייהם הייחודי.
אם זאת כוונתנו אזי התנועה הקיבוצית היא אומנם ענק ישן אך כוחו עוד במותניו. היכולות הטמונות בחיבור בין קבוצות וקהילות בוגרים משימתיות אל כרי הצמיחה של הקיבוצים יאפשר חיבור אדיר ומשמעותי.
הקיבוצים זקוקים לקבוצות שיפיחו בהם חיים חדשים ויהוו יסודות לחוסן החברתי-קיבוצי בשנים הקרובות ומנגד הם יכולים לתת לקבוצות את הבסיס הטוב ביותר ליציאה למשימה. בסיס זה מגובה במבנים ארגונים, כלכליים, חינוכיים, משפטיים ופולייטים הינו בסיס משמעותי ואולי מכאן נובע החשש של חלקנו לחבור אל כח זה.
לא פעם נשמעים קולות עד כמה הקיבוצים והתנועה הקיבוצית אינה רלוונטית, אם באמת כך היה הדבר אז ממה נובע החשש? החשש אם כך מעיד על כך שיש בתנועה הקיבוצית כוחות משמעותיים ושעלינו להשקיע מאמץ ביצירת השותפות עמם. ולהבהרה אין אני מדבר על שיתופי פעולה לאינטרסים כאלו או אחרים אני רואה את תנועת החיים של השומר הצעיר בוחרת באופן משמעותי בתנועה הקיבוצית ובחברים בקיבוצים כשותפים אסטרטגים לצמיחה מהירה ומשמעותית בבניית האלטרנטיבה לחברה הישראלית של 2006.
הקיבוצים יוצרים כבר במשך עשרות בשנים כלים ולכן זכה הקיבוץ למושג הכל כך לא פשוט של ריאליזים אוטופי. הקיבוץ כאחד הביטויים היחידים בעולם שהצליח לאורך זמן לקחת רעיונות אוטופים ולתת להם אחיזה ריאלית הן בתוכו והן בתוך החברה בה הוא צמח.
אנו כבוגרי השומר הצעיר יכולים להמשיך ולפחד מהפן הריאליסטי של השינוי אותו אנו רוצים להוביל אך אז חוזרת אלינו לפחות אחת משתי השאלות הנוקבות הבאות:
·האם אין אנו סתם אוטופיסטים חסרי תקנה ובעצם אנו נשארים קטנים וחסרי רלוונטיות בעיצובה של החברה הישראלית?
·האם החשש שלנו מיצירת כלים ריאלים נובע מחוסר ביסוס וחוסר העמקה בתפיסות הערכיות-אוטופיות שלנו כתנועה?
הכרח הוא בעיני לייצר לצד הברור הרעיוני והבניה פנימה גם מכלול של כלים הנטועים ביסודות הציבוריות הישראלית, הניסיון להקימם מההתחלה אינו מבוסס בעיני כל עוד לא ריכזנו מאמץ להפיכת הכלים הקיימים לרלוונטים למציאות הישראלית של היום.
רק היכולת שלנו להעיז ולהביט אל מעבר לשנתיים שלוש הקרובות, להגדיר יעדים משמעותיים בתוך החברה הישראלית יכול לתת לנו מעט מהסיכוי שביצירת חברה חדשה.
אנחנו חייבים להעיז ולמצב את עצמנו במקומות, תפקידים ותהליכים ארוכי טווח. תהליכים שבתוכם נעצב ונתעצב. הבחירה בחי קבוצה אינה בחירה שכלתנית, היא הכרעה ערכית. היא הצהרה על כך שאנו בני האדם יצורים חברתיים ועל כך שבבואנו להתמודד עם סביבתנו נכון שנעשה זאת כחלק מקבוצה. הפרט והאדם שבנו יבוא לידי מימוש מירבי בתוך קבוצה בשה יחייה. זהו הדין גם לגבי עשייתנו החברתית וחיבורנו אל החברה הישראלית, אין לנו את הפריווילגיה לשבת על הגדר ולצפות שהחברה הישראלית תפתח שערינו למעשינו.
עלינו להכריע ערכית על אפיקי ההשפעה ולהכנס אליהם. אין ספק בתוכם אנו נגדל, נתעצב ונעצב. בחירה בנתיב ארוך הופכת את הצועד בו לחלק מהנתיב.
