אין נופים אבודים
שירת מקהלה, נתונים סטטיסטים, מסמכים משפטיים, חזון ארכיטקטוני, מכתבים ישנים, חלקה (3453465)
חומר מייבש זה הופך במעשה כשפים לסיפור עלילה מרתק בידיים האמונות של רות קנר. במופע שמשלב, תנועה, משחק, שירה ותלבושות מחיים את סיפורו של מקום. על בסיס ספרה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר" נחשפים שורשיהם של מאבקי זהות ופצעים בליבה של החברה הישראלית לאורך שנות קיומה. בתוך נבכי הסנטר מתחבאים סודות גדולים המחברים כל אחד ואחד מהצופים לסיפור. מהפתיחה בה נחשף הצופה לנתונים על הסנטר ולחזון שעמד לנגד עיני היזמים שניתן לתמצות במשפט "בעוד מספר שנים שישאלו איפה זה כיכר דיזינגוף יענו שזה ליד הדיזינגוף סנטר". המאבק הראשון שמושם במרכז החוויה הבימתית הינו מאבקם של תושבי נורדיה – שכונת פחונים בחולות השומים של תל אביב שמנהלים מאבק עיקש על זכותם בקרקע אך מפונים ממנה בכח. ביכולת קולית וויזואלית מדהימה יוצרי ההצגה לא מוותרים על אף שם משמות המשפחה של תושבי השכונה ודואגים לציין כי מדובר בשכונה אשכנזית לחלוטין. הדיוק והדינמיקה על הבמה מחיים את סיפור מאבקם על אף שלאורך כל ההצגה משתמשים השחקנים בקטעי מקור. אם במכתב ששלח אחד התושבים לעיריה ואם בקטעי נאום של היזם מאסיפת פועלים עירונית. המשכו של הקונפליקט נחשף כאשר מתגלה לצופים שבאותה חלקת אדמה נרצח בשנת 1939, בעל האדמה ---- מערביי יפו המכובדים. ארבע מהשחקנים שעד אותו רגע שיחקו בלהט את העולים החדשים מאירופה הנשלחים למלחמת השחרור עם הגיעם ארצה הופכים באחת לבני משפחתו של הנרצח. דרך עיניהם אנו מגלים רובד קודם של הויכוח על המקום- הקרקע שעליה הוקם הסנטר. בני משפחתו מוגדרים פליטים וכל ניסיון להכרה בזכויותיהן לקרקע נחסם. השימוש שנעשה בתכתובת משפטית שעל ידי צוות השחקנים הופכים כאילו שלאחר יד למציאות חיים נושמת, לסיפור אישי עם פנים ושמות מהווים נקודת שיא נוספת בהצגה. קטע שלישי של ההצגה חושף אותנו הצופים אל אירוע מודרני- הפיגוע בסנטר בפורים 1996, במונולוג מרתק בדמותה של האם שנעשה בצורה, מדוייקת ומשכנעת אנו נחשפים לסיפורה של הדס שנהרגה בפיגוע. הפשטות הכנות שבה האם משוכנעת בכך שלביתה לא יקרה דבר ואף מצליחה לגייס כוחות ולחזור מבית החולים, צוותי התקשורת המחכים לה בביתה שבמושב מגיעים אל הצופה דרך סיפורה בלבד אך לרגע נדמה שהם ממלאים את הבמה.
חוויה תאטרלית ייחודית זו מקבלת חיזוק מפן שבפעמים רבות ייחודו בכך שאינו מפריע לנו הצופים. העיצוב הן של האביזרים והן של התלבושות הופך כל מובן מאליו להפתעה. השימוש בצבעים אחידים, בחולצות לבנות ההופכות לפתע לרבות שכבות. השימוש בכיסאות ברזל שהוכים בידי השחקנים למיטות, דלתות ואף למעברים צרים מעצימים את החוויה הכולית של הצופה. השימוש בבמת זירה בה בעצם הצופה לא צופה רק בשחקנים המשחקים בשלוש מאות שישים מעלות אלא צופה גם בתגובות הקהל היושב אל מולו מעצימים את חווית ההצגה.
נקודת החולשה של ההצגה הינה בבחירה לשלב בסיומה קטע מ.... של וולטר בנימין, ההצגה שלכל אורכה עולה משיא לשיא, מנסה לאתגר את הקהל גם בטקסא פילוסופי. ניסיון זה כושל לדעתי ויוצר עומס מיותר על ההצגה. לא בכדי יוצרי ההצגה בחרו להכניס את הטקסט של בנימין במלואו לתוכניה, כנראה שגם הם ידעו כי לאחר רצף עמוס בכה הרבה פרטים שמוגש לקהל בצורה מהודקת ומדויקת הסיום של וולטר בנימין מרגיש כמשקל עודף. לא ניתן לסיים מבלי להמליץ על החוייה התאטרלית על אף שהיא צורכת מידה של ריכוז וסבלנות ומבלי להזכיר את הליווי המוזיקלי בנגינה חייה על אקורדיון שמחייה וממקם את ההצגה לאורכה של המאה ה-20. לסיום לא משאירה ההצגה ספק ומכריזה בקול גדול כי דיוניסוס אכן קיים בסנטר על מרתפיו האפלים, סיפוריו העלומים ועוד עשרות פרטים שלא הובאו אל פתחנו בצורה כל כך מזמינה. המחשבה כי מתחת לכל חלקת אדמה במדינתנו קבורים סיפורים דומים המשיכה ללוות אותי גם מספר ימים לאחר ההצגה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה