שבוע מרתק חולף על מדינת ישראל, אנחנו כציבור כבר מתנתקים מהתקשורת רק מעצם המחשבה על עוד טעות פוליטית שנעשית. מתמצית השבוע החולף, בריטניה מגרשת את נציג המוסד משטחה וביבי משנה במיוחד את הלו"ז, מגיע לוושינגטון בניסיון להנמיך את הלהבות אך שופך עליהם שמן רב. במאמרו של אלוף בן זוכה ביבי לכינוי "טירון שהתרשל" אך אני רוצה להציע סברה אחרת. אני רוצה לטעון כי רצף "הטעויות" אינן בהכרח טעויות. אל תטעו אינני טוען גם שביבי מוביל אסטרטגיה ברורה אותה הוא מיישם צעד אחר צעד. אך עדיין אני מרגיש חובה להציע פרשנות נוספת לסדר היום הבינלאומי של ישראל בתקופה זו. הציבור הישראלי הפך לחסר רגש, הציבור הישראלי לא חווה ריגושים מהגלים שהולכים וגבהים ונראה כאילו סומם עד שחושיו כהו.
האם השפלה כפולה לממשל האמריקאי שמתוזמנת בצורה שאינה ניתנת לסלחנות ניתנת להגדרה כטעות? מסופקני. לכן יש שתי אפשרויות, האחת בנימין נתניהו בוחר להוביל קו שמנתק אסטרטגית את ישראל מארה"ב והשנייה הינה האפשרות כי הסוסים ברחו מהאורווה. האפשרות הראשונה נראית כמעט לא אפשרית, הרי ביבי שצמח באווירה האמריקאית מודע לכוחה של ארה"ב ומודע לא פחות לקלות שבה המנגנון האמריקאי יכול לבלום את ישראל. יעידו על כך דמויות מובילות ביחסים הכלכליים בין ישראל לארה"ב שממהרים כבר להזהיר פן הקשר ינותק. יעידו על כך גם הדוגמאות המוחשיות שחוזרות בתקשורת הישראלית על הקלות שבה יכולה ארה"ב לעכב משלוחים במכס ובכך לבלום את הצמיחה בתעשייה הישראלית. אם כך עלינו להסיק כי הסוסים ברחו מהאורווה כלומר שביבי איבד כל יכולת לשלוט במנגנון השלטוני בארץ. מסקנה שלא קל להסיק אותה, קשה לנו לדמיין מצב שבו באמת הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים מעצבת את סדר היום הבינלאומי של ישראל בישיבותיה. אך לצערי אני מתקשה למצוא הסבר אחר למציאות שמדינת ישראל מצוייה בה בחודשים האחרונים פרט לתיאור המצב הבא, ביבי וברק מצויים בפינה הישרדותית שמונעת מהם כל יכולת להבין בפרספקטיבה של מנהיגים את הנזקים אותם הם גורמים. הציבור הישראלי, כמו כל המון, מתקשה לעמוד בזמן אמת על הנזקים הבלתי הפיכים שנוצרים ולכן אינו מקים קול צעקה.
בארץ גדל דור יהיר של מנהיגים, ששיכור מכוחו וכלל שכח את המחויבות שלו, המשך התנהלותם של ברק וביבי בצורה זו יכולה להביא אותנו למצב שבו נאבד את הגדולים שבהשגי העם היהודי בדורות האחרונים – מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו, והזיכרון ההיסטורי מחייב אותנו לדעת כי המבנה המדיני הוא בר חלוף ונתון לזעזועים רבים. לכן הציבור הישראלי חייב להתעורר בקריאה ברורה כי עלינו, על כולנו מוטלת המחויבות להסכים ובהקדם מה הם הגבולות שאנו לא יכולים לחצות אותם.
הראשון- מדינה דמוקרטית ויהודית, סרבנותו של נתניהו וחבר שריו לפתרון ממשי של סוגיית הגבולות של מדינת ישראל דוחף אותנו אל פי תהום של מדינה דו לאומית שבה לא ינתן מקום לצורך הלאומי של היהדות. החזקים שבאויבנו כבר הבינו שכל מה שעליהם לעשות הוא להמתין והמציאות והזמן ייצרו את הפתרון עבורם.
השני- יצירת מסגרת שלטונית ברורה, השיטה שבה פועל ביבי מאז בחירתו האחרונה של פרסום בלונים לאוויר ואז לקבל החלטה ולהתקפל על פי רחשי הציבור אינה מחזיקה מים. בהקשר זה פירסמה ועדת החקירה דוגמה כואבת במיוחד בנושא המים בישראל כשבעקבותיה עלה שר בממשלת ישראל והסביר כי השלטון כלל לא נמצא בידיו ובעשור האחרון כל ההחלטות מתקבלות על ידי הבירוקרטיה ומשרד האוצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה