העם היושב בציון מפנה גבו לרות המואביה

העם היושב בציון מפנה גבו לרות המואביה
כן כמה מדהים ששבועות נתפס כחג של גבינות, כחג של מתן תורה ואף בזכות ההתחדשות החקלאית במאה האחרונה גם כחג חקלאי מרכזי. אך בימים חשוכים אלו שבהם המציאות של מהגרי העבודה בישראל קשה כל כך אני מרגיש חובה ברוח תיקון ליל השבועות לעמוד על הקשר הבל ינתק בין סיפורה של רות ובין סיפורם של מהגרי העבודה.
"תיקון אדם-תיקון עולם" מלמדנו כי יכול אדם בבחירותיו לשנות את גורלו ורות שכל העת מזכירים לנו את היותה גרה בוחרת בעם ישראל ומשום מה העם היושב בציון לא שולח לסלקה באמצעות משטרת ההגירה.
רות לא רק אומצה בחום על ידי רוח יהודית אוניברסאלית אלא התקבעה בזכרון היהודי כדמות מובילה וראויה לחיקוי. רות אומצה על ידי הזכרון הקולקטיבי כך שעל שמה גם נקראת המגילה שבה סיפורה מתקיים ובסופה של המגילה מקפידים הכותבים להדגיש בהדגשה כפולה את חיוניותה של רות ביצירת שושלת בית דוד. הראשונה " וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד."
ואחך כך, פסוק שלם העובר דור דור בשרשרת בדורות בין רות ובעז עד דוד.
נשאלת השאלה- כיצד אנו כעם שמורשתו כל כך מכילה ואוניברסאלית, שכתבים מכוננים שלו מעלים על נס את היכולת והמוכנות להיות לאחד. עם שמורשתו כה חברתית והומניסטית מוציא דווקא בנושאים אלו את כל הרוע מתוכו.
כיצד בציניות רצחנית בוחר אלי ישי, להוציא מידי יום נשים על טפיהם מביתם ולגרשם מהארץ בה נולדו.
והשאלה הלא פחות קשה מדוע הציבור בישראל כלל לא מגיב.

קשרי ההון והשלטון ממשיכים במדיניות הדלת המסתובבת של הכנסת מהגרי עבודה לארץ תוך שלילת זכויותיהן האנושיות ובא בעת מגרשים אחרים.
וכל זאת תוך רווח אדיר של המתווכים וללא שמדינת ישראל על מוסדותיה הגדירה מדיניות או פתרון חלופי למצב.
ומיותר לציין שפתרונות מעין אלא קיימים לרוב


מתוך המקורות:


ז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. ד,יזוַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. {פ}
ד,יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. ד,יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. ד,כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. ד,כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. ד,כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד. {ש}

כמו כן, אי אפשר להתאלם מידיעות שמגיעות מידי יום על גילויי שנאה של יהודים ביחס למיעוטים בארץ.
מציאות שודרשת חשבון נפש עמוק בטענות שלנו כעם יש כנגד העמים שבמשך 2000 שנות גלות ישבנו ביניהם.
כיצד במצב שבו אנו מקיימים ריבונות יהודית בישראל פחות ממאה שנים אנו כבר שיכורים כל כך מכוחנו ודורסים ללא הצדקה את המיעוטים שביננו.
ואולי אין ברירה אלה לומר את ההיפך, המציאות היא עצובה והכוח הוא משחית מטבעו ולכן יש לעשות מאמצים עליוניים, מוסריים ורוחניים בכדי להמנע משימוש בכוח משחית
לצערי אני רק פוגש יותר ויותר אנשי רוח ואנשי ציבור שמשתכרים מהכוח של העצמאות היהודית ונותנים גיבוי



לפעילות אלימה כנגד מיעוטים:

קצת אופטימיות ליום העצמאות

פרסום מהיום מראה כי יום העצמאות זה היום בו הציבור בישראל קונה הכי פחות פרט ליום הכיפורים.
כלומר, ביום חופשי שמקומות הבילוי פתוחים, הקניונים פתוחים והפיתויים המסחרים הולכים וצומחים עומד הציבור הישראלי על עצמאותו ובוחר בפארקים, בגינות הציבוריות. במפגשים חברתיים ומפגשים משפחתים.
אולי זו רק דוגמה קטנה, פתח לתקווה נקודה שבה אונ עדיין שונים מארה"ב ועוד לא עקפנו אותה בכך שביום הזכרון בארצות הברית הביטוי המרכזי לציון יום החופש הוא מבצעי ההנחות האדירים9 ברשתות השיווק.
רק השבוע בשיחה עם חוקרת של עיצובהזכרון לקראת יום הזכרון עלתה השאלה מדוע זה כך בארה"ב ותשובתה העצובה היתה הפער ההולך וגדל בין המעמד הבינוני שמעצב את סדר היום הציבורי למעמד הנמוך שמשרת בצבא.
לטענתה כבר עשרות שנים שמעמד הביניים בארה"ב לא נוטל חלק בצבא ולכן נוצר הניכור בין הזכרון הקולקטיבי
חלק מהאתגרים שאנו חייבים לקחת על עצמנו זה להבטיח שמציאות מעין זו לא תהיה למציאות הישראלית בעשורים הקרובים.

הערב גם הקריאו קטע שלי בהדלקת משואה בטקס יום העצמאות בקיבוץ מצר

ב-1970 פרסם חנוך לוין את מחזהו הסאטירי "מלכת האמבטיה". שנכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים.
ואז נפרץ הסכר – ניקוי ראש - מה שהיה ארץ נהדרת של פעם שודר בטלויזיה, מכתב השמיניסטים שמחה על החמצת ההזדמנות לשלום פורסם והיכה גלים, הפנתרים השחורים ומחאתם החברתית על העוני והקיפוח, תנועת של"י שאיגדה אנשי שלום ועוד ועוד. בישראל נופל האסימון – מותר למחות גם כשאנחנו מוקפים אויבים.

ממאבק על עצם קיומה של מדנת ישראל היתה המחאה הכלי המרכזי למאבק על אופיה של החברה הישראלית.

רק השנה ראינו את מחאת מאות האלפים שהצטרפו למשפחת שליט כשהדרישה על שפתיהם אינה רק שחרור גלעד אלא תשלום המחיר שמחייב שמירה על הערך שלא משאירים פצועים בשטח.

ראינו גם את המחאה של העובדים הסוציאלים שדורשים ונאבקים על זכותם להעניק מעט סעד לשכבות באוכלוסיה הישראלית שכל כך זקוקות לכך.

ראינו גם את הרתמותו של הציבור בארץ למאבקם של מהגרי העבודה על זכותם לקבל הכרה כאנשים וכבני אדם וככאלה לגדל כאן גם את ילדיהם

הציונות לא השלימה את תפקידה בהקמתה של מדינת ישראל אלא מחייבת אותנו יום יום, שעה שעה להעלות על נס את הערכים אותם אנו רוצים לראות כמובילים בחברה הישראלית . ולמחות על העוולות השונות בהן אנו מוקפים.
רק תוך חתירה בלתי פוסקת לחברה טובה יותר, שוויונית יותר, חברה שמכילה את האחר נוכל להמשיך להגיד משנה לשנה
לתפארת מדינת ישראל