רשמים ואתגרים מכנס הקיבוצים המתחדשים

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו בחצר הקיבוץ ומחוצה לה באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.
התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, אורח החיים הקיבוצי הוא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחבריהם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ המתחדש נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ המתחדש הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים ייחודים שמאפשרים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת?" אך קולות אלו נשמעו בכנס הראשון של הקיבוץ המתחדש. אורי מרגלית הכריז כי הניהול הרזה הוא פאסה וקרא להרחיב את מערכות הניהול הקיבוציות כי לא ניתן לנהל קהילה בחצי משרה.
100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.
אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.
ולחברי הקיבוצים השיתופיים, אני חושב שיש אתגר לא פשוט, להיפתח, להזמין, להעיז ולראות את הפוטנציאל שבהתכנסות וביצירת מסגרת של הקיבוצים המתחדשים שמסתכלים מעבר לחצר הקיבוץ הבודד. יש צורך חיוני שהקיבוצים השיתופיים, כפי שעשו מספר קטן של חברים, ישתלבו בשיח של הקיבוץ המתחדש במגמה של יצירת שותפויות.
התארגנות של מספר קיבוצים לאורך זמן יש לה שם- תנועה. יש לראות בכך שהקיבוצים המתחדשים משקיעים אנרגיות שכלל לא היה ברור שיבחרו להשקיע ביצירת עמדות תנועתיות הזדמנות. אין אני מתבשם מכמות המשתתפים בכנס אך בהחלט רואה צורך לקדם ולחזק את השיח התנועתי הרחב על האמירות אותם אני מזהה ככאלו שיכולות להוות שדה המראה לפעילות משותפת. בין אם זאת קביעתו של ניר מאיר שקיבוצים רבים מידי אימצו את פנסיית המינימום כפנסיה אופטימלית והוא רואה חובה לדרוש מאלה שיש להם להעלות אותה. בודאי הקביעה של אורי מרגלית לחברות מלאה בקיבוץ בלבד וכמו כן חיזוק המגמה המשמעותית שהוצגה הן על ידי עוזי צור והן על ידי דוברים נוספים לשמירה על נכסים משותפים ושליטה בנכסים.
קשת האתגרים שנפרשו בכנס בפני הקיבוץ המתחדש רחבה מאד וכפי שפרופ' ששינסקי קבע למורת רוחם של חלק מהמשתפים, הקיבוצים עברו כברת דרך אך החלק הקשה עוד לפניהם.
עתידו וחוסנו של הקיבוץ לעשורים הבאים קשור קשר אמיץ לחוסנה של התנועה ורק תנועה שפעיליה יבואו מכל קשת הקיבוצים תוכל להתקיים לאורח זמן. כולי תקווה כי הרוחות שנשבו בכנס הראשון של הקיבוצים המתחדשים יבואו לידי ביטוי גם במוסדות התנועה השונים ובאיוש ממלאי תפקידים. שאותם חברות וחברים מלאי מוטיבציה שהגיעו להפגין את נוכחותם ידעו לעשות זאת לאורך זמן ובתחומי חיים רחבים.
ולסיכום כצעיר הפעילים בבית התנועה היום אני מלא תקווה שצעירים נוספים מקיבוצים יראו ויבחרו לראות בתנועה הקיבוצית מקום משמעותי ורלוונטי לפיתוח החברה הקיבוצית. זאת על ידי חיזוק והעצמת המשותף בין הקיבוצים השונים ולא על ידי חידוד הפערים בין הקיבוצים.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

פורסם בבמקום

וגרסה מצומצמת גם ב"ידיעות הקיבוץ"