מעשה זוועה... הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל." 60 שנה לטבח בכפר קאסם

חוסנה של חברה נבחן ביכולתה בלבקר את עצמה, להודות בטעויות ומכאן להתחזק ולשאוף לשפר את עצמה. לכן כשבן גוריון בחר במילים כל כך חדות לתאר את הטבח בכפר קאסם הוא הוכיח חוסן וחוזק "מעשה זוועה... הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל."

רק שלאחר מכן, הופעלה צנזורה חמורה ואיפול הוטל על "המאורע"

ורק חוברת קטנה שעמוד השער שלה מצורף כאן, הצליחה לחדור מבעד לצעטת הממסדית. החוברת היתה חיבור בין אנשי אופוזיציה דוגמת אבנרי ובין נתן אלתרמן שנחשב למקורב להנהגה של מפא" ובכל זאת בנושא זה לא הסכים לשתוק.

דרך ההפצה של החוברת היתה באמצעות חניכי ומדריכי "השומר הצעיר" = האם במקרה?

שישים שנה מלאו לטבח, ואני לא יכול שלא לחשוב, כיצד גם אנו בפעולות בשומר הצעיר לפני 15 ו20 שנה ידענו לציין וללמוד על הטבח בכפר קאסם.
כן בלי לצאת לרחובות, ובלי הפגנות, קבוצת נערות ונערים בקן "השומר הצעיר" ברחובות, עוברים פעולות, כותבים בעלון הקן, אך לומדים ומכירים את הנושא, לא כחלק ממעשההמפלגתי אלא כחלק
מעיצוב הזהות שלנו
כציונים
כיהודים.

ואני שואל, האם במדינת ישראל לא היה נכון שיום זה יזכה להתייחסות גם של שרי ממשלת ישראל, גם של "המחנה הלאומי"

האם שמירה על "יסודות המוסר האנושיים השאובים מתורת ישראל" זו מורשת ונחלת השמאל או שכל אישה ואיש המאמינים בבני אדם ומאמינים במוסר צריכים היו לתת פומבי לטבח?
מדוע האזכרות והטקסים הן נחלת המגזר הערבי?
מדוע היחידי ש"חצה את הקווים" היה רובי ריבלין כשב2014 בחר להשתתף באירועים לציון הטבח.

אלתרמן כתב
ידעת:אין לכתוב על כל נושא אחר. לא מאמר ולא סיפור ושיר/כי מסרבת העברית לדלג על נבלה שנעשתה בישראל/ כך אפי הלשון הזאת. כזה טיבה.

ובהמשך:
"לא תתכן חברת אנוש, לא יתכן ציבור בר-הכרה/ שלא יהם לעת מקרה כזה ולא ישאל.../ כיצד קרה מקרה ואיל י כ ו ל ה י ה לקרות מה שקרה/ ואיך ומה חיב בוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר"

ותודה למאמרו של דן לאור שיצר אצלי את החיבורים, ושפך גם אור על חלק לא מבוטל מהפרטים
ציון נסף גם בhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4869954,00.

לא יצאנו לנצח בנשק, יצאנו להגן על הרוח

לא יצאנו לנצח בנשק, יצאנו להגן על הרוח, מתוך "קול קורא" ליהודי פולין ב20/8/1943 ביטאון "החלוץ הלוחם"

הזיכרון הנורא של רצח והשמדה של ישה מליון, לא משנה כמה יגידו את זה זה אינו נתפס.

ממה מורכב הזכירון?

האם ממליוני השמות שנצברים בקנאות ביד ושם?

האם מאלפי הקהילות המונצחות באנדרטה הכל כך חזקה בטרבלינקה?

האם מסיפור מרגש דוגמת ניצוה שפגשה את כלבה בסוף המלחמה אחרי ששהתה במחנות ההשמדה ושרדה?

ממה מורכב הזיכרון?

האם מהקרורבנות?

האם ממורדי הגטאות?

האם מהפרטיזנים?

האם מהבנאליות של הרוע?

האם מהSS?

האם מהגסטאפו?

ממה מורכב הזיכרון?

האם מהילד שמניף את ידיו?

האם מהטלאי הצהוב?

האם מהיודנרט?

האם מהגטאות?

האם ממחנות ההשמדה?

ממה מורכב הזיכרון?

האם מהסרט שואה?

האם מהסרט רשימת שינדלר?

האם מהסרט הפסנתרן?

ממה מורכב הזיכרון?

ממסעות הנוער לפולין?

מטקסי הזיכרון העירוניים?

האם ניתן לענות על השאלה ממה מורכב הזיכרון?

הזיכרון מורכב בעיני הקטן, שלא מתיימר קצת להבין, מורכב מהלקחים האישיים שאני מלקט ומאמץ לתוכני מכל מגע קרוב כרחוק עם המלה הגדולה הזאת שואה.  הלקחים האישיים שלי אינם לאומניים ואף לא לאומיים, הם לקחים הומניסטים.

התחושה הכל כך עמוקה איזו תעצומות נדרשו מבני האדם לשמור ולהגן על רוחם.

נכון חשוב לנו שיש לנו כישראלים צבא חזק ומדינת לאום, אך אין זה לקח מספק.

אני אינני מוכן ואינני מוכן להשלים שבני אדם יאבדו את צלמם, יאבדו את האמון ברוחם.

לקחי הפרטיים מכל מפגש מהחוויה הקולקטיבית הזאת היא כי יש להוקיע ולפעול כל הזמן נגד הגזענות באשר היא ולא רק נגד האנטישמיות.

יש להוקיע ולפעול כנגד הנורמליזציה שגורמת לאנשים לאבד את צלם האדם באשר הוא אדם, כל אדם.

סבי היה עובד כפיה בתוניס, כל משפחתה של אימי נספתה באושוויץ כשגורשה מסרווש ובודפשט, ויום השואה הוא יום מקודש בעיני, בקדושת האדם באשר הוא אדם.

כי לא מורדי הגטאות, לא המחתרות, לא המתנגדים ולא הקורבנות שאפו לנצח בנשק, אלא

להגן על הרוח, רוח האדם.