לשחרר את גלעד עמיר, או איך בכלל קראו לו

חמש עשרה שנה לרצח רבין, הכותרות היומיות נפתחות בטענה שחיילי צה"ל לא באמת זוכרים מי הוא ולמה נרצח. או ככה לפחות מנסים לצייר את התמונה. מתחת לכותרת הדברים נראים קצת אחקת. רוב מכריע של הציבור יודע מי היה יצחק רבין וזוכר גם את שמו של הרוצח יגאל עמיר. אבל הכותרת כמובן חשובה. כותרת זו באה להסית הצידה דיון מהותי בהרבה שמובל על ידי קבוצות בציבור הישראלי על שחרורה של מרגלית הר שפי. אלו טוענים לצדק וכי מדובר כאן על עוול ולא על שום דבר אחר. אך באופן מפתיע אותה קבוצה בדיוק מתובלת בכמה תומכי "כהנא חי" מוצהרת מעלה לפייסבוק קבוצה המסבירה בטיעונים ראציונלים את הצלחתו של יגאל עמיר בשליחות שלקח על עצמו. בכתובת http://www.facebook.com/freeyigal

מיד לאחר הרצח יצא מאמר תחת הכותרת "לכו לכיכר מדברים שם עברית אחרת" מאמר זה עסק בגדולת הדור שהתגלתה לכאורה לאחר רצח רבין, לקחו מספר חודשים, לחלק מהציבור אולי אף מספר שנים עד שהאמת הברורה יצאה לאור. יגאל עמיר הצליח, ברצח יצחק רבין עצר את תהליך השלום, הכניס את תומכי התהליך לסחרור קשה של חוסר במנהיגות פוליטית וציבורית ובכך סתם את הגולל לזמן רב על התקדמות עם התהליך.

רבות נכתב על "הקרע בעם" ומאמצי הפיוס, הוקמו עמותות והתקיימו מפגשים בכל פינה של דתיים וחילוניים. זמן רב הציבור חובש הכיפה-הסרוגה זכה למבטי איבה מציבורים נרחבים בעם, כאילו כל חובש כיפה הינו רוצח ראש הממשלה בפוטנציה.

במאמץ ללכד את העם הופעלו כל הכלים הממלכתיים להנצחת זיכרו של יצחק רבין, הוכרז יום אבל לאומי, מתקיימים טקסים בבתי ספר ואין ספור אתרים, רחובות ובתי ספר נקראו על שמו. ממלכתיות זו מחייבת אותנו, חברי מכנה השלום בחינהעמעמיקה ביום השנה ה-15 להרצחו של יצחק רבין, רצח שאיים וסיכן את הדמוקרטיה הישראלית יותר מכל דבר אחר בעשורים האחרונים במדינת ישראל. 

כששואלים אתה הנוער היום, את החיילים והצעירים שלא חוו את הרצח חייבים להודות שכשלנו. עיצוב הזיכרון סביב הרצח בהיותו ממלכתי מידי החסיר חלקים חשובים ומהותיים לחוסנה של מדינת ישראל. לכו לטקס בבית ספר יסודי או חטיבת ביניים, לא לאלו הדתיים אלא דווקא לחילוניים הממלכתיים. דמותו של רבין המשתקפת מהטקס תהיה דמותו של סבא אוהב, דמות חמה ומלאת הדר שיש לכבד את זיכרה. מעט מידי תשמעו על האיום על הדמוקרטיה, מעט מידי תצויין ההסתה שהובילה לרצח, מעט מידי ומאוחר מידי נשאל את עצמנו מדוע הנוער הישראלי והציבור הישראלי לא למד דבר מרצח רבין. רצח ראש ממשלה בישראל על ידי אזרח ישראלי-יהודי.

ביומיים האחרונים הכותרות צועקות על כך שחיילי צה"ל כלל לא יודעים את השנה בה נרצח, והרי איך ידעו? ולשם מה זה משנה? אם תהליך עיצוב הזיכרון הפך את רבין לכה ממלכתי וחשוב והוציא אותו מרצף ההיסטוריה. אז הנוער וכר שהיה הרצל, היה בן גוריון והיה רבין ויודע אף לקשר את המשפט "שלום,חבר" לרבין, אך האם הוא יודע מי אמר אותו? באיזה הקשר ומדוע שתי מילים אלו גלמו בתוכם כל כך הרבה מורכבות.

אנחנו נמצאים בנקודה קריטית שחשוב להגדירה כמאבק על עיצוב דמותה הדמוקרטית העתידית של מדינת ישראל. זוהי תקופה לא קלה לאלו מאיתנו שמאמינים בעתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. החיבור בין הקריאה לחוק הנאמנות, הקריאה לשחרור מרגלית הר שפי ואתרים פורמלים שמסבירים מדוע פעילותו של יגאל עמיר הייתה נכונה בשילוב הידיעה העמוקה של כל אחד מאיתנו,שעד כמה שזה עצוב, הרצח באמת שינה,  מחייבת אותנו לפעולה מיידית הן ברמה החינוכית ערכית במעגלים הקרובים, החברים, המשפחה, והן ברמה הפוליטית בחיזוק הכוחות הדמוקרטיים במדינת ישראל.

 גירוש הילדים הזרים, חוק הנאמנות, והשאיפה לחיות בשלום בארץ הזאת

"ממשלת ישראל מרחפת בבועה: רבבות זרים וצאצאיהם משתקעים דה-פקטו בישראל, ללא אזרחות פורמלית. שכונות בדרום תל אביב, באילת, באשדוד, בערד ועוד נראות כסלאמס אפריקני פיליפיני. קהילות זרים, שהם לא אזרחים, לא יהודים, לא ישראלים ולא ציונים, הולכות ומתגבשות בסיוע ארגוני "זכויות אדם" וכסף זר: מועדונים, עיתונים, `ארגוני` עובדים, פעילות משפטית ועוד. הקהילות האלה יקראו בעתיד תיגר על המדינה היהודית. "

מתוך תגובה לכתבה על עובדים זרים בהארץ

כן זה מתסכל, לפני חודשיים עלה לכותרות נושא גיורש הילדים הזרים, ושוב הציבו לנו מראה עד כמה סדר היום הפוליטי יכול להיות ציני. ילדים שדוברים עברית בדיוק כמונו, רואים בישראל את ביתם הולכים להיות מגורשים רק כי כך החליטו פוליטיקאים שזקוקים ששמם ימשיך להופיע בראש החדשות. בימים אלה מתקיים מאבק של מספר שרים להחזיר את הנושא לדיון בישיבת הממשלה. שרים אלו כמובן התעוררו, או שמא לא רצו להתעורר בזמן. המציאות בשטח מתוחה. מאות המשפחות חוששות, הילדים לא הולכים לבתי הספר, ההורים שעבדו ותרמו למשק הישראלי נאלצים להישאר בבית עם הילדים ובכך הופכים לנטל על החברה. עשרות פעילים פרוסים ומחכים לתעד את הניסיונות הראשונים לגירוש ילדים, וחברי התנועה הקיבוצית הכריזו ברמה כי אין הם הולכים להקל על משימת הגירוש והם מוכנים לארח את הילדים ואמותיהן במידת הצורך בכדי להקל מעט על הימים לפני הגירוש.

ומה אומרים על כך תושבי השכונות שמשלמים את המחיר הכבד של העדר מדיניות ברורה ברמה הלאומית לתופעת הפליטים

הרי חוסר המדיניות יוביל לחזרתו של מצב זה תוך זמן קצר גם במידה והגירוש יצא לפועל

 מציאות אבסורדית זו בה מגדירים כי הגירוש לא יתבצע מתוך בתי הספר שבהם לומדים הילדים ממחישה את ההידרדרות המוסרית שבה אנו מצויים. האם יש הבדל בין גירוש ילד כשתופסים אותו בבית הספר לבין ילד שנתפס בביתו או ברחוב, או שמא כל העניין כאן הוא ניסיון של יחידת עוז ואלי ישי לוודא כי התמונות לא יהיו קשות מידי בתקשורת.

התחרות קשה בין שרי הממשלה, גם ליברמן לא מוכן לרגע להניח לסדר היום הציבורי, אחרי נאום מסוכן באו"ם הוא ממשיך בסדר היום הקיצוני שלו ודורש מנתניהו להחזיר את דרישתו לחיבור בין נאמנות לאזרחות לראש הכותרות. ובעצם למה לא? קריאה זו שלו במהלך הבחירות הביאה לו סחף אדיר של מנדטים כשהוא נישא על גלי השנאה והפחד של הציבור הישראלי שמחפש כתובת לכלות בה את זעמו ותסכולו מהמצב שממשיך להיות ללא פתרון.

בגזרה המקבילה מנהלים הטייקונים מערכה כבדה בגזרת תמלוגי הגז, השיא בישיבה בכנסת שבה נכחו 17 לוביסטים ו15 ח"כים. מציאות אבסורדית זו שבה כל ראש עיר ובעל מפעל שוכר לוביסטים מונעת מנבחרי הציבור להיות נאמנים לשליחותם. פעילות זו המגובה בדו"חות מקצועיים, ניירות עמדה ממוקדים ודוברים נמרצים יוצרת הטייה שהציבור הוא הנפגע העיקרי ממנה. כבר מזמן אין מדובר בקבוצת אזרחים שמבקשת להעלות נושא בפני חברת כנסת שבחרו בה אלא באנשי מקצוע משולמים היטב שפוגעים פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.  

יש שיספידו את השמאל על כך שאינו מציב אלטרנטיבה חברתית. (ואיך יעשה כך שברק גר באקירוב) ויש שיספידו אותו על כך שאוסלו כשל או על חוסר במנהיגים דומיננטים ואולי יהיה נכון בדבריהם, אך פשוט מרנין את הלב לראות איך כל פעם שיש סיכוי קל להתנעת התהליך המדיני, וכלל אין זה משנה אם כופפו לביבי את היד או לא, הציבור הישראלי מראה בסקרים שונים את כיסופיו לשלום ונורמליזציה, זאת אולי ההצלחה הקטנה של עשרות שנות פעילות פוליטית של גופי השמאל השונים. אין זו מציאות מספקת וגם לא מנחמת. יש חלק גדול בציבור הישראלי שלא מצליח למצוא כתובת פוליטית ומנהיגות לעמדותיו. במצב מתמשך זה מתנהל קרב מאסף ומתגונן בו הערכים ההומניים, הסולידרים האוניברסלים והדמוקרטים נמצאים כל העת תחת אש בעוד מגמות לאומניות, גזעניות והפחדות תופסות את מרכז הבמה.

קיים צורך חיוני לכך שתיווצר פלטפורמה שתאפשר לציבור רחב בארץ להזדהות איתה, לא עוד מפלגת שמאל שתחלוק את עשרת המנדטים. לא עוד קוריוז בדמות ממורקת שתפציע ערב הבחירות. קיים צורך אמיתי למסגרות חברתיות, פוליטיות שיוכלו ליצר הזדהות עמוקה ויהוו מסגרת זהותית לאותו ציבור רחב שחסר אותה כל כך.

400 ילדים זה באמת הסיפור? אפשר להעלות אותם על רכבת לדמשק

מאבק על דמותה של החברה הישראלית זה באמת הסיפור.
הרי גם בהד הציבורי הנרחב למאבקה של משפחת שליט לשחרור בנה לא מדובר רק בחייו של גלעד. הרי רק השבוע נורה מג"ד מילואים והחברה הישראלית הצדיעה למשפחתו אך לא יצאה מגדרה סביב הנושא. המאבק על שחרור גלעד שליט הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית, ומה המחיר שאנו כחברה מוכנים לשלם על מימושם של הערכים עליהם אנו מחנכים.
זוהי הנותנת גם במקרה ילדי העובדים הזרים, לכאורה היה יכול להינתן פתרון פשוט לנושא. הרי כל חודש כבר יותר מעשור מגורשים עשרות אם לא מאות עובדים בשיטת הדלת המסתובבת. התנאים של העובדים הזרים מזעזעים ורוב הציבור בישראל לא נרתם למאמץ לשיפור המצב.
ההד סביב 400 הילדים הינה דוגמה שנייה תוך חודש של קריאה כנה של הציבור הישראלי הקוראת "יש גבול" יש גבול למחירים שאנו כחברה מוכנים לשלם. ויש גבול לזלזול שבו מנהיגים יכולים להתייחס לבוחריהם.
אך הציניות הפוליטית הקיימת בישראל כלל אינה משפיעה על הפוליטיקאים הישראלים, אלה שומעים את הביקורת הציבורית, שומעים את התקשורת הנרתמת, רואים את הציבור יוצר לרחוב וממשיכים בשלהם. רק קבוצה קטנה בחברה הישראלית משפיעה על הפוליטיקאים הישראלים. אלה הם חברי המפלגות, נציגי המפלגות בשטח, אלו זוכים על ידי הפוליטיקאים לכבוד מלכים. קולותיהם משפיעים בפריימריס , במנגנוני המפלגות וערב הבחירות. גם פוליטיקאי מוכר ואהוד בציבור הכללי, שעושה רבות לטובת הציבור עלול למצוא את עצמו מחוץ לרשימה לכנסת הבאה בעקבות הסדרים כאלה ואחרים בתוך המפלגות.
אני מזמין אתכם להיכנס למועדון האקסקלוסיבי הזה, למועדון המיוחסים שבו יש משמעות לדעתכם. אין אני חושב שבכל אחת מהמפלגות מדובר במפקדי ארגזים כאלה או אחרים אך אין בליבי ספק שבכל מפלגה אותו ציבור קטן שבוחר להתפקד ולהשפיע עושה זאת ובגדול.
בימים אלה מתקיים מפקד מפלגות הן בעבודה והן במר"צ, אני כאיש מר"צ קורא לכם להתפקד, פחות חשוב לאיזו מפלגה אך העיקר שתהיו חלק ממערכת מפלגתית ולא מהרוב הדומם שמגיע לקלפי ומצביע בין האפשרויות הפחות רעות.
מר"צ על שלושת חברי הכנסת שלה עושה פעילות חשובה ורציפה הן בתחום הכלכלי חברתי והן בתחום העובדים הזרים ובוודאי שבעיצוב התודעה הציבורית לגבי ההיתכנות של פתרון לסכסוך הישראלי- פלשתינאי.
מר"צ זקוקה בימים אלה לחברים צעירים שמעוניינים להשפיע מבפנים ולחזק את המסגרות בתוכה.
בימים אלה שכל העת מדברים על הצורך לגבש גוש שמאל חדש שירוץ כמקשה אחת בבחירות הבאות, אמירה זו ברורה גם במר"צ, אך הגעה למהלך זה כמפלגה חזקה עם חברים צעירים יכולה להשפיע רבות על אופי ההתארגנות העתידית בעיקר באופק החברתי.
בימים אלה אני מוקף בפעילים רבים של השמאל הלאומי, פעילים אלה עושים עבודת קודש. הם מצליחים לעורר שיח פוליטי מחוץ לתקופת הבחירות, הם מצליחים לייצר רגש גאווה לאנשי שמאל. השמאל שבמשך עשרות שנים קידש רק את המחשבה והשכל הישר זקוק לזריקת רענון זאת שמחברת יותר ויותר אנשים לרעיונות השמאל דרך הבטן ולא דווקא דרך הראש. אך אני מציע גם לכל עשרות פעילי השמאל הלאומי לא לבלבל, לצד הפעילות הציבורית החשובה, הקדישו רגע מזמנכם ומכספכם והתפקדו עוד היום למפלגה הקרובה לתפיסתכם. הכוח להשפיע מתוך המפלגות ולייצר ולהעצים את האמירה הכה ייחודית שייצרתם בחודשים האחרונים מקומה גם בתוך המפלגות.
לסיכום רגע לפני שנקום ונראה כותרת בעיתון כי השר אלי ישי יזם פתרון מקורי ברוח אווירת שיתופי הפעולה עם לבנון ודמשק והעלה את 400 ילדי העובדים הזרים על רכבת לדמשק. אני מציע לכל אחד מאיתנו לעשות מעשה.

עדיף גלעד שליט אחד מת, ממאות מחבלים משוחררים

מסע חייו, זהו השם שמשפחת שליט בחרה למסע של השבועיים הקרובים בצעדה ממצפה הילה לירושלים. אחת הפעילות המרכזיות אף הדגישה בחדשות ערוץ 2, כי מסע "חייו" בו' מכיוון שקיימת סכנה הולכת וגוברת לחייו של גלעד ומסע "חייב" בב' מכיוון  שחייב כל ישראלי לדרוש את השבתו המיידית של גלעד מהשבי.
אל מול המסע המתוקשר היטב מתייצבים במהלך הימים האחרונים בלוגרים חסונים וטוקבקיסטים משולחי רסן. ישראלים הקוראים לנועם ואביבה לשתוק ולשבת בשקט, וטוענים בנחישות כי אסור לשחרר אפילו מחבל אחד בעד החזרתו של גלעד, כי ככה תראה ישראל מדינה חלשה הנכנעת לטרור. אחד הטוקבקיסטים אף כתב: "עדיף גלעד שליט אחד מת, ממאות מחבלים משוחררים" כותרות מעין אלו גורמות לשאול את השאלות  הקשות: האם אנחנו מבינים עד כמה החמאס הצליח בחטיפה זו?  כיצד דחף החמאס את הציבור הישראלי אל תוך מדרון חלקלק של מוסריות? כיצד בארבע שנים של חייל אחד בשבי, חברה שלמה מתנערת מהערכים המכוננים שלה?  הרי אין כאן באמת שאלה של סכנה קיומית על מדינת ישראל. לא עשרה מחבלי חמאס ולא אלפיים מחבלים יכריעו האם מדינת ישראל תמשיך ותתקיים. הסכנה הממשית להמשך קיומה של ישראל  היא דווקא בכרסום העמוק כל כך בערכי הבסיס של  קיומנו. האם מדינת ישראל היתה קמה ב-1948, אם אותן שאלות, שהיום עולות על ידי הטוקבקיסטים, היו נשאלות על ידי החותמים על מגילת העצמאות? האם מדינת ישראל הייתה יכולה לקיים את גבולותיה ללא עשרות אלפים אנשים שבחרו במודע, תוך סכנת חיים, להקים בית לאורך הגבול? בקיבוצי הגליל העליון, במושבי עמק הירדן, בקריית שמונה ובשלומי, חיים אלפי אנשים, שאם הם היו מאמצים את הקודים הערכיים שממשלות ישראל האחרונות והטוקבקיסטים השונים מובילים, הם היו עושיםרק דבר אחד - קמים, עוזבים את ביתיהם ועוברים לתל אביב. הרי מה תעשה המדינה אם מחר קבוצת אזרחים מאחד מישובי גבול הצפון תיחטף? או  שמא קבוצת מחבלים תחדור מגבול מצרים ותכבוש את אחד מישובי הגבול? אני ורבים מהציבור הישראלי בטוחים שמדינת ישראל תעשה הכל בכדי להחזירם ולהגן על  הריבונות שלה. אבל רגע, זה מה שאמרו גם על חטיפת חייל, ותראו איזה סיפורים שונים ומשונים מספרים לנו,הציבור הישראלי, כשצריך לשלם מחיר. 
צריך לזכור כי חשיבותם של ערכים נמדד במחיר שאדם או חברה מוכנים לשלם להגשמתם. שלבי הפיכת רעיון סתמי לערך הוא התהליך של ההכרעה - מה אני מוכן לשלם בכדי שערך זה יתקיים. לכן  המסע של משפחת שליט אינו המסע שלה. מבחינתי, זהו מסע שלנו, של הציבור הישראלי המתעורר. ההתעוררות כאן אינה סיפור חייו האישי של גלעד שליט. הרי הטובים בבננו נפלו בקרבות ונהרגו בפיגועים, והדבר לא עורר ביקורת ושיח ציבורי נרחב כל כך. סיפורה של משפחת שליט הוא סיפורו של הציבור הישראלי, שמוכן לשלם מחיר כבד על מנת לממש את הערכים עליהם חונך  ואליהם הוא מחנך. לכן איני רואה בשם "מסע חייו" שם מחייב או ממצא אני רואה בכך מסע חיינו, מסע שאני מקווה שציבורים נרחבים ושונים מהחברה הישראלית יבחרו לקחת בו חלק פעיל, בו ובמסר כי החברה הישראלית חסונה מספיק בכדי לספוג מחיר קולקטיבי- ממשי, על מנת לשמור על צביונה הערכי והמוסרי.
אני ממליץ לכל אזרחית, אזרח, נערה ונער, שחפצים להתבונן בעיני החברה הישראלית כחברה ערכית וראויה גם בעשורים הבאים, להרים ביום ראשון את הדגל ולהצטרף לצעדה בקריאה ערכית ברורה. השאלה כאן אינה שאלה פרטית על חייו ומותו של גלעד שליט, אלא על החזרתו של גלעד שליט משבי החמאס והמוכנות לשלם כל מחיר מעידים יותר מכל דבר שהחברה הישראלית היא חברה ערכית- מוסרית וחסונה.

מה בין זועבי לגפני

בעקבות התארגנות החרדים לפעולה וקולות שעולים לגבי זכויותיה של ח"כ זועבי מצאתי לנכון
להזכיר לעצמי כמה כואבת הדמוקרטיה שמאפשרת את העיקרון הבסיסי. קבוצה מאורגנת שווה השפעה, רגע אולי זה לא כל כך כואב אלא זה בעצם הרעיון הדמוקרטי.
מדינה זה טוב, ולטעון שהגיע לנו אחת ב1948 זה יפה, אבל עלינו מוטלת חובה מוסרת להמשיך ולקיים את המדינה הזאת. אני לא מדבר על היוהרה הנוראית שלהיות אור לגויים אלא על רמה בסיסית בהרבה שלקיים מדינה שאת ואתה ורצוי שגם אני נהיה מסוגלים לחיות בה. יותר מידי אזרחים
בישראל מקבלים את מה שיש לנו היום כמובן מאליו ומוכנים לשפוך את התינוק עם המים וח"כ זועבי והציבור החרדי במקרה הזה כל אחד מטעמיו מנסים להפיל את התינוק. לתפיסתי אין בעיה עם עמדות קיצוניות ולעיתים גם הזויות שישמעו במסגרת החופש הדמוקרטי אך השאלה המרכזית היא כיצד רוב הציבור בארץ לא מאבד את יכולתו להשפיע. בעיני אם ניתן לכפני ושותפיו להמשיך ללא גבול בשם הדמוקרטיה, עוד עשור לא יוכלו לקיים בארץ לא מצעד גאווה, לא תחבורה ציבורית 

בשבת ואולי גם לא מנגל בשבת.ביחס למה שכתבו כאן אינני מנסה להתחבא מאחורי מילים גבוהות של נאורות, ציונות,גזענות או שינאה עצמית אלא על עיקרון פשוט שיש כוחות חזקים שהולכים ומשכיחים אותו מהציבור בישראל. בדמוקרטיה מי שמעורב יותר משפיע יותר, מי שמאורגן יותר משפיע יותר,ואל לאדם להלין על כך שקבוצות מיעוט ערביות או 

חרדיות ממצות את התהליך הדמוקרטי לטובתן
לכן, במקום להשחית מילים על ציבורים אחרים שמתארגנים, הטוב ביותר שתעשי ותעשה זה להתפקד למפלגה הקרובה לדעותיך להקדיש לכך רק כמה שעות בשבוע ותגלה שזה עוזר

חוכמה שלאחר מעשה ובכל זאת נראה לי שווה מחשבה

אתמול התנהל בתל אביב מצעד הגאווה. לאלו שלא ידעו עליו או לא מצאולנכון להגיע אליו אני מתנצל מראש על כך שאני מעלה על הכתב את דברי רק כעת בעקבותשאלות רבות שהופנו אלי במהלך השבוע האחרון.

השאלות נעו בין "מה יש לך לחפש שם?" ובין "זה שלהם"כולל תיאורים מוצנים על רמת המיניות המוחצנת שמאפינת את המצעד. ואכן אמירות אלוגרמו לי לחשוב פעם נוספת למה אני בוחר בשישי בצהרים, באחד הימים החמים בשנה- כךלפחות בחדשות, לצעוד בשמש התל אביבית יותר מארבע שעות.

כשהגעתי לגן מאיר מקום ההתכנסות של המצעד ומרכזה הממוסד של הקהילההגאה ראיתי את כמות השוטרים, יחידות היס"מ, הבדיקות המדוקדקות בתיקים וראיתיאף את התחנונים של חיילת שהגיעה על מדים, עם חוגר ועל אף כל שידוליה אסרו עליה אתהכניסה לגן. סיטואציה זו המחישה לי רק עוד יותר את הסיבה בגינה היה כל כך חשוב לילהגיע. לפני פחות משנה בבר-נוער נורו מספר לא מבוטל של בני נוער והדבר נגמר גם עםהרוגים. ההתארגנות המשטרתית למצעד נראתה כמוכנה לפיגוע נוסף במהלך יום שישי זה. גםצבא התקשורת שבדרך כלל לא ממהר להגיע לאירועים מסוג זה הכריז על כוננות עליונה,לכאורה כולם רק חיכו למה שיקרה.

סיטואציה זו רק המחישה לי שההגעה והצעידה ביום חם זה חשובה לי עצמי,לא רק לקהילה הגאה, ולא רק למיתוג של העיר תל אביב כבירת התיירות הגאה העולמית.קיומו של מצעד זה חיוני להגדרת אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, המקבלתשוניות ונותנת במה חופשית והגנה לכל אזרחיה. קבוצה קטנה של חובשי כיפות סרוגות עםצבעי דגל הגאווה סימלה בשבילי את הכל והיוותה מבחינתי תשובה מוחצת לכל אלו שהזהירואותי מהמיניות המוגזמת במצעד. גם שתי קשתות ענק מבלונים שנישאו על ידי נערותונערים מאיגי- תנועת הנוער של הקהילה כל כך לא התחברו לדימוי הציבורי שלהמצעד.  ורק כדי להשלים את תמונת המצב,התלבושות הפרובוקטיביות ביותר אותן תראו בעמודי החדשות בעיתונות לא נלבשו על ידיצועדי המצעד ברובן כי אם על ידי רקדנים ושחקנים מקצועיים שמומנו על ידי חברותמסחריות שרצו למשוך  תשומת לב משאיותהריקודים שלהן. בynet  כמובן בחרו לצלם בהגדלה אתאחד הבודדים שהיו במצעד ללא חולצה.

מדינת ישראל ואזרחיה לא יכולים לעצמם לקחת דבר כמובן מאליו, אחדהחששות הגדולים שעלו בי במשך הצעידה היתה השאלה, האם במצב המדרדר של מדינת ישראלעוד עשור מהיום יהיה ניתן בכלל לצעוד במצעד מעיין זה ברחבי ישראל. אין אני נביאולכן לא אוכל לתת תשובה לנושא אך אין ספק שבליבי חשש כבד ביחס לתשובות האפשריותלשאלה זו.

מילה טובה חייבים להוסיף לתנועת "המחנות העולים" שבחרה עםמעל ל50 נציגים, להניף דגלים, לקרוא ולהתרגש יחד עם משתתפי המצעד. ומילה אחרונה גםציפי ליבני שמצאה לנכון כיו"ר האופוזיציה להתייצב לימין המצעד, אך נשארתהשאלה האם יהיה לה הכוח לשמור על אמירות משמעותיות אלה גם בתוך ההסכמיםהקואליציונים העתידיים.
ולכן פעם הבאה שהקהילה הגאה תקיים אירוע, או כל קבוצה אחרת שהחברה הישראלית ממקמתאותה בשוליים, לא תמצאו אותי מגיע לשם בכדי לחזק אותם אלא תשמעו ממני קריאה להגיעגם כן מתוך הבנה שדבר זה מחזק את כולנו כחברה דמוקרטית וליברלית.

http://news.walla.co.il/?w=/6/1685463

הסיפור אינו משט זה או אחר אלא המציאות הפוליטית בישראל

כן, אין ספק שהמציאות של הימים האחרונים יוצרת תגובות רגשיות חזקות, אצל כל אדם, ערבי, פלשתינאי, תורכי, ישראלי וציוני. אצלי כציוני התגובות היו לא פשוטות, האם אלו הם פניה של מדינת ישראל? האם זוהי החזות שלנו כמדינה בעולם?

כבר יומיים עסוקים בלהסביר את הכשל המבצעי, את הבחירות הבעיתיות של צה"ל ושל מערך ההסברה אך אני מבקש לבחון את הכיוון באור שונה. איני מתכוון לבחון את הנושא ביחס למצבה הבינלאומי של ישראל בזירה המדינית.

חובה עלינו כאזרחים של מדינת ישראל לבחון זאת קודם כל במישור הפוליטי הפנימי, נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובעצם כל אחד מאיתנו מרגע שבחר כאזרח לחיות כאן מחוייב לכללי המשחק הדמוקרטי ולכן חייב לפעולה אקטיבית בתוך מגרש זה.

בראש ממשלת ישראל עומדת נבחרת מסוכנת, של אנשים שכל חטאם, אני מקווה, הוא חוסר הבנה של המערכות המקיימות את מדינת ישראל. כולי תקווה שהמצב שבו מדינת ישראל מצויה כיום, וצפויה להתמודד עם הקצנה שלו בימים הקרובים, אינו תולדה של תוכנית מוסדרת מראש לבידודה של ישראל מהקהילה הבינלאומית.

ראש ממשלה שבדרך כלל מדבר מעל כל במה בוחר לפעול רק בערוצים שקטים ולא נותן שום הצהרה משמעותית לתקשורת, שר חוץ מסוכן, ששוב מתגלה כחסר כל כישורים לתפקיד ושולח את סגנו המסומן כאוייב העם התורכי לחזית ההסברה של ישראל. ומשלים את השלישיה שר הביטחון שעסוק בטיפוח תדמיתו החדשה עליה הוא עמל במרץ רב "לא נחמד ולא מנהיג".

בהרחבת הנבחרת לשביעיה אנו מוציאים גם תגובות קשות עוד יותר של בני בגין שחי במציאות אחרת כנראה משל שאר מדינת ישראל וטוען כי הפעולה עבדה כמתוכנן, הדרג המדיני פעל מצויין וכנראה שבהמשך הראיון, אם היו שואלים אותו, היה מספר על כך שהוא בדיוק בדרך לנופשון באיסטנבול.

מדינת ישראל מצליחה לקיים דמוקרטיה ייחודית במזרח התיכון כבר 62 שנה. השאלה היחידה היא – האם נצליח במשימה זו גם ב שישים ושתים השנים הבאות?

אינני מרואי השחורות ולכן אינני מתכוון להגדיר את המצב כגרוע ביותר מאז קום המדינה וגם לא לטעון שישראל איבדה כליל את הלגיטימציה הבינלאומית לקיומה. אמירות אלו מסוכנות משני טעמים. האחד, מסקנות אלו יכולות לדרוש שקט מערכתי ולרתום לכאורה את כל הציבור הישראלי לחיזוק ותמיכה בממשלה הנוכחית, ראיה לכך קיימת כבר בסקר שפורסם הבוקר המעיד על כך שההסברה של מדינת ישראל עובדת מצוין כשהיא מכוונת לאזרחי ישראל, ביבי עם למעלה מ 80% תמיכה. השני, הישענות על טענות אלא משאירה את הציבור הישראלי חסר יכולת השפעה, כאילו מדובר בגזירת גורל, ולא כך הוא.

נכון, המצב הוא מורכב ומחייב תיקון פוליטי, הציבור הישראלי חייב להתארגן ובמהרה להבהיר באופן חד משמעי שאין הוא רואה את ליברמן כשר חוץ לגיטימי. להביר באופן חד משמעי את הדרישה לתת לגיטימציה לחיזוקה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.

יש רגעים שבהם צריך להיות ברור לכלל הציבור הישראלי כי אין כאן שאלה רק של עמדה פוליטית אלא של דמות מובילה, הנבחרת של נתניהו, מתוייגת בעולם כנבחרת מסוכנת, כובשת ואנטי דמוקרטית. אם ברצוננו לשמור ולחזק את מדינת ישראל אנו חייבים כאזרחים לדרוש כניסתם של שחקני חיזוק והושבתם המהירה על הספסל של חלק מהשחקנים שסיבכו אותנו עד כה.

הקלות שבה הדרג המדיני טפל את האשמה על הדרג הצבאי מהווה מבחינתי מסמר נוסף בנקודת השפל שבה אנו נמצאים מבחינה דמוקרטית. חייל באשר הוא, כולל קצין ומפקד מבצע, יוצא לפעילות כגורם מבצע ולא כגורם המעצב את המדיניות.

מדוע הזדעזעו המזוזות?

נראה לי שחשוב לתת מענה גם ברמה העובדתית לקורה במבואות עירון וגם התייחסות ערכית מוסרית.
ברמה העובדתית חשוב לדעת כי כל ניסיון לצייר את המאבק סביב המזוזות כמאבק בין קיבוצניקים לאחרים או בין תלמידים ותיקים לחדשים אינו מבוסס על המציאות. כבר עשור שבבית הספר לומדים יותר תלמידי חוץ מבני קיבוצים. כבר עשור שרוח בית הספר נשמרת כולל פעילויות חברתיות בסופי שבוע וכולל פעילות משמעותית של תנועת השומר הצעיר. פעילות זו אף הגיע לשיא באחת השנים כאשר מספר רב של מד"צים קיימו דיון על כיצד מגייסים חניכים מהקיבוצים. כלומר מיותר לציין כי רובם היו מדריכים צעירים מפרדס-חנה, כרכור ומושבי הסביבה.
כך שיש לראות בדיון שנוצר כאן לא "בורות של קיבוצניקים" ולא "אפיקורסים חוטאים" כפי שטרחו לכתוב טוקבקיסטים מתלהמים אלא דיון משמעותי על ציונה של היהדות במדינת ישראל.
מכאן ברצוני להתייחס לפן העקרוני.
נולדתי יהודי, אני חי כיהודי ואמות כיהודי מכאן נגזר שכל מעשי הם ביטוי גם ליהדותי. הנסיונות של חלקים הולכים ומתרחבים מקרב היהדות הדתית להגדיר מהי היהדות "האמיתית" רק מאתגרים אותי בנושא.
מדינת ישראל קמה ומתקיימת לא בזכות החרדים לתפיסת היהדות, היכולת שלהם לגנות אותי בעברית, באתר בעברית, ברדיו עברי ולהיות מוגנים על ידי חוק דמוקרטי כתוב בעברית. כל אלו הם תוצר של יהודים שבחרו לאתגר את היהדות כפי שנתפשה במשך 2000 שנות גלות ובחרו להוביל מהפכה ציונית. הציונות לא ראתה רק יעד להקים מדינה יהודית לאומית, אלא ראתה הכרח בהוצאת הגלותיות מהיהודי.
ההתנגדות של חניכי מבואות עירון אינ התנגדות לקרוא ספר תנ"ך ואינה זלזול במסורת היהודית וביהדות ככלל. ההתנגדות של חניכי מבואות עירון היא לעובדה שמישהו מנסה להגדיר להם את יהדותם. מדהים בעיני עד כמה תפיסה זו מושרשת בישראליות, בעוד בריכוזים היהודים הגדולים בעולם היהדות חיה, נושמת, מתפתחת ומתקדמת בישראל ממשיכה האורטודוקסיה לטעון לבלעדיות על היהדות.
חניכי מבואות עירון, ממלאים אותי גאווה ביכולתם לעמוד על זהותם כיהודים "
התנגדותנו היא לא למזוזה כשלעצמה אלא למה שהיא מייצגת- הדת היהודית אשר שמה את האלוהים במרכז והוא שולט בגורל האדם האדם ולעומת זאת בשומר הצעיר אשר שם האדם במרכז, הוא אדון לגורלו ואחראי למעשיו"
הגדרה זו הרואה בביקורתיות את הדת היהודית אך רואה ביהדות מקור תרבותי מחבר ומגבש עוברת כחוט השני בהתחדשות המסורות היהודיות בהתיישבות העובדת. דוגמה ידועה לכך היא חג השבועות המתקרב. אחד משלושת הרגלים שכמעט חדלו מלציינו בגלות, כחלק מהמהפכה הציונית שהובילה גם ההתישבות העובדת, הפך חג זה לחג חקלאי שמציין התחדשות וביכורים. עד היום מציינים את החג בהתיישבות העובדת ברוב הדר ופאר.
הדבר החמור ביותר לסיכום הוא עוצמת התגובות שמנסה להשתיק את הלגיטימיות של אורח החיים היהודי המודרני. אני לפחות לא אוותר בקרוב על ההגדרה של היהדות כחלק מהזהות שלי וחלק מתרבותי ולכן אני מציע לכל אלו שמקווים שרק עוד קצת ואנחנו נעלם להתכונן למאבק תרבות ארוך
עקבו אחרי הכותרות והטוקבקים
http://www.tog.co.il/he/New.aspx?id=3989
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3888760,00.html

http://www.facebook.com/photo.php?pid=1047619&o=all&op=1&view=all&subj=214148416017&aid=-1&id=1541856300

האם יש טעם בהחרפת המאבק עם המתנחלים?

הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק על רגל אחד. כן יש בו משהו נכון,כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה של אזרחים שלא בדיוק בטוח מהמידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחלים יש אלפי אנשים שגריםמעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועות המיישבות דוגמתהתנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנות בית רקמעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם" קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורך דחוף לקדם את הדיון הציבוריעל "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזור לגבולות הקו הירוק? איךמשקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה, אני מאמין כי דווקא שיחישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירה על הצורך לסיים אתהכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברה הישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברו של חלקים נרחבים בציבורהישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנו להגיד- "מדינהכזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתית יותר, מדינה שבה לאנזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינה שמסוגלת ליישםאת החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצף הלוגי כאן הוא חשוב ביותר,מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף, כשרואים את המצב בניצן,זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד את המתיישבים מעבר לקוהירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקתומאמצת את המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבורלגבולות 67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראל ופתרון אמפתי שיאפשר לרובהמתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץ קטן של פונדומנטליסטיםדתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומר שלא עלולות להיות כאן תמונותוסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדובר במיעוט מבוטל חוסנה שלהחברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיות חלקלק עד מאד,מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיך ולפרטאפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציון בשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחולהעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.

הקמפיין החדש כנגד המתנחלים ואיפה אפשרלתקן, מה ההזדמנות
הקמפיין החדש נגד המתנחלים, עומד רק עלרגל אחד. כן יש בו משהו נכון, כבר עשרות שנים שמדינת ישראל יצאה משיווי המשקל ותקציבים אדירים נשפכים על קבוצה קטנה שלאזרחים שלא בדיוק בטוח מה מידת מחויבותה למדינה. אך יש גם רגל שנייה, תחת הכותרת מתנחליםיש אלפי אנשים שגרים מעבר לקו הירוק כי לשם שלחו אותם, בין אם נשלחו על ידי התנועותהמיישבות דוגמת התנועה הקיבוצית או אחותה המושבית ובין אם מצבם הכלכלי איפשר להם לקנותבית רק מעבר לקו הירוק.
הדיון על "ושבו בנים לגבולם"קקריאה למתנחלים לחזור לגבולות 67 אינה הסתה אך היא גם לוקה בפשטנות רבה. יש לנו צורךדחוף לקדם את הדיון הציבורי על "האיך?" איך מאפשרים למשפחות שרוצות לחזורלגבולות הקו הירוק? איך משקיעים את התקציבים.
יש גבול לרמת השיח שיכולה להתבסס על שלילה,אני מאמין כי דווקא שיח ישראלי רחב שיעמיד את המשותף בין חלקי החברה הישראלית לצד אמירהעל הצורך לסיים את הכיבוש וחזור לגבולת 1967 יהווה הזדמנות לחבר בין כוחות שונים בחברההישראלית.
האתגר הוא ביצירת אופק משותף ללכת לעברושל חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל אלו שגרים מעבר לקו הירוק. אופק שיגרום להם ולנולהגיד- "מדינה כזאת אנו רוצים" ולהתחיל להתקדם לשם.
בעיני מדינה כזאת – הכוונה היא למדינה חברתיתיותר, מדינה שבה לא נזרקים לרחוב, מדינה שבה יש משמעות למערכת הדמוקרטית ובעיקר מדינהשמסוגלת ליישם את החלטותיה.
ולא, לא אספתי כאן רצף מקרי של מלל, הרצףהלוגי כאן הוא חשוב ביותר, מכיוון שכיום כאשר רואים את המצב של המפונים מגוש קטיף,כשרואים את המצב בניצן, זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית. זהו תמרור אזהרה שמעודד אתהמתיישבים מעבר לקו הירוק לבחור בקו מאבקי נחרץ כמעט מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד. יצירת מציאות שבה החברה הישראלית כולה, מחבקת ומאמצתאת המתנחלים ומוצאת לא רק אמפתיה אלא גם משאבים שמאפשרים להם לבחור ולעבור לגבולות67, יצירת מציאות כזאת תאפשר לסיים את הכיבוש בהקדם.
אם נצליח לייצר יחד, אופק ראוי למדינת ישראלופתרון אמפתי שיאפשר לרוב המתיישבים מעבר לקו הירוק לחיות בכבוד אזי נתמודד רק עם קומץקטן של פונדומנטליסטים דתיים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להם.
אין זה אומר שלא יהיה קשה, ואין זה אומרשלא עלולות להיות כאן תמונות וסרטונים של אדם מכוון נשק לעבר אדם אחר אך כל עוד מדוברבמיעוט מבוטל חוסנה של החברה הישראלית לא יפגע מכך, אך באפיק השני המדרון עלול להיותחלקלק עד מאד, מציאות שבה חצי מדינה עומד כנגד חציה השני, ואין אני רואה צורך להמשיךולפרט אפילו.
לכן אני אומר, בואו בהמוניכם לכיכר ציוןבשבת הבאה, רק עד אז אל תשכחו להעביר את המסרים לכל מי שאתם מכירים שגר מעבר לקו הירוק.



מכתב של רבני ההתנחלויות


הפגנת השמאל בכיכר ציון

תיאור ההפגנה באתר ערוץ 7

כן, אצלי בקיבוץ מונף מערב יום השואה עד לאחר האחד במאי הדגל האדום בגאווה לצד דגל הלאום

במהלך השבוע האחרון נראה כי נפל דבר, בין ים השואה ליום העצמאות חלה
התעוררות. דה מרקר פירסם מוסף שלם על שכר הבכירים ועל כמה מופקר התחום. רק מעט אחר
כך התייצב ירום אריאב ששימש כמנכ"ל משרד האוצר על לאחרונה והכריז "יש
צורך בריסון ומיתוך המצב הקיים" אריאב אף השתמש במונח הלועזי לתאוות בצע-
גרידיות. מהלך מתוזמר זה המשיך עם הצעה
משותפת של ח"כ שלי יחימוביץ מ"העבודה" וחיים כץ
מ"הליכוד" ועוד נראה לרגע שביום ראשון הקרוב בשני למאי, יום אחרי חג
הפועלים יפול דבר בארץ ויתקיים דיון בועדת שרים על הפעלת מנגנוני שליטה בשכר
הבכירים. אין אני רוצה להרחיב את העיסוק בדיון זה מכיוון שברור שלא ניתן להפריד
מרכיב אחד ממרכיבי המשק ולטפל רק בו ולכן אינני מוצא ממש בהצעת החוק עצמה אלא
ביכולתה לקיים שיח ציבורי סביב נושא הפערים בשכר.
בתוך הדיון שהתנהל בערוצי החדשות השונים, מעל במות העיתונים וכמובן גם
באינטרנט לא יכולתי להתעלם מעמדתה של נגה קינן. קינן מייצגת את פורום ה CFO, פורום מנהלי כספיים ראשיים. קינן עלתה לדיון
מול ירום אריאב ופרשה את משנתה. משנה המורכבת מאוסף של סיסמאות ריקות מתוכן. טענה
דוגמת החשיבות של פערי שכר בכדי לעודד ניוד חברתי לא מחזיקה מים, הרי אותו ניוד
חברתי קיים גם עם הפער הוא של 20 או 30 משכורות. קינן אף טענה טענה חינוכית כי יש
חשיבות שתלמידים יוכלו לראות סיפורי הצלחה.
סיפורים אלו מזכירים לי את הניסיונות של מותגים אמריקאים למכור את החלום האמריקאי
לילדי שכונות העוני, אך בניגוד לקינן מג'יק ג'ונסון מסמלי ההצלחה האמריקאים לא
הסכים לשתף פעולה עם מכירת האשליות האלו לציבור ובראיון מפורסם קרא לנוער השחור
בארה"ב לא לנסות ללכת בדרכו ולהצליח דרך הספורט אלא לכבוש את ספסלי הלימודים
ולרכוש הצלחה וערכים. מג'יק שהבין כי הצלחתו היא היוצאת מן הכלל המשיך בפועלו גם
בהקמת קרן לעידוד הנוער בשכונות מצוקה Magic Johnson
Enterprises

קינן אומרת במילים פשוטות את הערכים הכה מסוכנים שנגדם עלינו לצאת,
האחד במאי במשמעותו ההיסטורית מסמן את הכוח שדורשים העובדים לקבל לידיהם מידי בעלי
המפעלים. בתרגום לעולמנו היום מדובר בצורך של כל מעמד הביניים לעמוד על דעתו
ולהפנים כי ישנם אנשים שמרוויחים לא רק מעבודתם של אחרים אלא גם מכך שהם משחקים
ומסכנים את חסכונותיהם של אחרים.


אותה ציניות של חברי הCFO חזרה על עצמה בפרסומים על רווחי הענק שהציגו חברות הפיננסים במשבר
האחרון בארה"ב. הסתבר שבאותה עת בה הן פשטו יד וביקשו סיוע נרחב מהמערכת
הפיננסית המרכזית המשיכו אותן החברות לתכנן את מכפילי הרווח שלהם. במצג שווא של
נזקקים חברות רבות קיבלו הון ציבורי רב.


זהו תמרור אזהרה שלא במקרה
חוברים במקרה זה גם רבים מהשחקנים המרכזיים ש"מאמינים"
ב"שוק החופשי". הלוגיקה פשוט אינה תופסת.


מדוע הציבור, מעמד הביניים, משלם המיסים, אמור להשקיע ממיטב כספו בכדי
לחלק חברות פרטיות ברגעי משבר? האם חברות אלו משתפות את הציבור ברווחיהם?


סביב נושא המנהלים הבכירים המצב הוא עוד יותר קשה, מנהלים רבים יצרו
מצב שבו סכומי העתק שמשולמים להם הם הפער בין הגדרת החברה כחברה רווחית לחברה
מפסידה.כלומר מנכ"ל שמקבל 3 מיליון ₪ לשנה בעוד הוא מציג נתוני הפסד של
מיליון או מיליון וחצי ₪. כלומר המצב הוא כזה שלא רק ציבור העובדים נפגע אלא באופן
ישיר גם בעלי החברות.


מכיוון שהעולם אינו מורכב כבר רק מעובדים ובעלי מפעלים אני חושב שאנו
מחוייבים לצאת למסע ארוך שבו הרלוונטיות של האחד במאי גדלה משנה לשנה לקהלים
חדשים.במציאות שבה גם המשפחה הממוצעת מצליחה לחסוך מעט, אך מסתבר שכספה מונח על
קרן הצבי בידי ספוקלטנים צינים שלעיתים יכולים להפסיד ביום את כספם של אלפי אנשים
רק כי זיהו פוטנציאל להרוויח מנגזרת אחרת של המהלך.


האחד במאי שלי הוא קריאה להתאחד סביב אמירה ברורה כי הכלכלה היא כלי
לשירות החברה ולא החברה נועדה לשרת את הכלכלה.
לקריאה נוספת
פורום CFO www.cfo-forum.org/

כתבה על ירום אריאב

לציון 100 שנה לתנועה הקיבוצית- לרגל אירוע פתיחת שנת 100 בדגניה מקבוצה קטנה לתנועה גדולה

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה  בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.

התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, התנועה הקיבוצית היא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחברינם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ הדיפרנציאלי נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ הדיפרנציאלי הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים שיכולים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת? הוא כנראה לא ראה קיבוץ משתנה" ולהם אומר, ראיתי וגם ראיתי ובדברי כאן בטח שאינני מנסה לתאר את המציאות הקיבוצית היום אלא להציע ולהזמין את חברי הקיבוצים הדיפרנציאלים לבחור מחדש בזהות הקיבוצית.

100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.

אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.

ולסיכום אני רוצה להצביע בקצרה על מספר נקודות אותן אני מוצא כמקור לגאווה אישית. אז כפי שכבר הזכרתי, אנחנו היינו ונשארו אחת החברות הסולידריות בעולם, גם מבחינה פוליטית ולאו דווקא מפלגתית כל התנועה הקיבוצית מכריעה בעצם חייה לחיוב על רעיון מדינת הרווחה אל מול הקאפיטליזים החזירי. עצם החברות של כל חבר קיבוץ באגודה שיתופית, שיכולה להכריע ולקבל החלטות, בדומה להחלטות שקיבלו על שינוי אורחות החיים יכול כל קיבוץ לקבל החלטות רבות אחרות. גם בתחום מאוד רלוונטי היום, תחום הקיימות ואיכות הסביבה הקיבוץ לא סתם ממוקם במקום טוב באמצע אלא מציב רף גבוה. סתם דוגמה קטנה מהיומיום, בכמה מקומות עוסקים בצורך ליצור מרחב שבו תוגבל או תצומצם תנועת המכוניות? בקיבוצים על פי רוב זה יותר ממקובל. ובכמה מקומות בארץ ובעולם אתה יכול למצוא מרחב מחייה שכולל אוכלוסיה רב דורית, מבני ציבור ושירותים אך ללא פרסומות שקופצות עליך מכל מקום.

לי די בדוגמאות קטנות אלו בכדי להרים את הראש בגאווה. לא מדובר כאן על מנוחה על זרי דפנה אלא על הרמת הראש בגאווה אל מול האתגר שלהמשיך, לקיים ולחדש, את הרעיון הקיבוצי גם בעשורים הבאים וזאת על ידי הגדלת מעגל השותפים שיבחרו לראות בחברה הקיבוצית מעגל רלוונטי עבורם כבית וכדרך, תוך יצירת סביבה תומכת ומעודדת לצעירי קיבוצים לבחור ולהוביל בקיבוציהם ובתנועה.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

למה שמאל לאומי זה גם אני?

בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה.
אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה.
כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק.
כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי.
כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית.
השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.

גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון.
גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו.
גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד.
גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר.
לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד.
אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות.
לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר.
עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו.
לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו.
השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן.




כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי


כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי

שבוע קשה ולא רק בגלל שיו"ר בנק לאומי מרוויח מעל 8 מיליון ש"ח בשנה

שבוע מרתק חולף על מדינת ישראל, אנחנו כציבור כבר מתנתקים מהתקשורת רק מעצם המחשבה על עוד טעות פוליטית שנעשית. מתמצית השבוע החולף, בריטניה מגרשת את נציג המוסד משטחה וביבי משנה במיוחד את הלו"ז, מגיע לוושינגטון בניסיון להנמיך את הלהבות אך שופך עליהם שמן רב. במאמרו של אלוף בן זוכה ביבי לכינוי "טירון שהתרשל" אך אני רוצה להציע סברה אחרת. אני רוצה לטעון כי רצף "הטעויות" אינן בהכרח טעויות. אל תטעו אינני טוען גם שביבי מוביל אסטרטגיה ברורה אותה הוא מיישם צעד אחר צעד. אך עדיין אני מרגיש חובה להציע פרשנות נוספת לסדר היום הבינלאומי של ישראל בתקופה זו. הציבור הישראלי הפך לחסר רגש, הציבור הישראלי לא חווה ריגושים מהגלים שהולכים וגבהים ונראה כאילו סומם עד שחושיו כהו.

האם השפלה כפולה לממשל האמריקאי שמתוזמנת בצורה שאינה ניתנת לסלחנות ניתנת להגדרה כטעות? מסופקני. לכן יש שתי אפשרויות, האחת בנימין נתניהו בוחר להוביל קו שמנתק אסטרטגית את ישראל מארה"ב והשנייה הינה האפשרות כי הסוסים ברחו מהאורווה. האפשרות הראשונה נראית כמעט לא אפשרית, הרי ביבי שצמח באווירה האמריקאית מודע לכוחה של ארה"ב ומודע לא פחות לקלות שבה המנגנון האמריקאי יכול לבלום את ישראל. יעידו על כך דמויות מובילות ביחסים הכלכליים בין ישראל לארה"ב שממהרים כבר להזהיר פן הקשר ינותק. יעידו על כך גם הדוגמאות המוחשיות שחוזרות בתקשורת הישראלית על הקלות שבה יכולה ארה"ב לעכב משלוחים במכס ובכך לבלום את הצמיחה בתעשייה הישראלית. אם כך עלינו להסיק כי הסוסים ברחו מהאורווה כלומר שביבי איבד כל יכולת לשלוט במנגנון השלטוני בארץ. מסקנה שלא קל להסיק אותה, קשה לנו לדמיין מצב שבו באמת הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים מעצבת את סדר היום הבינלאומי של ישראל בישיבותיה. אך לצערי אני מתקשה למצוא הסבר אחר למציאות שמדינת ישראל מצוייה בה בחודשים האחרונים פרט לתיאור המצב הבא, ביבי וברק מצויים בפינה הישרדותית שמונעת מהם כל יכולת להבין בפרספקטיבה של מנהיגים את הנזקים אותם הם גורמים. הציבור הישראלי, כמו כל המון, מתקשה לעמוד בזמן אמת על הנזקים הבלתי הפיכים שנוצרים ולכן אינו מקים קול צעקה.

בארץ גדל דור יהיר של מנהיגים, ששיכור מכוחו וכלל שכח את המחויבות שלו, המשך התנהלותם של ברק וביבי בצורה זו יכולה להביא אותנו למצב שבו נאבד את הגדולים שבהשגי העם היהודי בדורות האחרונים – מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו, והזיכרון ההיסטורי מחייב אותנו לדעת כי המבנה המדיני הוא בר חלוף ונתון לזעזועים רבים. לכן הציבור הישראלי חייב להתעורר בקריאה ברורה כי עלינו, על כולנו מוטלת המחויבות להסכים ובהקדם מה הם הגבולות שאנו לא יכולים לחצות אותם.

הראשון- מדינה דמוקרטית ויהודית, סרבנותו של נתניהו וחבר שריו לפתרון ממשי של סוגיית הגבולות של מדינת ישראל דוחף אותנו אל פי תהום של מדינה דו לאומית שבה לא ינתן מקום לצורך הלאומי של היהדות. החזקים שבאויבנו כבר הבינו שכל מה שעליהם לעשות הוא להמתין והמציאות והזמן ייצרו את הפתרון עבורם.

השני- יצירת מסגרת שלטונית ברורה, השיטה שבה פועל ביבי מאז בחירתו האחרונה של פרסום בלונים לאוויר ואז לקבל החלטה ולהתקפל על פי רחשי הציבור אינה מחזיקה מים. בהקשר זה פירסמה ועדת החקירה דוגמה כואבת במיוחד בנושא המים בישראל כשבעקבותיה עלה שר בממשלת ישראל והסביר כי השלטון כלל לא נמצא בידיו ובעשור האחרון כל ההחלטות מתקבלות על ידי הבירוקרטיה ומשרד האוצר.

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

אולי זה בכלל לא תאונה

אולי זה בכלל לא תאונה - היא אירוע פתאומי, בלתי צפוי ובלתי מתוכנן, שהביא לפגיעה פיזית או נפשית באדם או לנזק לרכוש.

אולי השימוש במילה זו לתיאור ההתמודדות של החברה הישראלית עם מאות ההרוגים ואלפי הפצועים בשנה על הדרכים היא אינה תאונה אלא תוצאה של מדיניות מכוונת.

בשבוע שבו כל כך הרבה אנשים נהרגים על הכביש, אי אפשר להרחיב וגם לא צריך לתת נתונים ללא הפסקה, צריך לחדד אמירה ברורה אחת. ניתן לצמצם את תאונות הדרכים או כמו שאמר כבר הסלוגן. תאונות דרכים אינן גורל הם מחדל.

נכון צריך לחדול ולטעון כי תאונות הדרכים הן מכת מדינה, וגם לא מכת מצרים. תאונות הדרכים הם פגע רע שנוצר על ידי החברה הישראלית ואנחנו גם יכולים להתמודד איתו.

כל עוד ימשיכו בכירים במשטרה להחזיק בטיעון של "הגורם האנושי" הרי נסתתר כולנו מאחורי תחושה של נוחות כאילו הכל נעשה ואחרי שהכל נעשה צריך לקבל את הדברים כמו שהם כי הרי בכל מקום שיש אנשים יש טעויות.

הדבר נכון- בכל מקום שיש אנשים יש תאונות- אך האם הכל נעשה?

האם הרשות הלאומית למלחמה בתאונות הדרכים מאויישת באנשים הטובים ביותר? התשובה פשוטה, כבר שבעה חודשים שאין מינוי לעומד בראשה אפילו.

האם מדינת ישראל פועלת לצמצם את מספר הרכבים הנעים בכבישים ובכך להקטין את הנפגעים? מה פתאום, גם תוכנית יומרנית לבניית תשתית משמעותית של תחבורה ציבורית קוצצה בשבועות האחרונים ורוב המשאבים מושקעים להמשך ופיתוח התחבורה על בסיס של רכבים פרטיים. ישראל היום מהמדינות הצפופות בעולם ביחס של מספר כלי רכב לק"מ כביש סלול.

האם החברה הישראלית חותרת לצמצום מספר תאונות הדרכים וההרוגים בתאונות מידי שנה? מסופקני, המשק הישראלי מפסיד מאות מיליונים בשנה מהאלפים התקועים בפקקים, מאות אלפי שעות עבודה משולמות של ישבה בפקק הם רק ההתחלה. מיליונים רבים נוספים מבוזבזים בטיפול בפצועים ומשפחות הרוגים שכלל לא בטוח שהיו חייבים להגיע למצב זה אם הכסף היה מושקע מראש בפתרונות חלופיים לכביש.

כל אחד מאיתנו חייב להבין ולהפנים, המציאות שבה כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או נהרג בתאונות דרכים אינה גזרת גורל אלא מדיניות שבהסטת תקציבים נכונה יכולה להשתנות. אדם שלא עולה על הכביש בשעות הבוקר המוקדמות, או עובדת שלא נוהגת הביתה אחרי עשר שעות עבודה אלו לא יפגעו ולא יכנסו לסטטיסטיקה אם רק תינתן להם האפשרות הראויה להגיע ממקום למקום בבטחה ובנוחות.