נכנסים לפוליטיקה במרצ- אורי אופיר ליו"ר מרצ

שותפים יקרים לדרך
אנו קוראים לכם להיכנס יחד איתנו לפוליטיקה במרצ אין דרך פשוטה יותר לומר זאת. דווקא היום, אחרי שנים שבהן
המערכת הפרלמנטרית כה נחלשה, דווקא היום, אחרי שראינו כולנו שמחאה - רחבה ככל שתהיה - אינה מספיקה, והציר הניאו-ליברלי מתעלם ממנה ודוהר קדימה במסלול פירוק האחריות החברתית, דווקא היום הגיעה העת לאחד כוחות. לא לחכות שמישהו יעשה בשבילנו או במקומנו, אלא לקחת כל אחד ואחת בידיו את חבריו ולהצטרף.
אני, אורי אופיר, החלטתי להתמודד לראשות מרצ יחד עם קבוצת שותפים, מתוך הבנה שזהו צו השעה. זו ההזדמנות שלנו לשנות, להשפיע ולהצעיד את מרצ קדימה לקראת הבחירות הבאות.
אנו קוראים לכם להצטרף היום למרצ כבית שפותח את דלתו לעשייה והשפעה, לבחור במרצ כבית שממנו יוצאים לעצב חברה. הפוליטיקה הפרלמנטרית אינה זירת השפעה יחידה, אך היא זירה חשובה שהוזנחה במשך שנים.
רק במהלך משותף של הצטרפות למפלגה, מבפנים, לאורך זמן, לא כהזדמנות קצרת מועד, ניתן יהיה להבנות את הפוליטיקה הישראלית מחדש. להבנותה כפוליטיקה של דיאלוג ציבורי רחב, כפוליטיקה המורכבת ממפלגות המעצימות דרך ולא אגו, כמפלגות המשמשות כלי בידי האדם באשר הוא אדם, ולא מנצלות את הבוחרים בהן ומפנות להם עורף.

הצטרפות היום למרצ משמעותה בחירה ערכית חשובה בדרך, ובזהות. אין משמעותה יוקרה ואושר, ובודאי לא עושר.הצטרפות למרצ היא הצטרפות למסע - ארוך, לא ודאי, ולעתים קשה מנשוא - לכינונה מחדש של החברה בישראל כחברת מופת. חברה שתהיה מבוססת על יסודות של דמוקרטיה ושוויון, על יסודות של ציונות בדרכי שלום המכבדת את האחר ולא מדירה אותו. אין ספק שמסע כזה מצריך סבלנות ומאמץ.
אנחנו מזמינים אתכם לרדת למגרש ולהצטרף למשחק.
אין לנו עוד פריבילגיה לומר שהפוליטיקה היא רעה ומושחתת. תם גם העידן בו יכולנו לומר שפוליטיקה אינה רלבנטית, ושמחאה יכולה להצליח רק אם תהיה א-פוליטית. הגיעה העת להבין ולומר בקול ברור - נכנסים לפוליטיקה במרצ.
נכנסים לפוליטיקה במרצ כדי לעצב חברה סוציאל-דמוקרטית,
נכנסים לפוליטיקה במרצ כדי להתאגד נגד הכוחות המסוכנים בחברה הישראלית,
נכנסים לפוליטיקה במרצ כדי לבנות פוליטיקה פרלמנטרית חדשה,
נכנסים לפוליטיקה במרצ כדי לחבר בין הכוחות שעוסקים כבר שנים בקרבות בלימה אמיצים לבין הכוחות החדשים,
נכנסים לפוליטיקה במרצ כדי להתחיל בא' של אחריות, ולעשות במקום לדבר.
הבחירות לראשות מרצ הן הזדמנות מצוינת להפגין את כוחנו, ולדרוש מחברי ועידת מרצ שיפתחו בפנינו את דלתם ויתנו לנו להיות שותפים בעיצוב דמותה של החברה הישראלית כחלק מחזית שמאל חברתי רחבה.
מוזמנים ליצור קשר ולהצטרף למהלך הרחב שלנו.
לפנות בצורה אישית איש איש לחבריו ולהגדיל את מעגל השותפים.
אשמח שנדבר, מזמין אותך להתקשר
אורי אופיר
וחברי "נכנסים לפוליטיקה במרצ"

להצטרפות ויצירת קשר:
אורי אופיר 052-2311645
orion22@gmail.com

טופס הצטרפות לשותפים

התפקדות למרצ

נשים מוכות הן קורבונות לאלימות מבלי יכולת להחלץ או לשבור את המעגל

הסיפור האמיתי הוא סיפורן של המתנדבות. נשים צעירות ומבוגרות זו לצד זו, לבושות בקפידה ובחגיגיות, מחלקות מאפים קטנים מתוקים ומלוחים ומוזגות מים לכוסות חד פעמיות. מאות האנשים שהגיעו יצרו תחושה של יחד. המתנדבות פועלות בחריצות ודיוק, עוד רגע יסתיים חלקן , ישאירו את המגשים בחוץ ויצטרפו יחד עם הקהל הרב לאולם לפתיחה החגיגית.
אילין, אחת הנשים שיצאו מהמקלט ונמצאת כעת בדירת מעבר מתחילה בהתרגשות רבה להנחות את הערב. רות חשין עולה על הבמה ובדרכה החדה והלא מתפשרת עומדת על מצבן הרע של הנשים בארץ בכלל ובירושלים בפרט. ההתייחסות להדרת נשים משלטי הפרסום זוכה לאהדה בקהל והתייחסותה של חשין להפרדה הצפויה בקלפי בין גברים לנשים כבר מעוררת רחשים .
איליו מזמינה את אורנה רשף יו"ר העמותה, המתארת בקצרה את פעילותה של העמותה בשלושים השנה ה אחרונות. אורנה גם מציינת כי כל הכיבוד בפתיחה הינו מעשה ידיהן של מתנדבות העמותה.
פעילות העמותה מדהימה, והאומץ לכנס בבנייני האומה, בערב ירושלמי קר, קהל כל כך רחב של נשים, וגם מספר גברים במטרה להעצים את הגורמים המטפלים באלימות נשים היא מדהימה. ההבנה כי בתוך הקהל יושבות יחד עם ציבור התומכים, אותן נשים שנמצאות בימים אלו במקלט, עשו את המעשה ועזבו מציאות אלימה וכואבת ונמצאות בתהליך של חיזוק ובניה מחודשת של זהותן האישית, על פי רוב על ידי העצמת סמכותן ההורית ותפקידן אל מול בניהן ובנותיהן,כפי שסיפרה מנהלת המקלט.
באתר העמותה ניתן למצוא כיצד העמותה מגדירה את עצמה.
המקלט מעניק מחסה וביטחון פיזיים ונפשיים לכל אישה בלי הבדל דת, גזע, לאום, גיל, השכלה ומצב כלכלי. הנשים מופנות על ידי שירותי הרווחה, המשטרה, חדרי מיון ומרכזי חירום. הן מגיעות למקלט מכל חלקי הארץ. הנשים נמצאות במצב של משבר, מצוקה קשה, תחושה של חוסר אונים, חרדה ובלבול. במצב דומה נתונים גם ילדיהן, אשר נאלצים לעזוב את סביבת חייהם המוכרת ולהגיע אל הלא ידוע.

נשים מוכות הן קורבנות לאלימות פיזית, מינית, נפשית, מילולית וכלכלית. הן נתונות במעגל בלתי פוסק של אלימות מבלי יכולת להיחלץ ממנו או להפסיקו.
המקלט נערך לעזור לנשים ולילדים בתקופה כה קשה ורבת משמעות בחייהם: קשה – בגלל מצבן הנפשי, הפיזי והכלכלי החמור של מרבית הנשים. רבת משמעות – שכן עזיבת המסגרת האלימה עשויה להיות כוח מניע לבניית חיים חדשים, בריאים ובטוחים.

אכן פעילות מדהימה שנעשית במשך עשרות שנים, כל השנה ומסביב לשעון. ועל אף שבשנה שעברה מילאו התומכים את תיאטרון ירושלים והשנה את בניני האומה לא יכולתי שלא תנקר במוחי המחשבה, לשם מה קיימת העמותה. לא יכולתי שלא להיזכר כי ציינו ואף הודו לנציגות משרד הרווחה שישבו באולם וכי בשנה שעברה בוז'י הרצוג כשר הרווחה היה בין המברכים.
ועדיין לא מרפה השאלה, מדוע פעילות כל כך חשובה שאינה חוצה בין ימין לשמאל, שבדיני נפשות עסקינן אינה ממומנת ומתופעלת כחלק בסיסי מהשירותים שמדינה מעמידה לכלל אזרחיה.
העובדה כי מידי שנה פועלות נשים חרוצות רבות על חשבון זמנן הפנוי, מגייסות את הונן הפנוי ועוד גופים רבים לתמיכה בפעליותן פשוט אינה נתפסת. מדוע מעל הבמה היה צורך להודות לבניני האומה ולבנק הפועלים על תרומתם הנדיבה? מדוע יהודית רביץ, גידי גוב ויהודה פוליקר היו צריכים לתרום את הופעותיהם בכדי שנושא זה יטופל ? בכדי שנשים הסובלות מאלימות קשה בבית וחייבות לצאת מהבית בכדי להצין את עצמן ואת ילדיהן צריכות להסתמך על פעילות התנדבותית?
אז נכון שהרגשתי מחוזק מעצם הידיעה שבחברה הישראלית ניתן לאסוף מאות אנשים מלאי אמפטיה ואכפתיות שאינם נרתעים מעיסוק באלימות נגד נשים, ונכון שעוד יותר התרשמתי מכך שיהודה פוליקר ידע בצורה נדירה לשלב ולשזור בתוך הערב נגיעה בכאב של אותן נשים, ונכון שקהל רב קיפץ ורקד בשמחה ונתן כוח רב לאותן נשים השוהות בימים אלו במקלט שראו את רוחב התמיכה בהן, אך כל אלו אינם יכולים לעמעם את התחושה הברורה שכל זה לא היה צריך לקרות בזכות נדיבות לבן של המתנדבות שאפו ואירחו, וגם לא של אותם בעלי ממון שתורמים חלקם בפומבי וחלקן במתן בסתר. כל זה היה צריך, וצריך שבעתיד הקרוב יהיה חלק ממענה לגיטימי של מדינה לאזרחיותיה ותושבותיה ללא הדל דת, גזע , לאום גיל או מצב כלכלי.
מחשבות בעקבות השתתפות בערב ההתרמה השנתי של עמותת אשה לאשה שהתקיים השבוע כחלק מציון יום המאבק באלימות נגד נשים
http://www.jerusalemshelter.org.il/

מהמון לציבור- ממחאה לחברה יוצרת

מהמון לציבור המחאה נמשכת כבר חודשים. יש שהספידו אותה ויש שעוד מייחלים לגדולות ונצורות.לאחר שתיקה לא קצרה בפרסומים אני בוחר למקד את כתיבתי להבהרת מספר מושגים שבעיני מהותיים בכדי שהמעבר הכל כך קשה מהמון מוחא יקרום עור וגידים ויהיה לציבור שבונה חברה יוצרת. אז לשם הדגמה, מה הכוונה בהמון? הכוונה אינה ערך מספרי. אין מספר בו ציבור הופך להמון. את מונח ההמון ניתן להגדיר ולהדגים על ידי עומק המסרים ומה הגורמים המחברים אותו. המון אותה מסה של אנשים שמרכזת מאמץ לאמירת לא, כלומר מסר קצר, ששולל מציאות מסויימת וקריאה לשינוי המצב. הדוגמה המרכזית אולי מהמחאה למושג ההמון, הינה השימוש שנעשה לכאורה בקול ההמון המוסט, כנגד חלקים מהחברה הישראלית. ההמון ניתן למניפולציה כך דו"ח טרכטנברג כדוגמה, מגלם בתוכו משנה ניאו-ליברלית סדורה הכוללת פתיחת השוק ליבוא ועוד תחלואים רבים לחברה. הדוח נוסח כמענה לקולות ההמון, לכאורה המענה הראוי, אך בפועל מכיוון שלא ניתן לקיים שיח עם ההמון, נתניהו וחבריו יכלו לבחור לאלו מהקולות להקשים ואת מה לקדם. ציבור נבדל מהמון ביכולת הארגון והביטוי שלו, ביכולת לייצר מסרים מורכבים ולהתגבר על ספינים תקשורתיים. הציבור המאורגן יכול ליצור את השינוי ממחאה לחברה יוצרת- מאמירת מה לא להתחיל לגבש מה כן. חברה יוצרת מגלמת בתוכה את האפשרות להגדיר מה צריך לשנות אך גם גולמת בתוכה את יכולת ההתארגנות העצמית כלומר לשנות בעצמנו. כלומר בויתור על הייחודיות של דעתי ובכך שאני מעביר חלק מכוחי אל הכלל אני מאפשר יצירת השפעה ריאלית.

את כוחו של הציבור המאורגן אדגים בשני צירים. התנועה הקיבוצית וההתארגנויות הקואופרטיביות. את התנועה הקיבוצית ניתן לראות כמשל- בעבר, בהווה ובעתיד. בעבר- המודל הטוטאלי- החברה המגוייסת, רוב ההחלטות היו בידי הציבור- ולכן היתה זו אליטה משרתת- ברמת המדינה- רצה בראש- בכנסת הראשונה 20 ח"כים, על אף שלא היו יותר מ10% מהאוכלוסיה. כוח של ציבור מאורגן. בהווה- לא ברמה הלאומית אלא ברוח התקופה- הקיבוצים ייצרו פתרונות שיתופיים גם המופרטים שבהם- רכישת שירותים משותפת, היכן שנסגה המדינה מתפקידה רכשו הקיבוצים במשותף את השירותים דוגמת הביטוחים המשלימים, החינוך המשלים. בעתיד- שילוב במאבק לכינונה מחדש של מדינת הרווחה, כי הרי תת תאים של התנגדות לא יכולים להתקיים לאורך זמן כמסגרת חיים. דוגמאות להתארגנות ציבורית בארץ ובעולם- העולם הקואופרטיבי- אחת מכל ארבעה אמריקאים, ארבעה מכל שישה קנדים מאורגנים בגופים שנותנים להם שירות קואופרטיבי.העיקרון שבו הציבור משתמש בכוחו, או יותר נכון בכוח הקנייה שלו בכדי לחזק את הבחירה שלו הופכת כל חבר קואופרטיב לשותף פעיל בכינונה של חברה סולידרית יותר. התארגנות לאחד מתחומי החיים- צריכה משותפת, בניה משופת, חינוך משותף,קרן פנסיה קואופרטיבית או מערכת פיננסית ובנק קואופרטיבי. כל אלו יוצרים את האפשרות ליצירת קהילה עם יכולת לייצר נכסים משותפים. דמיינו מציאות שבמודל שבכל עיר יש אפילו רק שלושה או ארבעה כאלו גופים, שמוציאים את התושבים מההמוניות ומהניכור והופכים אותם בתחומם לאזרחים פעילים ומעורבים. קבוצות אזרחיות כאלו ימשכו את העיר כלפי מעלה. ברגע שיש משאבים משותפים ניתן לייצר חריגה מסדר היום הקיים, ניתן לשלם יותר למורים ומחנכים, ניתן לסבסד מוצרי מזון אותם מגדירים כחיוניים, ניתן לייצר מעגלים הולכים ומהדקים של סולידריות חברתית.משאבים משותפים הנצברים לאורך זמן מאפשרים יצירת סדר יום אלטרנטיבי ויוצרים אזרחים וציבור שמוכן לפעול להרחבת העשייה גם בתחומי החיים האחרים, החברתיים והפוליטים. לקצת יותר מידע על עקרונות הקואופרציה http://shomerlife.blogspot.com/2008/03/blog-post_06.html http://www.ica.coop

קצר ולעניין אין מקום אחר להיות בו חוץ מההפגנות במוצ"ש

חלקכם לא היו מעולם בהפגנה
וחלקכם כבר ותיקי הפגנות
וברור שיש גם את החלק שמיואש מכל ניסיון לשנות
אז איך בכל זאת עומדים בהבטחה של "קצר ולעניין" וגורמים לכולם להגיע בשבת הקרובה להפגנה.
כנראה שהדרך הפשוטה היא לנסות ולעמוד בכמה נקודות על הסיבות שיגרמו לי גם השבת לצאת מהבית בשעה לא שעה, ולחזור בערב בשעה לא שעה בידיעה מוחלטת שביום ראשון אהיה גמור מעייפות.
- תקווה- אחד הדברים המרכזיים שכל כך חסרים בציבור הישראלי- ניסיון להבין לאן הדבר הזה שנקרא אנחנו, שנקרא החברה הישראלית ,שנקרא מדינת ישראל הולך- לא בטוח שבשבת תהיה תשובה לשאלות אלו ואולי אפילו לא לחלק מהן
אך בעיני מפגן כח ציבורי בשבת בהחלט יאפשר את המשך השיחה הציבורי על עתידה של החברה הישראלית.
אמונה- רבות נכתב וגם אני כתבתי על האמונה ברדם, על היכולת להאמין כי האדם הוא יצור חברתי וכי יש לנו כבני אדם צורך בחברה, זה הזמן לצאת ולהוכיח את זה. לא להסתפק בשקיעה בדכדוך יומיומי ורצף משימות שלא נגמר אלא באמת לצאת לולהצטרף לעשייה.
בחירה- אומרים כי המחלה הנפוצה ביותר בעולם המערבי היא הדיכאון, דיכאון שמקורו בחוסר התכלית ובחוסר המעש ולעיתי םגם בתחושה של אנשים כי אין להם שליטה על חייהם. מציע לאף אחת ולאף אחד לו להיות בנקודה זו אלא להיות איתנו בהפגנה.
ולסיום כי הבטחתי להקפי על "קצר ולעניין"
כן גם אני וגם אתם מגיעים להפגנה כדי להיות אחד ממיליון
מגיעים כי הפגנה היא לא צעד אגואיסטי וגם לא צעד אינדבידואליסטי,
הפגנה הינה צעד חברתי, מאורגן, הפגנת כח של חברה.
אין ספק שכל אחד מאיתנו אם היה מקבל דקה על אחת מהבמות שצצו בחודש האחרון בארץ היה מוצא לנכון להגיד דברים שונים מאלו שיאמרו מעל הבמה. אך חובה על כולנו לזכור, המהות של בחירה בחברה הינה ויתור על חלק מהחופש ולכן הצטרפות להמון משמעותה העברת חלק מהכח של כל אחד ואחד מאיתנו לטובת המשך המאבק

כמה הערות על המצב ומילון שימושי לביבי ולחבריו ששחכו כמה מילים בעברית

רבים מנסים להבין על מה המחאה, וטוענים שחלק ממארגני המחאה התאהבו במחאה וכלל לא רוצים להגיע לפתרון.
אך יש לראות זאת ברובד קצת יותר מורכב. כולמנו הרי יודעים שהגדרת הבעיה או הקושי מהווים חלק נכבד מהסיכוי לעצב פתרונות.
לכן המציאות שבה המחאה הולכת וצוברת תאוצה יוצרת תופעה ייחוידית של יצירת שפה משלה. יצירת מושגים ששנים כבר הושמטו מהמילון הישראלי בכלל ומהמילון הפוליטי-כלכלי בפרט.
גם אנשי התקשורת וגם הפוליטיקאים מבולבלים, לא כל כך יודעים איך מתנהלים מול ציבור שמתגבש ומייצר דרישות עקרוניות ומהותיות. הרי כבר שנים התרגלו פקידי האוצר ששביתה היא סקטוריאלית ומשתמשת במושגים "עקרונים ומהותיים" רק כדי לשפר את העמדה במשא ומתן. כך הם קיוו גם הפעם, להקים צוות שינהל משא ומתן וישתיק את המחאה אך המציאו היא שונה.
כשהצעקה ברחוב היא צדק חברתי ודרישה להרחבת המעורבות של המדינה לא מדובר במשהו שיפטר סביב שולחן משא ומתן בחמש דקות וגם לא ב200 ימי שביתה.
המושגים החדשים שהולכים וצוברים אהדה בציבור זה הצורך לדבר במושגים של חברה, של סולידריות, של תכנון משותף. הצורך להגדיר מה היא האחריות הציבורית של הממשלה.
כשעוסקים במושג ציבורי ביבי שומע יש ר את המילים בזבוז, אוכלי חינם והוא כלל לא יכול לראות במערכת ציבורית משהו חיובי, גבר מעוות בפני עצמו כשהוא נבחר ציבור.
הקריאה למעורבות ציבורית הינה קריאה שמצפה לשנות את החוזה בין המדינה לאזרחיה.
בקריאה הנרחבת לדיור ציבורי, לרפואה ציבורית, לחינוך ציבורי באה לא מתוך טיפשות אלא מגיעה אחרי תקופה של מעל שלושים שנה שהמדינה יתנהלה כשוק חופשי והציבור בגר והבין שבשוק חופשי בתחומים כל כך מהותיים כולם יוצאים נפסדים.
הציבור הרחב מכיר היטב(בזכות ביבי) את החסרונות של ניהול ציבורי ואף על פי כן הוא בוחר לקרוא בקול רם וברור להעדיף שיטה זו על פני הפרטה ושוק חופשי.
ביטוי ברור לשינוי הכל כך מהותי ניתן לראות בכך שאת מגמת הניכור האמריקאית שבה אין כמעט מפגש אקראי ברחוב וחברים נפגשים בבתי קפה ומסעדות, תמונה ששיקפה את החברה הישראלית בשנים האחרונות הולך ומחליף דגם ציבורי. המאהלים מהווים יותר מכל דבר אחר כיכר שוק מודרנית וחלופה אנטי צרכנית למפגש האנושי. נוער, צעירים ומשפחות נוהרים למאהלים בבאר שבע, בראש העין ובבאקה אל גרביה לא כתמיכה פוליטית בלבד אלא כחלופה שלא דורשת משכנתא לבילוי משפחתי.
היציאה אל הרחוב כאדם ולא כצרכן היא חידוש, היא מהווה מהלך הלאמה של המרחב הציבורי- הציבור מעביר מסר ברור המרחב הציבורי הוא שלנו. זהו מהלך מדהים של הפגנת כח משמעותית מבלי להזדקק לפוליטיקאי כזה או אחר אלא פשוט להזדקק האחד לשני לשם הפגנת החיוניות של היחד, החיוניות של החברה הישראלית.
היצירה של מרחב ציבורי זאת ההתחלה שממנה תתפתח מערכת חינוך ציבורית, דיור ציבורי ובריאות ציבורית מכיוון שכל אלו יושבות על יסוד משותף שמוסכם על כלל השותפים במאבק
הרצון לראות ולחיות בחברה הישראלית ולהעדיף אותה על פני נתוני מאקרו

רשמים ואתגרים מכנס הקיבוצים המתחדשים

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו בחצר הקיבוץ ומחוצה לה באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.
התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, אורח החיים הקיבוצי הוא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחבריהם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ המתחדש נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ המתחדש הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים ייחודים שמאפשרים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת?" אך קולות אלו נשמעו בכנס הראשון של הקיבוץ המתחדש. אורי מרגלית הכריז כי הניהול הרזה הוא פאסה וקרא להרחיב את מערכות הניהול הקיבוציות כי לא ניתן לנהל קהילה בחצי משרה.
100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.
אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.
ולחברי הקיבוצים השיתופיים, אני חושב שיש אתגר לא פשוט, להיפתח, להזמין, להעיז ולראות את הפוטנציאל שבהתכנסות וביצירת מסגרת של הקיבוצים המתחדשים שמסתכלים מעבר לחצר הקיבוץ הבודד. יש צורך חיוני שהקיבוצים השיתופיים, כפי שעשו מספר קטן של חברים, ישתלבו בשיח של הקיבוץ המתחדש במגמה של יצירת שותפויות.
התארגנות של מספר קיבוצים לאורך זמן יש לה שם- תנועה. יש לראות בכך שהקיבוצים המתחדשים משקיעים אנרגיות שכלל לא היה ברור שיבחרו להשקיע ביצירת עמדות תנועתיות הזדמנות. אין אני מתבשם מכמות המשתתפים בכנס אך בהחלט רואה צורך לקדם ולחזק את השיח התנועתי הרחב על האמירות אותם אני מזהה ככאלו שיכולות להוות שדה המראה לפעילות משותפת. בין אם זאת קביעתו של ניר מאיר שקיבוצים רבים מידי אימצו את פנסיית המינימום כפנסיה אופטימלית והוא רואה חובה לדרוש מאלה שיש להם להעלות אותה. בודאי הקביעה של אורי מרגלית לחברות מלאה בקיבוץ בלבד וכמו כן חיזוק המגמה המשמעותית שהוצגה הן על ידי עוזי צור והן על ידי דוברים נוספים לשמירה על נכסים משותפים ושליטה בנכסים.
קשת האתגרים שנפרשו בכנס בפני הקיבוץ המתחדש רחבה מאד וכפי שפרופ' ששינסקי קבע למורת רוחם של חלק מהמשתפים, הקיבוצים עברו כברת דרך אך החלק הקשה עוד לפניהם.
עתידו וחוסנו של הקיבוץ לעשורים הבאים קשור קשר אמיץ לחוסנה של התנועה ורק תנועה שפעיליה יבואו מכל קשת הקיבוצים תוכל להתקיים לאורח זמן. כולי תקווה כי הרוחות שנשבו בכנס הראשון של הקיבוצים המתחדשים יבואו לידי ביטוי גם במוסדות התנועה השונים ובאיוש ממלאי תפקידים. שאותם חברות וחברים מלאי מוטיבציה שהגיעו להפגין את נוכחותם ידעו לעשות זאת לאורך זמן ובתחומי חיים רחבים.
ולסיכום כצעיר הפעילים בבית התנועה היום אני מלא תקווה שצעירים נוספים מקיבוצים יראו ויבחרו לראות בתנועה הקיבוצית מקום משמעותי ורלוונטי לפיתוח החברה הקיבוצית. זאת על ידי חיזוק והעצמת המשותף בין הקיבוצים השונים ולא על ידי חידוד הפערים בין הקיבוצים.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

פורסם בבמקום

וגרסה מצומצמת גם ב"ידיעות הקיבוץ"

העם היושב בציון מפנה גבו לרות המואביה

העם היושב בציון מפנה גבו לרות המואביה
כן כמה מדהים ששבועות נתפס כחג של גבינות, כחג של מתן תורה ואף בזכות ההתחדשות החקלאית במאה האחרונה גם כחג חקלאי מרכזי. אך בימים חשוכים אלו שבהם המציאות של מהגרי העבודה בישראל קשה כל כך אני מרגיש חובה ברוח תיקון ליל השבועות לעמוד על הקשר הבל ינתק בין סיפורה של רות ובין סיפורם של מהגרי העבודה.
"תיקון אדם-תיקון עולם" מלמדנו כי יכול אדם בבחירותיו לשנות את גורלו ורות שכל העת מזכירים לנו את היותה גרה בוחרת בעם ישראל ומשום מה העם היושב בציון לא שולח לסלקה באמצעות משטרת ההגירה.
רות לא רק אומצה בחום על ידי רוח יהודית אוניברסאלית אלא התקבעה בזכרון היהודי כדמות מובילה וראויה לחיקוי. רות אומצה על ידי הזכרון הקולקטיבי כך שעל שמה גם נקראת המגילה שבה סיפורה מתקיים ובסופה של המגילה מקפידים הכותבים להדגיש בהדגשה כפולה את חיוניותה של רות ביצירת שושלת בית דוד. הראשונה " וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד."
ואחך כך, פסוק שלם העובר דור דור בשרשרת בדורות בין רות ובעז עד דוד.
נשאלת השאלה- כיצד אנו כעם שמורשתו כל כך מכילה ואוניברסאלית, שכתבים מכוננים שלו מעלים על נס את היכולת והמוכנות להיות לאחד. עם שמורשתו כה חברתית והומניסטית מוציא דווקא בנושאים אלו את כל הרוע מתוכו.
כיצד בציניות רצחנית בוחר אלי ישי, להוציא מידי יום נשים על טפיהם מביתם ולגרשם מהארץ בה נולדו.
והשאלה הלא פחות קשה מדוע הציבור בישראל כלל לא מגיב.

קשרי ההון והשלטון ממשיכים במדיניות הדלת המסתובבת של הכנסת מהגרי עבודה לארץ תוך שלילת זכויותיהן האנושיות ובא בעת מגרשים אחרים.
וכל זאת תוך רווח אדיר של המתווכים וללא שמדינת ישראל על מוסדותיה הגדירה מדיניות או פתרון חלופי למצב.
ומיותר לציין שפתרונות מעין אלא קיימים לרוב


מתוך המקורות:


ז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. ד,יזוַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. {פ}
ד,יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. ד,יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. ד,כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. ד,כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. ד,כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד. {ש}

כמו כן, אי אפשר להתאלם מידיעות שמגיעות מידי יום על גילויי שנאה של יהודים ביחס למיעוטים בארץ.
מציאות שודרשת חשבון נפש עמוק בטענות שלנו כעם יש כנגד העמים שבמשך 2000 שנות גלות ישבנו ביניהם.
כיצד במצב שבו אנו מקיימים ריבונות יהודית בישראל פחות ממאה שנים אנו כבר שיכורים כל כך מכוחנו ודורסים ללא הצדקה את המיעוטים שביננו.
ואולי אין ברירה אלה לומר את ההיפך, המציאות היא עצובה והכוח הוא משחית מטבעו ולכן יש לעשות מאמצים עליוניים, מוסריים ורוחניים בכדי להמנע משימוש בכוח משחית
לצערי אני רק פוגש יותר ויותר אנשי רוח ואנשי ציבור שמשתכרים מהכוח של העצמאות היהודית ונותנים גיבוי



לפעילות אלימה כנגד מיעוטים:

קצת אופטימיות ליום העצמאות

פרסום מהיום מראה כי יום העצמאות זה היום בו הציבור בישראל קונה הכי פחות פרט ליום הכיפורים.
כלומר, ביום חופשי שמקומות הבילוי פתוחים, הקניונים פתוחים והפיתויים המסחרים הולכים וצומחים עומד הציבור הישראלי על עצמאותו ובוחר בפארקים, בגינות הציבוריות. במפגשים חברתיים ומפגשים משפחתים.
אולי זו רק דוגמה קטנה, פתח לתקווה נקודה שבה אונ עדיין שונים מארה"ב ועוד לא עקפנו אותה בכך שביום הזכרון בארצות הברית הביטוי המרכזי לציון יום החופש הוא מבצעי ההנחות האדירים9 ברשתות השיווק.
רק השבוע בשיחה עם חוקרת של עיצובהזכרון לקראת יום הזכרון עלתה השאלה מדוע זה כך בארה"ב ותשובתה העצובה היתה הפער ההולך וגדל בין המעמד הבינוני שמעצב את סדר היום הציבורי למעמד הנמוך שמשרת בצבא.
לטענתה כבר עשרות שנים שמעמד הביניים בארה"ב לא נוטל חלק בצבא ולכן נוצר הניכור בין הזכרון הקולקטיבי
חלק מהאתגרים שאנו חייבים לקחת על עצמנו זה להבטיח שמציאות מעין זו לא תהיה למציאות הישראלית בעשורים הקרובים.

הערב גם הקריאו קטע שלי בהדלקת משואה בטקס יום העצמאות בקיבוץ מצר

ב-1970 פרסם חנוך לוין את מחזהו הסאטירי "מלכת האמבטיה". שנכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים.
ואז נפרץ הסכר – ניקוי ראש - מה שהיה ארץ נהדרת של פעם שודר בטלויזיה, מכתב השמיניסטים שמחה על החמצת ההזדמנות לשלום פורסם והיכה גלים, הפנתרים השחורים ומחאתם החברתית על העוני והקיפוח, תנועת של"י שאיגדה אנשי שלום ועוד ועוד. בישראל נופל האסימון – מותר למחות גם כשאנחנו מוקפים אויבים.

ממאבק על עצם קיומה של מדנת ישראל היתה המחאה הכלי המרכזי למאבק על אופיה של החברה הישראלית.

רק השנה ראינו את מחאת מאות האלפים שהצטרפו למשפחת שליט כשהדרישה על שפתיהם אינה רק שחרור גלעד אלא תשלום המחיר שמחייב שמירה על הערך שלא משאירים פצועים בשטח.

ראינו גם את המחאה של העובדים הסוציאלים שדורשים ונאבקים על זכותם להעניק מעט סעד לשכבות באוכלוסיה הישראלית שכל כך זקוקות לכך.

ראינו גם את הרתמותו של הציבור בארץ למאבקם של מהגרי העבודה על זכותם לקבל הכרה כאנשים וכבני אדם וככאלה לגדל כאן גם את ילדיהם

הציונות לא השלימה את תפקידה בהקמתה של מדינת ישראל אלא מחייבת אותנו יום יום, שעה שעה להעלות על נס את הערכים אותם אנו רוצים לראות כמובילים בחברה הישראלית . ולמחות על העוולות השונות בהן אנו מוקפים.
רק תוך חתירה בלתי פוסקת לחברה טובה יותר, שוויונית יותר, חברה שמכילה את האחר נוכל להמשיך להגיד משנה לשנה
לתפארת מדינת ישראל

יום הזכרון לשואה ולגבורה- מצבה אנושית נוראה

זכרון השואה והגבורה מהווה את אחד האתוסים המרכזיים של העם היהודי היושב בארצו
טאבו ששותקים סביבו, טאבו שזוכרים סביבו.
אך בשנים האחרונות עוסקים יותר ויותר בעיצוב זכרון מודע.
השנה בחר שר החינוך להכניס כנושא חובה לבחינת הבגרות בהיסטוריה את נושא השואה, צעד מבורך ומחוייב המציאות.
אך עלינו לשאול האם זהו צעד מספק?
האם לימוד העובדות ההיסטוריות כפי שניסח זאת שר החינוך הוא היעד או שמה עלינו כבני אדם לנקוט עמדה ביחס למעשים הנפשעים שנעשו בשואה?
בנקודה זו חלה חובת הזכרון כנאמר " לזכור ודבר לא לשכוח" חובה עלינו כבני הדור השני, השלישי ואף ניצני הדור הרביעי ללמוד מזכרון השואה את הלקח האוניברסלי
את הקלות שבה תרבות יכולה להדרדר למעשים נפשעים
עלינו לזכור לא רק את ביטויי השיא של ההשמדה אלא גם את כל אותם הערות גזעניות, כל אותן בדיחות והתייחסויות תרתי משמע שהכשירו את הלבבות.
עלינו לזכור ולהזכיר עד כמה יש לעיתים להאבק בעצמנו בכדי לכבד כל אדם באשר הוא אדם.
עלינו לפעול כל העת להשתפר ולא לצעוד במקום בכדי לודא שאנו עושים הכל כאנשים אל אנשים , כמדינה, כלאום וכעם להבטיח את הקיום האנושי לכל אדם באשר הוא אדם.
אל לנו לשכוח את הלקח הכל כך חשוב של שואת העם היהודי, מה עלול לקרות כאשר בני אדם מפסיקים לראות בבני אדם אחרים בני אדם רק בגלל דתם, מוצאם או עמדותיהם.
נכון בכל דור ודור קמו עלינו
אך בכל דור ודור קמים עלינו גם הקולות הפנימיים של הנוחות, הביטחון, הכח והשררה
שגורמים לנו לאבד מעט מאנושיתונו.
עלינו, על כולנו להמשיך ולחתור לביטוי אנושי רחב ככל האפשר לכל אדם בכל עת
בין אם אלו שכנינו הערבים, מהגרי העבודה או כל אחר אחר.
עליונ להבטיח לעצמנו כי על מנת לשמור על זיכרון השואה היהודית עלינו לעשות ככל יכולתנו שלא תחזור שואה בכלל ולא רק שואת העם היהודי.
זיכרון ששת המליונים הינו מצבת עולם, נבדלת מכל חוויה אחרת של המין האנושי בהיסטוריה הכתובה ועלינו לעשות ככל יכולתנו לא רק שלא תחזור אלא גם להתרחק מהגילויים הקרובים לה ככל האפשר

מתאחדים במאי

האחד במאי חג הפועלים.

אצל רבים מחברי הקיבוצים משוייך לדגל האדום שבמשך השנים היה מונף בכניסה לקיבוץ ואף מספרים שבתקופה בה עסקו אנשי גוש עציון בבניית הביצורים צויין האחד במאי בשבת.  אנשי כפר עציון יתייעצו עם הרבנים שפסקו כי מדובר בפיקוח נפש ולכן ניתן להמשיך בעבודת הביצורים בשבת, אך ברבדים לאחר שיחת קיבוץ הוחלט כי אין עובדים באחד במאי.

אך לא על ההיסטוריה של אחד במאי וגם לא על המצעדים האדירים של התנועות השונות לאורך השנים נדבר אלא על הפריחה המדהימה של אירועי האחד במאי בשנים האחרונות.

אירועי האחד במאי הולכים ומתרחבים, מאות אירגונים מניפים את הדגל ומוצאים מקום להתאחד תחת הכותרת של האחד במאי.

בשנתיים האחרונות אנו עדים גם להתרחבות הפעילות לצעדות ואירועים בערים נוספות, לאחר שנים שהאחד במאי צויין באירוע קטן בתל אביב. אנו רואים אירועים מרכזיים גם בירושלים ובחיפה. קואליציות של ארגוניים שמתחילים להיפגש כבר חודשים לפני, לתאם עמדות, לגייס תקציבים ולייצר שותפויות.

הכותרת מתאחדים במאי, הינה כותרת רב משמעות שמובילה את הקואליציה התל אביבית, קריאה שמעמידה את השותפות בין הארגונים לפני הייחודיות של כל ארגון וארגון. קריאה שמאפשרת להפגין יחד אל מול המציאות הקשה בחברה הישראלית.

המדהים הוא לראות כיצד לצד ההתעוררות של הארגונים החברתיים חוברים לקואליציות אלו גם ארגוני נשים וארגוניים סביבתיים. לצד ארגוני זכויות העובדים הזרים אנו רואים גם ארגוניים של העובדים הסוציאליים ואף נציגים של הרופאים.

אירועי האחד במאי יצוינו השנה על ידי הנוער העובד והלומד באירוע מרכזי כבר ביום חמישי ב28/4 בדרום תל אביב תחת הכותרת .פסטיבל זכויות האדם העובד‏

בשישי יצאו שלושה צירים של צעדת קואליציית הארגונים "מתאחדים במאי" מגן לוינסקי, משינקים ומבית ההסתדרות ויקיימו אירוע מרכזי בכיכר הבימה החדשה.

בירושלים תצעד קואליציה ביום שישי.

מקווים לראותכם עם חולצות אדומות מצטרפים לצועדים

באר שבע

1.     יום שישי 29.4 – בשעה 09.30, נפגשים ברחבת עירית באר שבע – סיום ברחבת המדרחוב ליד העיר העתיקה.

     בדבר פרטים – הילה – 0523662492 – נציגת קואליציית אירגוני 1 במאי בנגב.

ירושלים

2.     יום שיש 29.4 - באירגון "השומר הצעיר".

נפגשים ב- 09.00 "בגן העצמאות" – סיום בככר ציון.

בדבר פרטים - אדם – פלאפון : 0524840624.

תל אביב

3.      יום חמישי 28.4 – בארגון הנוער העובד והלומד.

נפגשים בשעה 14.00 בדולפינריום וצועדים ליפו.

בדבר פרטים: דודו מלול - פלאפון: 0546734418.

4.     יום שישי-  29.4 – קואליציית אירגונים ומפלגות מחנה השלום.

נפגשים להנפת הדגלים ב- 12.00 מול בית ההסתדרות. – סיום ליד "הבימה".

פרטים : אורי (אגף המשימות) -  פלאפון: 0522311645  

חיפה

5.     יום שבת 30.4.11 – באירגון "דרור ישראל" נפגשים בשעה 18.00 בגן מניה שוחט,

סיום  - בגן האם.

בדבר פרטים: עומר: פלאפון: 0546738550.

Tweet

מעבדות לחירות- מאבק הרופאים תמונת מצב 19/04/2011

רבות נכתב בשנים האחרונות על מושג העבדות והעבדות המודרנית, המציאות בה שכירים עובדים במציאות בה

נשללות מהן זכויות בסיסיות המפרידות בין היותם בני אדם שעובדים במקצוע מסויים לעבדים שכל מהותם מוגדרת על ידי עיסוקם ומעסיקיהם.

זכות השביתה הינה זכות כזאת, זכות בסיסית המאפשרת לקבוצת עובדים להציב גבול אדום ולמחות על תנאי העסקתם.

הרופאים חתמו לפני עשור על הסכם אי שביתה לעשר שנים, ומה קיבלו בתמורה?

לא קיבלו דבר, כלומר האוצר ניצל את ההסכמה על אי שביתה ופשוט לא קיים שום התחייבות שהושגה בהסכם הקודם 

כך נוצר מצב שמתוך ההסכמות שגובשו במהלך 2001-2002 רק לפני חודשים ספורים ניתנה לרופאים תוספת שכר.

האם מישהו מאיתנו היה חושב, שהממשלה, הריבון יכולה פשוט לחתום על הסכם ולא לכבד אותו כמו אחרון הבריונים,

שבגלל שיש לו כח פשוט בוחר להתעלם ממחויבותיו.

הר"י- הסתדרות הרופאים בישראל‏

גוף שאף אחד לא שמע עליו יותר מידי הוא הגוף שמוביל כעת את השביתה

ברצוני לשתף אתכם במספר עובדות עליהם נחשפתי בימים האחרונים. 

• בישראל כיום 43% מההוצאה הרפואית לנפש בישראל משולמת על ידי האזרח, כלומר הכסף שכל אחד מאיתנו משלם הוא בעצם הכסף שמחזיק את המערכת.
• 74% מכלל הציבור מחזיק בביטוח משלים כך שכסף זה אם היה מופנה לרפואה הציבורית ולא הפרטית היה יכול להציב אותנו בשורה הראשונה של המדינות עם הרפאוה הציבורית המתקדמת בעולם.
• כיום המצב הוא שכספי הביטוח המשלים במקום לחזק את המערכת הציבורית בישראל מופנים לבתי חולים פרטיים ובעצם הופכים לשירות לעשירים בלבד, במקום שמשאבים יופנו לבתי החולים הציבוריים וכך יוכלו אלה לשפר את השירות הניתוחים מתבצעים בבתי החולים הפרטיים ללא כל פיקוח.
• ועכשיו למי שעדיין קורא מספר הפתעות:
• בתי החולים הפרטיים בארץ מוחזקים בעצם על ידי קופות החולים כך שבעצם קופות החולים למדו כיצד להרוויח מהציבור כסף, לשלוח לטיפול פרטי ואז לקלוט את המטופל בו, מדיקל סנטר בבעלות הכללית ואסותא בבעלות מכבי.

במציאות זו שבה המדינה עושה הכל בכדי לצמצם את הדיון עם הרופאים הציבור חייב להתחבר למאבק ולא לזנב ברופאים.

• במציאות שבה גם באוצר מסכימים שחסרות 5000 מיטות אך מציע להוסיף 160 מיטות בשנה.
• במציאות שבה קיים מחסור מתמיד ברופאים והאוצר מנסה לחסום כל אופק מקצועי 
• במציאות שבה המאפק של רופאי ישראל אינו מאבק על משכורתם אלא מאבק חברתי ולכן לא יוכרע מאבק זה בדיוני התקציב אלא בעומק הגב הציבורי שהרופאים יקבלו.
• האם אנו רוצים להגיע למצב של ארה"ב שמובילה בעולם בניתוחי כריתת רחםלא מכיוון שיש שם מגפה כל שהיא אלא מכיוון שזה איבר שאין בעיה להמשיך לחיות בלעדיו וניתוח זה מכניס הון למנתחים, ללא בקרה וברפואה  שתתנהל על פי השוק החופשי בלבד נגיע לשם בהקדם.

מאבק זה הוא קודם כל מאבק חברתי

בואו נצטרף לרופאים במאבקם, ביום רביעי בהפגנה אל מול הכנסת, במושב המיוחד

הכשלון זה לא מקרי ובאופן מפתיע גם לא אשמת המורים

48%  ממוצע הזכאים לבגרות בסיום י"ב זהו תמרור אזהרה אדום.

זהו תמרור אזהרה אדום הן מהטעם הבסיס שאף אירגון לא יכול להראות נתונים כה נמוכים כהצלחה, ברמת הפשט, במדינת ישראל של המאה ה-21 העובדה שיותר ממחצית התלמידים שמגיעים לי"ב מוצאים עצמם ללא תעודת בגרות הינה עובדה משפילה.

אך ברוח הפסח יש טעם לבחון זאת גם בשיטת העמקה הידועה יהדות בשיטת הפרד"ס הנגשת לבחון ולחקור דבקים בארבע רמות. הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

בבחינת הרמז, ברור כי מדובר כאן בשיטה שנותנת העדפה לאוכלוסיות חזקות, כך שמגזרים שונים הולכים ונדחקים כלפי מטה. אל מול טענה זו יבואו וינפנפו ממשרד החינוך באחוזי הבגרות הגבוהים בכמה מהרשויות הערביות אך אלו הן היוצאים מן הכלל שרק מעידים על הכלל עוד יותר מכיוון שאלו הן דוגמאות בודדות למערכות שזיהו את החשיבות של קרש קפיצה זה ולכן משקיעות משאבי עתק בצמצום הפערים שמערכת החינוך מתווה בעצם השיטה. בהקשה קצרה בגוגל תמצאו את מהות הפער, השוק ההולך וגדל של מכונים פרטיים הוא כבר מזמן לא השיעור הפרטי שהנערה או הנער שילמו עליו בכדי לסגור פער שנפתח משאר הכיתה. זו מערכת משומנת ורווחית שמאפשרת למשרד החינוך להגביה את הרף בבחינות מבלי לשפר את רמת ההוראה תוך התבססות על כך שהתלמידים יקנו בכסף את הידע הנדרש.

אך מערכת החינוך כשמה כן היא לא התיימרה להוות רק מערכת למידה אלא מערכת חברתית שמחנכת את הנוער. במציאות של המאה ה-21 בה הידע הוא זמין בכל עמדת אינטרנט היה מקום שמערכת החינוך אף תחדד את המימד החינוכי-רעיוני-ערכי. אך במקום זאת אם נבוא ונדרוש למושגים אלו בבתי הספר בכלל ובשכבות הניגשות לבגרות בפרט נמצא כי הלחץ המופעל על המורים והתלמידים להצטיין בבגרויות דורש מהמורים והתלמידים לשלם מחיר כבד בתחום החינוך החברתי-רעיוני-ערכי. דורש מהמורים ללמד את קיצורי הדרך ואת הידע הנדרש לבחינה ספציפית ולא מאפשר  יצירת אדם סקרן, בעל כישורי למידה.

אך אל לנו לחשוב מלבחון גם את רמת הסוד, ולשאול

 מדוע בעצם המערכת אינה עומדת בהצלחה במדד היחידי שקבעה לעצמה?

מדוע המערכת מובנית בצורה שמחזקת את החזקים, מנציחה את חולשתם של החלשים ונותנת מקום לשוק ההולך ותופח של מכונים פרטיים?

מדוע המערכת חדלה מלשאוף לחנוך ולהקנות ערכים לבני הנוער וזאת אף ללא עמידה ביעדים האחרים?

לכך אין לי תשובה ישירה אך אני מאמין שכל אחד יכול לבחון מספר כיוונים אפשריים לתשובות לשאלות אלו.

אך אולי עלינו להניח כי יש מי שמרוויח מהקיבוע של אוכלוסיות חלשות, ויש מי שמרוויח מהמכונים הפרטיים, ויש מי שמרוויח מכך שרק אוכלוסיות הקיצון הן המאיון העליון והן העשירונים התחתונים יהיו תאווי ידע ובעלי יכולת.

האם זהו חלק מאותה מגמה שחודרת לכל תחום בחיי מדינת ישראל של החלשת מעמד הביניים?

האם זהו חלק מאותה מגמה בה הפלגנות והמתח בתוך הציבור הישראלי ימשיך ויגדל וימנע ממנו כל יכולת לקדם את טובתו כך שבעלי ההון ימשיכו להינות מרווחי הענק?