הסיפור האמיתי הוא סיפורן של המתנדבות. נשים צעירות ומבוגרות זו לצד זו, לבושות בקפידה ובחגיגיות, מחלקות מאפים קטנים מתוקים ומלוחים ומוזגות מים לכוסות חד פעמיות. מאות האנשים שהגיעו יצרו תחושה של יחד. המתנדבות פועלות בחריצות ודיוק, עוד רגע יסתיים חלקן , ישאירו את המגשים בחוץ ויצטרפו יחד עם הקהל הרב לאולם לפתיחה החגיגית.
אילין, אחת הנשים שיצאו מהמקלט ונמצאת כעת בדירת מעבר מתחילה בהתרגשות רבה להנחות את הערב. רות חשין עולה על הבמה ובדרכה החדה והלא מתפשרת עומדת על מצבן הרע של הנשים בארץ בכלל ובירושלים בפרט. ההתייחסות להדרת נשים משלטי הפרסום זוכה לאהדה בקהל והתייחסותה של חשין להפרדה הצפויה בקלפי בין גברים לנשים כבר מעוררת רחשים .
איליו מזמינה את אורנה רשף יו"ר העמותה, המתארת בקצרה את פעילותה של העמותה בשלושים השנה ה אחרונות. אורנה גם מציינת כי כל הכיבוד בפתיחה הינו מעשה ידיהן של מתנדבות העמותה.
פעילות העמותה מדהימה, והאומץ לכנס בבנייני האומה, בערב ירושלמי קר, קהל כל כך רחב של נשים, וגם מספר גברים במטרה להעצים את הגורמים המטפלים באלימות נשים היא מדהימה. ההבנה כי בתוך הקהל יושבות יחד עם ציבור התומכים, אותן נשים שנמצאות בימים אלו במקלט, עשו את המעשה ועזבו מציאות אלימה וכואבת ונמצאות בתהליך של חיזוק ובניה מחודשת של זהותן האישית, על פי רוב על ידי העצמת סמכותן ההורית ותפקידן אל מול בניהן ובנותיהן,כפי שסיפרה מנהלת המקלט.
באתר העמותה ניתן למצוא כיצד העמותה מגדירה את עצמה.
המקלט מעניק מחסה וביטחון פיזיים ונפשיים לכל אישה בלי הבדל דת, גזע, לאום, גיל, השכלה ומצב כלכלי. הנשים מופנות על ידי שירותי הרווחה, המשטרה, חדרי מיון ומרכזי חירום. הן מגיעות למקלט מכל חלקי הארץ. הנשים נמצאות במצב של משבר, מצוקה קשה, תחושה של חוסר אונים, חרדה ובלבול. במצב דומה נתונים גם ילדיהן, אשר נאלצים לעזוב את סביבת חייהם המוכרת ולהגיע אל הלא ידוע.
נשים מוכות הן קורבנות לאלימות פיזית, מינית, נפשית, מילולית וכלכלית. הן נתונות במעגל בלתי פוסק של אלימות מבלי יכולת להיחלץ ממנו או להפסיקו.
המקלט נערך לעזור לנשים ולילדים בתקופה כה קשה ורבת משמעות בחייהם: קשה – בגלל מצבן הנפשי, הפיזי והכלכלי החמור של מרבית הנשים. רבת משמעות – שכן עזיבת המסגרת האלימה עשויה להיות כוח מניע לבניית חיים חדשים, בריאים ובטוחים.
אכן פעילות מדהימה שנעשית במשך עשרות שנים, כל השנה ומסביב לשעון. ועל אף שבשנה שעברה מילאו התומכים את תיאטרון ירושלים והשנה את בניני האומה לא יכולתי שלא תנקר במוחי המחשבה, לשם מה קיימת העמותה. לא יכולתי שלא להיזכר כי ציינו ואף הודו לנציגות משרד הרווחה שישבו באולם וכי בשנה שעברה בוז'י הרצוג כשר הרווחה היה בין המברכים.
ועדיין לא מרפה השאלה, מדוע פעילות כל כך חשובה שאינה חוצה בין ימין לשמאל, שבדיני נפשות עסקינן אינה ממומנת ומתופעלת כחלק בסיסי מהשירותים שמדינה מעמידה לכלל אזרחיה.
העובדה כי מידי שנה פועלות נשים חרוצות רבות על חשבון זמנן הפנוי, מגייסות את הונן הפנוי ועוד גופים רבים לתמיכה בפעליותן פשוט אינה נתפסת. מדוע מעל הבמה היה צורך להודות לבניני האומה ולבנק הפועלים על תרומתם הנדיבה? מדוע יהודית רביץ, גידי גוב ויהודה פוליקר היו צריכים לתרום את הופעותיהם בכדי שנושא זה יטופל ? בכדי שנשים הסובלות מאלימות קשה בבית וחייבות לצאת מהבית בכדי להצין את עצמן ואת ילדיהן צריכות להסתמך על פעילות התנדבותית?
אז נכון שהרגשתי מחוזק מעצם הידיעה שבחברה הישראלית ניתן לאסוף מאות אנשים מלאי אמפטיה ואכפתיות שאינם נרתעים מעיסוק באלימות נגד נשים, ונכון שעוד יותר התרשמתי מכך שיהודה פוליקר ידע בצורה נדירה לשלב ולשזור בתוך הערב נגיעה בכאב של אותן נשים, ונכון שקהל רב קיפץ ורקד בשמחה ונתן כוח רב לאותן נשים השוהות בימים אלו במקלט שראו את רוחב התמיכה בהן, אך כל אלו אינם יכולים לעמעם את התחושה הברורה שכל זה לא היה צריך לקרות בזכות נדיבות לבן של המתנדבות שאפו ואירחו, וגם לא של אותם בעלי ממון שתורמים חלקם בפומבי וחלקן במתן בסתר. כל זה היה צריך, וצריך שבעתיד הקרוב יהיה חלק ממענה לגיטימי של מדינה לאזרחיותיה ותושבותיה ללא הדל דת, גזע , לאום גיל או מצב כלכלי.
מחשבות בעקבות השתתפות בערב ההתרמה השנתי של עמותת אשה לאשה שהתקיים השבוע כחלק מציון יום המאבק באלימות נגד נשים
http://www.jerusalemshelter.org.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה