גירוש הילדים הזרים, חוק הנאמנות, והשאיפה לחיות בשלום בארץ הזאת

"ממשלת ישראל מרחפת בבועה: רבבות זרים וצאצאיהם משתקעים דה-פקטו בישראל, ללא אזרחות פורמלית. שכונות בדרום תל אביב, באילת, באשדוד, בערד ועוד נראות כסלאמס אפריקני פיליפיני. קהילות זרים, שהם לא אזרחים, לא יהודים, לא ישראלים ולא ציונים, הולכות ומתגבשות בסיוע ארגוני "זכויות אדם" וכסף זר: מועדונים, עיתונים, `ארגוני` עובדים, פעילות משפטית ועוד. הקהילות האלה יקראו בעתיד תיגר על המדינה היהודית. "

מתוך תגובה לכתבה על עובדים זרים בהארץ

כן זה מתסכל, לפני חודשיים עלה לכותרות נושא גיורש הילדים הזרים, ושוב הציבו לנו מראה עד כמה סדר היום הפוליטי יכול להיות ציני. ילדים שדוברים עברית בדיוק כמונו, רואים בישראל את ביתם הולכים להיות מגורשים רק כי כך החליטו פוליטיקאים שזקוקים ששמם ימשיך להופיע בראש החדשות. בימים אלה מתקיים מאבק של מספר שרים להחזיר את הנושא לדיון בישיבת הממשלה. שרים אלו כמובן התעוררו, או שמא לא רצו להתעורר בזמן. המציאות בשטח מתוחה. מאות המשפחות חוששות, הילדים לא הולכים לבתי הספר, ההורים שעבדו ותרמו למשק הישראלי נאלצים להישאר בבית עם הילדים ובכך הופכים לנטל על החברה. עשרות פעילים פרוסים ומחכים לתעד את הניסיונות הראשונים לגירוש ילדים, וחברי התנועה הקיבוצית הכריזו ברמה כי אין הם הולכים להקל על משימת הגירוש והם מוכנים לארח את הילדים ואמותיהן במידת הצורך בכדי להקל מעט על הימים לפני הגירוש.

ומה אומרים על כך תושבי השכונות שמשלמים את המחיר הכבד של העדר מדיניות ברורה ברמה הלאומית לתופעת הפליטים

הרי חוסר המדיניות יוביל לחזרתו של מצב זה תוך זמן קצר גם במידה והגירוש יצא לפועל

 מציאות אבסורדית זו בה מגדירים כי הגירוש לא יתבצע מתוך בתי הספר שבהם לומדים הילדים ממחישה את ההידרדרות המוסרית שבה אנו מצויים. האם יש הבדל בין גירוש ילד כשתופסים אותו בבית הספר לבין ילד שנתפס בביתו או ברחוב, או שמא כל העניין כאן הוא ניסיון של יחידת עוז ואלי ישי לוודא כי התמונות לא יהיו קשות מידי בתקשורת.

התחרות קשה בין שרי הממשלה, גם ליברמן לא מוכן לרגע להניח לסדר היום הציבורי, אחרי נאום מסוכן באו"ם הוא ממשיך בסדר היום הקיצוני שלו ודורש מנתניהו להחזיר את דרישתו לחיבור בין נאמנות לאזרחות לראש הכותרות. ובעצם למה לא? קריאה זו שלו במהלך הבחירות הביאה לו סחף אדיר של מנדטים כשהוא נישא על גלי השנאה והפחד של הציבור הישראלי שמחפש כתובת לכלות בה את זעמו ותסכולו מהמצב שממשיך להיות ללא פתרון.

בגזרה המקבילה מנהלים הטייקונים מערכה כבדה בגזרת תמלוגי הגז, השיא בישיבה בכנסת שבה נכחו 17 לוביסטים ו15 ח"כים. מציאות אבסורדית זו שבה כל ראש עיר ובעל מפעל שוכר לוביסטים מונעת מנבחרי הציבור להיות נאמנים לשליחותם. פעילות זו המגובה בדו"חות מקצועיים, ניירות עמדה ממוקדים ודוברים נמרצים יוצרת הטייה שהציבור הוא הנפגע העיקרי ממנה. כבר מזמן אין מדובר בקבוצת אזרחים שמבקשת להעלות נושא בפני חברת כנסת שבחרו בה אלא באנשי מקצוע משולמים היטב שפוגעים פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.  

יש שיספידו את השמאל על כך שאינו מציב אלטרנטיבה חברתית. (ואיך יעשה כך שברק גר באקירוב) ויש שיספידו אותו על כך שאוסלו כשל או על חוסר במנהיגים דומיננטים ואולי יהיה נכון בדבריהם, אך פשוט מרנין את הלב לראות איך כל פעם שיש סיכוי קל להתנעת התהליך המדיני, וכלל אין זה משנה אם כופפו לביבי את היד או לא, הציבור הישראלי מראה בסקרים שונים את כיסופיו לשלום ונורמליזציה, זאת אולי ההצלחה הקטנה של עשרות שנות פעילות פוליטית של גופי השמאל השונים. אין זו מציאות מספקת וגם לא מנחמת. יש חלק גדול בציבור הישראלי שלא מצליח למצוא כתובת פוליטית ומנהיגות לעמדותיו. במצב מתמשך זה מתנהל קרב מאסף ומתגונן בו הערכים ההומניים, הסולידרים האוניברסלים והדמוקרטים נמצאים כל העת תחת אש בעוד מגמות לאומניות, גזעניות והפחדות תופסות את מרכז הבמה.

קיים צורך חיוני לכך שתיווצר פלטפורמה שתאפשר לציבור רחב בארץ להזדהות איתה, לא עוד מפלגת שמאל שתחלוק את עשרת המנדטים. לא עוד קוריוז בדמות ממורקת שתפציע ערב הבחירות. קיים צורך אמיתי למסגרות חברתיות, פוליטיות שיוכלו ליצר הזדהות עמוקה ויהוו מסגרת זהותית לאותו ציבור רחב שחסר אותה כל כך.

400 ילדים זה באמת הסיפור? אפשר להעלות אותם על רכבת לדמשק

מאבק על דמותה של החברה הישראלית זה באמת הסיפור.
הרי גם בהד הציבורי הנרחב למאבקה של משפחת שליט לשחרור בנה לא מדובר רק בחייו של גלעד. הרי רק השבוע נורה מג"ד מילואים והחברה הישראלית הצדיעה למשפחתו אך לא יצאה מגדרה סביב הנושא. המאבק על שחרור גלעד שליט הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית, ומה המחיר שאנו כחברה מוכנים לשלם על מימושם של הערכים עליהם אנו מחנכים.
זוהי הנותנת גם במקרה ילדי העובדים הזרים, לכאורה היה יכול להינתן פתרון פשוט לנושא. הרי כל חודש כבר יותר מעשור מגורשים עשרות אם לא מאות עובדים בשיטת הדלת המסתובבת. התנאים של העובדים הזרים מזעזעים ורוב הציבור בישראל לא נרתם למאמץ לשיפור המצב.
ההד סביב 400 הילדים הינה דוגמה שנייה תוך חודש של קריאה כנה של הציבור הישראלי הקוראת "יש גבול" יש גבול למחירים שאנו כחברה מוכנים לשלם. ויש גבול לזלזול שבו מנהיגים יכולים להתייחס לבוחריהם.
אך הציניות הפוליטית הקיימת בישראל כלל אינה משפיעה על הפוליטיקאים הישראלים, אלה שומעים את הביקורת הציבורית, שומעים את התקשורת הנרתמת, רואים את הציבור יוצר לרחוב וממשיכים בשלהם. רק קבוצה קטנה בחברה הישראלית משפיעה על הפוליטיקאים הישראלים. אלה הם חברי המפלגות, נציגי המפלגות בשטח, אלו זוכים על ידי הפוליטיקאים לכבוד מלכים. קולותיהם משפיעים בפריימריס , במנגנוני המפלגות וערב הבחירות. גם פוליטיקאי מוכר ואהוד בציבור הכללי, שעושה רבות לטובת הציבור עלול למצוא את עצמו מחוץ לרשימה לכנסת הבאה בעקבות הסדרים כאלה ואחרים בתוך המפלגות.
אני מזמין אתכם להיכנס למועדון האקסקלוסיבי הזה, למועדון המיוחסים שבו יש משמעות לדעתכם. אין אני חושב שבכל אחת מהמפלגות מדובר במפקדי ארגזים כאלה או אחרים אך אין בליבי ספק שבכל מפלגה אותו ציבור קטן שבוחר להתפקד ולהשפיע עושה זאת ובגדול.
בימים אלה מתקיים מפקד מפלגות הן בעבודה והן במר"צ, אני כאיש מר"צ קורא לכם להתפקד, פחות חשוב לאיזו מפלגה אך העיקר שתהיו חלק ממערכת מפלגתית ולא מהרוב הדומם שמגיע לקלפי ומצביע בין האפשרויות הפחות רעות.
מר"צ על שלושת חברי הכנסת שלה עושה פעילות חשובה ורציפה הן בתחום הכלכלי חברתי והן בתחום העובדים הזרים ובוודאי שבעיצוב התודעה הציבורית לגבי ההיתכנות של פתרון לסכסוך הישראלי- פלשתינאי.
מר"צ זקוקה בימים אלה לחברים צעירים שמעוניינים להשפיע מבפנים ולחזק את המסגרות בתוכה.
בימים אלה שכל העת מדברים על הצורך לגבש גוש שמאל חדש שירוץ כמקשה אחת בבחירות הבאות, אמירה זו ברורה גם במר"צ, אך הגעה למהלך זה כמפלגה חזקה עם חברים צעירים יכולה להשפיע רבות על אופי ההתארגנות העתידית בעיקר באופק החברתי.
בימים אלה אני מוקף בפעילים רבים של השמאל הלאומי, פעילים אלה עושים עבודת קודש. הם מצליחים לעורר שיח פוליטי מחוץ לתקופת הבחירות, הם מצליחים לייצר רגש גאווה לאנשי שמאל. השמאל שבמשך עשרות שנים קידש רק את המחשבה והשכל הישר זקוק לזריקת רענון זאת שמחברת יותר ויותר אנשים לרעיונות השמאל דרך הבטן ולא דווקא דרך הראש. אך אני מציע גם לכל עשרות פעילי השמאל הלאומי לא לבלבל, לצד הפעילות הציבורית החשובה, הקדישו רגע מזמנכם ומכספכם והתפקדו עוד היום למפלגה הקרובה לתפיסתכם. הכוח להשפיע מתוך המפלגות ולייצר ולהעצים את האמירה הכה ייחודית שייצרתם בחודשים האחרונים מקומה גם בתוך המפלגות.
לסיכום רגע לפני שנקום ונראה כותרת בעיתון כי השר אלי ישי יזם פתרון מקורי ברוח אווירת שיתופי הפעולה עם לבנון ודמשק והעלה את 400 ילדי העובדים הזרים על רכבת לדמשק. אני מציע לכל אחד מאיתנו לעשות מעשה.