לסכם תקופת עבודה של שלושה חודשיים מתוכה חודשיים של חיים ביחד זו חוויה מעצבת. להצליח ולייצר חוויה כזאת במציאות של ישראל 2005 זו משימה בלתי אפשרית, כמעט, עובדה היינו, חווינו ואת זה לא יקחו מאיתנו.
סיפורו של הצופי הינו סיפור אנושי, החבלים, המיטות והאומגה הם כיסוי איכותי ליכולת של כל אחד ואחד מאיתנו להתנתק מסדר היום הקבוע שלו ולהתמקד בדבר אחד.
אתם רגע פני הצבא, "החיים הבוגרים", מקווה שתזכרו כי בכל שלב בחיים יש יכולת אם מרגישים צורך לעצור, להתמקד, לברור מה באמת אתם רוצים לעשות. האם באמת אתם מרוצים ממה שאתם עוסקים בו כרגע? אני לא אומר לכם שאתם נהנים אבל כן אתם צריכים להיות מאושרים בבחירות שלכם.
הקימה לפני זריחת החמה, העבודה הפיסית המאומצת, הלחצים הנפשיים עם המדריכים והחניכים לא בהכרח גרמו לכם הנאה אך ברור לי לחלוטין כי רק אנשים מאושרים, חופשיים שלקחו על עצמם את המשימה הזאת מתוך בחירה יכלו לעמוד בה.
אני לא מתכוון להתרפק על זכרונות מכיוון שאתם עושים זאת טוב ממני וגם מכתב זה יגיע אליכם יחד עם דיסק מלא בזכרונות, ברגעים קטנים משעשעים ועצובים. אינני מתכוון להתרפק על זכרונות כי בעיני רוחי אני רואה כל אחד ואחד ממכם כשותף בהמשך הדרך. להיות איש תנועה בא לידי ביטוי סימלי בחולצה אך בעיקר בכך שאת עשיתכם אתם רואים כחלק ממעשה רחב יותר של תנועה.
עצה לדרך, אני הבנתי עד כמה אני זה השומר הצעיר ככל שנכספתי בצבא לאנשים שונים ממני, רק בדרך זאת יכולתי להגדיר את עצמי יותר ויותר. הגדרתי את עצמי כאיש תנועה בטירונות כשראיתי שהמפקדים שלי משחקים את אותו משחק כמונו והם בעצם אנשים, הגדרתי את עצמי כאיש תנועה במחסומים ובסיורים שעיכבנו נשים,ילדים וזקנים.
