למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.