לציון 100 שנה לתנועה הקיבוצית- לרגל אירוע פתיחת שנת 100 בדגניה מקבוצה קטנה לתנועה גדולה

הקיבוץ- התנועה החברתית הגדולה  בארץ, שילוב מנצח בין אורח חיים לדרך. האתגר של העשור הקרוב הוא להפסיק ולראות את עצמנו, הקיבוצים וחבריהם בצילם של הדורות הקודמים של הורינו וסבינו אלא לבחון את האתגרים שאנו נוטלים על עצמנו באופן יומיומי אל מול המציאות הישראלית של המחר.

התנועה הקיבוצית הינה גוף אדיר עם מספר לא מבוטל של פעילים ורכבים העסוקים באופן יומיומי בקידום העשייה החברתית, יהיו שירוצו לצעוק. " יופי אבל איבדתם את הדרך, את המצפן הערכי" ואני לא רץ להצטרף לצועקים. התנועה הקיבוצית אינה רק מבנה אירגוני של פעילים וגו'בים, התנועה הקיבוצית היא קודם כל אורח חיים משימתי מתוך בחירה. תנועה שהקיבוצים החברים בה וחברינם מפרישים מידי שנה ממיטב כספם בכדי להמשיך ולקיימה. וכאן יהיו אלא שירוצו ויצעקו " אל מה אתה מדבר כבר מאתיים קיבוצים עברו שינוי והפריטו את עצמם" וגם לאלה אומר אז מה? ואף לאלו שיבחרו להקשיב אענה בשתי תשובות מנומקות.

האחת, איני מכיר מכל הקיבוצים שעברו שינויים באורחות חייהם אף לא קיבוץ אחד שהופרט במשמעות הכלכלית של המלה קרי ריכוז אמצעי הייצור אצל בעלי הון. נכון אורחות החיים השתנו בצורה קיצונית בעשורים האחרונים, גם הפערים גדלו בחלקם ויש לא מעט סיפורים לא פשוטים שדורשים פתרונות מלאי חמלה. אך לא ניתן להצביע על קיבוץ שהפריט את אמצעי הייצור שלו בצורה כזאת שהיום הבעלות על המפעל או ההכנסות מהרפת ממלאים את כיסם של מעט חברים בלבד.

התשובה השנייה הינה ברמה האסטרטגית, הקיבוץ הדיפרנציאלי נמצא בצומת דרכים, צומת של הכרעה, יש ביכולתו להכריע כי אין בו שום ייחוד וכי הוא ילך בשנים הקרובות וידמה למבנה הכלכלי חברתי של כלל מדינת ישראל. אך יש גם שיבחר להמשיך ולאמץ את ייחודיותו של "הקיבוץ" ירים את הראש בגאווה ויאמר בקול ברור, הקיבוץ הדיפרנציאלי הוא אחת מצורות החיים הסולידריות ביותר בעולם ובטח שבישראל, יש בו רמת ערבות הדדית גבוהה ומנגנונים דמוקרטים שיכולים לכל חבר וחבר לעצב את אורח חייו. גם כאן יהיו שיגידו " מה זאת הנאיביות הזאת? הוא כנראה לא ראה קיבוץ משתנה" ולהם אומר, ראיתי וגם ראיתי ובדברי כאן בטח שאינני מנסה לתאר את המציאות הקיבוצית היום אלא להציע ולהזמין את חברי הקיבוצים הדיפרנציאלים לבחור מחדש בזהות הקיבוצית.

100 שנה הרעיון הקיבוצי ידע להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות ולתנאים המשתנים. מקבוצה אינטימית, לקיבוץ גדול יותר או פחות. מהיישוב למערכת ממלכתית של מדינה. מישוב המבוסס ומתפרנס מחקלאות למוביל בתעשייה. כל אלו תוך שמירה על רמת חינוך גבוהה והשפעה גם על המציאות שמחוץ לחצר הקיבוץ.

אני מציע לכולנו לאמץ את הגישה כי עתידו של קיבוצנו ועתידה של תנועתנו תלוי בראש ובראשונה בדימוי העתיד שלנו ביחס אליהם. רק אם כל אחד מאיתנו ידע להגדיר למעגלים הקרובים לו וירגיש גאווה בשייכות לחברה הקיבוצית, על קיבוציה ותנועתה כי אז יש סיכוי ש"אי הכישלון למופת" ימשיך ויפתיע גם עוד 100 שנים נוספות.

ולסיכום אני רוצה להצביע בקצרה על מספר נקודות אותן אני מוצא כמקור לגאווה אישית. אז כפי שכבר הזכרתי, אנחנו היינו ונשארו אחת החברות הסולידריות בעולם, גם מבחינה פוליטית ולאו דווקא מפלגתית כל התנועה הקיבוצית מכריעה בעצם חייה לחיוב על רעיון מדינת הרווחה אל מול הקאפיטליזים החזירי. עצם החברות של כל חבר קיבוץ באגודה שיתופית, שיכולה להכריע ולקבל החלטות, בדומה להחלטות שקיבלו על שינוי אורחות החיים יכול כל קיבוץ לקבל החלטות רבות אחרות. גם בתחום מאוד רלוונטי היום, תחום הקיימות ואיכות הסביבה הקיבוץ לא סתם ממוקם במקום טוב באמצע אלא מציב רף גבוה. סתם דוגמה קטנה מהיומיום, בכמה מקומות עוסקים בצורך ליצור מרחב שבו תוגבל או תצומצם תנועת המכוניות? בקיבוצים על פי רוב זה יותר ממקובל. ובכמה מקומות בארץ ובעולם אתה יכול למצוא מרחב מחייה שכולל אוכלוסיה רב דורית, מבני ציבור ושירותים אך ללא פרסומות שקופצות עליך מכל מקום.

לי די בדוגמאות קטנות אלו בכדי להרים את הראש בגאווה. לא מדובר כאן על מנוחה על זרי דפנה אלא על הרמת הראש בגאווה אל מול האתגר שלהמשיך, לקיים ולחדש, את הרעיון הקיבוצי גם בעשורים הבאים וזאת על ידי הגדלת מעגל השותפים שיבחרו לראות בחברה הקיבוצית מעגל רלוונטי עבורם כבית וכדרך, תוך יצירת סביבה תומכת ומעודדת לצעירי קיבוצים לבחור ולהוביל בקיבוציהם ובתנועה.

אורי אופיר- קיבוץ מצר

למה שמאל לאומי זה גם אני?

בתור התחלה אקדים ואומר, אני איש השומר הצעיר- מר"צ או מדוייק יותר איש מפ"ם, אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שכאזרח עברתי את הקו הירוק. וזאת הסיבה שאני מוצא עניין בשמאל הלאומי כפלטפורמה לחשיבה חדשה.
אני לא מתנצל על אמונתי בציונות בדרכי שלום, אני ל מתנצל על כך שכמה מחברי הטובים הם פלשתינאים, ואינני מתנצל על כך שאני מאמין במדינת רווחה.
כל זה טוב ויפה כאמונות אישיות שלי, אך מה שבאמת מעסיק אותי זה כיצד מתחיילים להתקדם לכיוון זה אפילו בצעדים קטנים, ואת זה לא עושים מהמקום שבו אתה צודק.
כבר כמעט שלושים שנה שאנשי השמאל עסוקים להגדיר עצמם אחד מול השני ורובם מסתגרים בקבוצות חשיבה קטנות שמתקשות להיות רלוונטיות לתמונה הרחבה. השמאל כבר שנים יודע להציג תמונת עולם צודקת אך מקוטעת כל פעם המצלמה מתמקדת בנושא אחר ולא מצליחה לייצר סדר יום פנורמי.
כבר כמעט שלושים שנה שהשמאל מדיר את עצמו מהפוליטיקה וטועה לחשוב שניתן להחליף את הפוליטיקה באירגונים חוץ פרלמנטרים, בשיחות סלון ובמאמרי מערכת בעיתון. בזמן שאנחנו פעלנו כך, נתפס השלטון בידי קבוצה של מובילי דעת קהל שמאיימת על פירוקה של מדינת ישראל, קבוצה של אנשים שאינם ציוניים, אינם דמוקרטים ומקדמים אותנו מיום ליום למדינה דו לאומית ולפירוק ההישגים של המהפכה הציונית.
השמאל הלאומי מציע בעיני הזדמנות חדשה, לא להסכמה רחבה עד האחרונה שבדעותי אלא יצירת רוב גדול ומוחץ שיחזיר לשלטון את הגוש הציוני והלאומי בישראל.

גוש לאומי-ציוני שמופיע בכל סקר בעשור האחרון.
גוש לאומי-ציוני שברור לו שצריך לסיים את הכיבוש עם הסכם או בלעדיו כי הכיבוש פוגע בנו.
גוש לאומי-ציוני שרוצה שהמדינה תהווה מסגרת משמעותית עבורו ולא רק עבור בעלי ההון וזוכר כי החזון הציוני דיבר על חברה אחרת שתהווה דוגמה לחברה מתוקנת ולא רק חברה החיה בפחד.
גוש לאומי-ציוני שמקדש ומעמיד את ערכי הדמוקרטיה לפני כל דבר אחר.
לעקרונות אלו אני מאמין שיעש רוב מוצק בארץ, לכן אני מאמין שהשמאל הלאומי יכול וצריך להפגיש את כל הכוחות הללו סביב עקרונות בסיסיים מאד אך ברורים מאד.
אל לנו ליפול לפלפול הפנימי של הגדרות על קוצו של יוד, עלינו ליצור מסגרת של גאווה לאומית שמשוכנעת שיש עתיד לקיום יהודי מודרני, שלא מתנצלת על הנפת דגל הלאום ועל שירת התקווה ורוצה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית לעוד שנים רבות.
לצורך כך לא ברור לי האם יש צורך להקים מפלגה, ארגון או קואליציה לפני הבחירות אך מה שברור לי שיש צורך להפיץ את המסר הזה בציבור בצורה הרחבה ביותר.
עלינו לחדול מלהגדיר את עצמנו סביב 5% שאיננו מסכימים בהם ולחזק את המחנה המשותף שלנו.
לאחר יצירת הסכמות משותפות ויצירת חוסן לאומי-שמאלני שבאמצעותו נתמודד גם כנגד המגמות הפוסט מודרניות וגם כנגד האנטי ציוניות נוכל כגוף גדול ומוביל בשלטון לחדד כל אחד את הדגשים החשובים לו.
השנה דגל ישראל חשוב שיתנופף בגאווה בכל בית ובית של השמאל הלאומי. הקיצוניים שבמתנחלים בחרו כתום, אנחנו בוחרים כחול- לבן.




כנסו וקיראו את מסמך השמאל הלאומי


כנסו לעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי

שבוע קשה ולא רק בגלל שיו"ר בנק לאומי מרוויח מעל 8 מיליון ש"ח בשנה

שבוע מרתק חולף על מדינת ישראל, אנחנו כציבור כבר מתנתקים מהתקשורת רק מעצם המחשבה על עוד טעות פוליטית שנעשית. מתמצית השבוע החולף, בריטניה מגרשת את נציג המוסד משטחה וביבי משנה במיוחד את הלו"ז, מגיע לוושינגטון בניסיון להנמיך את הלהבות אך שופך עליהם שמן רב. במאמרו של אלוף בן זוכה ביבי לכינוי "טירון שהתרשל" אך אני רוצה להציע סברה אחרת. אני רוצה לטעון כי רצף "הטעויות" אינן בהכרח טעויות. אל תטעו אינני טוען גם שביבי מוביל אסטרטגיה ברורה אותה הוא מיישם צעד אחר צעד. אך עדיין אני מרגיש חובה להציע פרשנות נוספת לסדר היום הבינלאומי של ישראל בתקופה זו. הציבור הישראלי הפך לחסר רגש, הציבור הישראלי לא חווה ריגושים מהגלים שהולכים וגבהים ונראה כאילו סומם עד שחושיו כהו.

האם השפלה כפולה לממשל האמריקאי שמתוזמנת בצורה שאינה ניתנת לסלחנות ניתנת להגדרה כטעות? מסופקני. לכן יש שתי אפשרויות, האחת בנימין נתניהו בוחר להוביל קו שמנתק אסטרטגית את ישראל מארה"ב והשנייה הינה האפשרות כי הסוסים ברחו מהאורווה. האפשרות הראשונה נראית כמעט לא אפשרית, הרי ביבי שצמח באווירה האמריקאית מודע לכוחה של ארה"ב ומודע לא פחות לקלות שבה המנגנון האמריקאי יכול לבלום את ישראל. יעידו על כך דמויות מובילות ביחסים הכלכליים בין ישראל לארה"ב שממהרים כבר להזהיר פן הקשר ינותק. יעידו על כך גם הדוגמאות המוחשיות שחוזרות בתקשורת הישראלית על הקלות שבה יכולה ארה"ב לעכב משלוחים במכס ובכך לבלום את הצמיחה בתעשייה הישראלית. אם כך עלינו להסיק כי הסוסים ברחו מהאורווה כלומר שביבי איבד כל יכולת לשלוט במנגנון השלטוני בארץ. מסקנה שלא קל להסיק אותה, קשה לנו לדמיין מצב שבו באמת הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים מעצבת את סדר היום הבינלאומי של ישראל בישיבותיה. אך לצערי אני מתקשה למצוא הסבר אחר למציאות שמדינת ישראל מצוייה בה בחודשים האחרונים פרט לתיאור המצב הבא, ביבי וברק מצויים בפינה הישרדותית שמונעת מהם כל יכולת להבין בפרספקטיבה של מנהיגים את הנזקים אותם הם גורמים. הציבור הישראלי, כמו כל המון, מתקשה לעמוד בזמן אמת על הנזקים הבלתי הפיכים שנוצרים ולכן אינו מקים קול צעקה.

בארץ גדל דור יהיר של מנהיגים, ששיכור מכוחו וכלל שכח את המחויבות שלו, המשך התנהלותם של ברק וביבי בצורה זו יכולה להביא אותנו למצב שבו נאבד את הגדולים שבהשגי העם היהודי בדורות האחרונים – מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו, והזיכרון ההיסטורי מחייב אותנו לדעת כי המבנה המדיני הוא בר חלוף ונתון לזעזועים רבים. לכן הציבור הישראלי חייב להתעורר בקריאה ברורה כי עלינו, על כולנו מוטלת המחויבות להסכים ובהקדם מה הם הגבולות שאנו לא יכולים לחצות אותם.

הראשון- מדינה דמוקרטית ויהודית, סרבנותו של נתניהו וחבר שריו לפתרון ממשי של סוגיית הגבולות של מדינת ישראל דוחף אותנו אל פי תהום של מדינה דו לאומית שבה לא ינתן מקום לצורך הלאומי של היהדות. החזקים שבאויבנו כבר הבינו שכל מה שעליהם לעשות הוא להמתין והמציאות והזמן ייצרו את הפתרון עבורם.

השני- יצירת מסגרת שלטונית ברורה, השיטה שבה פועל ביבי מאז בחירתו האחרונה של פרסום בלונים לאוויר ואז לקבל החלטה ולהתקפל על פי רחשי הציבור אינה מחזיקה מים. בהקשר זה פירסמה ועדת החקירה דוגמה כואבת במיוחד בנושא המים בישראל כשבעקבותיה עלה שר בממשלת ישראל והסביר כי השלטון כלל לא נמצא בידיו ובעשור האחרון כל ההחלטות מתקבלות על ידי הבירוקרטיה ומשרד האוצר.

למה לא כדאי לבנות חברה על כוכב ים ומה יקרה אם הרוב הדומם יתעורר משנתו

שבת שלום, או תקווה לשלום בשבוע מאוד לא פשוט
שני צירים שבדרך כלל לא נפגשים, נפגשו השבוע. הציר שבין ההון לפילנתרופיה ולתקשורת וכן המרדף הבלתי פוסק של התקשורת אחרי דם.
השבוע התגלתה משטרת ירושלים כמבוגר האחראי ועל אף הניסיון הבלתי פוסק של התקשורת לצייר מציאות מאיימת תחת הכותרת "אינתיפאדה שלישית" עבר השבוע בגילוי בגרות של הצדדים השונים. המהומות חסרות הגבולות הסתכמו בפחות מעשרה מוקדים שבכל אחד מהם הפגינו פחות מחמישים צעירים. קריאת החמאס לצאת ולהגן על הר הבית בגופם נקראה לחלל ריק. נכון התקשורת עטה על שביבי הסיפור אך הציבור הערבי הגיב בבגרות. בסקר שפורסם בשבוע שעבר פורסם כי 76% מהנוער הערבי-ישראלי מכבד את הנחת היסוד כי מדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית וכ69% מהם היו מוכנים להתנדב במסגרת שירות לאומי לקהילה בסביבתם.
נתונים אלו שונים באופן מהותי מתמונת המצב שהתקשורת הישראלית ניסתה לצייר לנו בשבוע האחרון. ואין לצפות שתפעל אחרת, הרי תפקידה של התקשורת הינו להקצין את המציאות ולעמוד על השוני. לרדוף, לצלם ולתעד כל זריקת אבן על אוטובוס. האחריות שלנו כציבור היא לזהות את הפער שבין האווירה התקשורתית ובין מציאות החיים המורכבת בארץ. התמודדות בלתי פוסקת על קיומה של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית בידיעה שיש בה מיעוט ערבי. השאלה אם כך האם אנו נותנים רוח גבית למתינות או שמה מעצימים את השיח המתלהם שלא חותר לאורח חיים משותף בארץ.
יש לנו נטייה לא ברורה, הדומה למנגנון השמדה עצמית, להגדיר את עצמנו סביב השונה ולא סביב הדומה. במקום שהחברה הישראלית על גווניה השונים תדע לחבר בין הרוב שרואה את החברה הישראלית, כחברה יהודית ודמוקרטית, החותרת לבית לאומי יציב. הציבורים השונים בארץ נותנים לגיטימציה לקיצוניים שבהם לדבר בשמם- בעצם שתיקתם.
כך הדבר עם ערביי ישראל שלא יוצאים באמירה ברורה כאשר נבחרי הציבור שלהם מחרחרי ריב.
כך הדבר עם הציבור הדתי לאומי שרובו הגדול חי בשלום וכתפיסות משלימות את הדמוקרטיה וההלכה אך שותק אל מול הקיצוניים שמדגישים את הזמניות של הדמוקרטיה ואת העליונות של ההלכה.
כך הדבר בקרב הציבור שחי מעבר לקו הירוק מסיבות רבות ובמידה ותתקבל החלטה ויפוצה בהתאם ישמח להמשיך לחיות במדינת ישראל בגבולות 67' ולא יכוון נשק אל חיילי צה"ל- אך גם הם רוב דומם שמאפשר לקיצוני חוות גלעד ויצהר לדבר בשמם.
הציר השני שרק הציניות הישראלית מחברת ביניהם הינו "יום המעשים הטובים" הוא דוגמה ומופת לחולי של החברה הישראלית. יום שאורגן על ידי עמותת "רוח טובה" שהפילה רבים וטובים בפח. לכאורה רעיון נחמד שבא להעצים את התרומה והעשייה החברתית במדינת ישראל.
שמעתי על קיבוצים, כפרי נוער וארגוני מתנדבים שנרתמו לעשיה חברתית ביום זה. אך בבוקר "יום המעשים הטובים" בשעה 7:00 בבוקר הבנתי את הבור שהפילו גם אותי בו. שרי אריסון מברכת בבוקר טוב ישראל בגלי צה"ל בנוסח הבא. "יום המעשים הטובים ביוזמתה של עמותת "רוח טובה" מקבוצת אריסון" וממשיכה "גם אמירת בוקר טוב למישהו הוא מעשה טוב".
משפטיה של שרי אריסון הבהירו לי את המציאות. שוב משחק ציני של בעלי הון להכשיר את עצמם כמצפוניים חברתיים. שוב פעם בעלי ההון שמשקיעים משאבים רבים בשימור הסדר הקיים בחברה,בו ידם היא על העליונה, מצליחים להכווין כוחות חברתיים משמעותיים להפנות את מרצם וכוחם לפעילות שאין בה בכדי לאיים על ההון ועל הסדר הקיים. בו הציבור הולך ונחלש ונהיה מיום ליום תלוי יותר ויותר בבעלי ההון.

כל עוד ימשיכו ארגוני התנדבות, עמותות ומתנדבים ברמה הפרטית להעדיף את העשייה הקטנה היומיומית על פני חבירה לעשייה חברתית- פוליטית כי אז בעצם מעשיהם אינם פועלים לשינוי הסדר הקיים כי אם לשימורו וביצורו. וברמת ההדגמה, תרומה לפסח למשפחה רעבה, או סיוע למשפחה נזקקת הפכו כבר מזמן לכלי ציני בידי השיטה. כך אותם אלו שיש בהם אנרגיות חברתיות ופנאי ויכלו להוביל שינוי חברתי מקבלים מענה לצורך המצפוני שלהם אך בעצם לא מתגבשת שום אלטרנטיבה שיכולה לאיים על הסדר הקיים. דומה הדבר לריצה של אוגר בתוך גלגל בכלובו. הוכחה ניצחת לכך שמדובר בחלק מהשיטה הינה העובדה כי משרד הרווחה, במקום לצמצם את כמות העניים במדינה ולתת סעד לאלו שידם אינה משגת באופן ישיר, מיסד את התרומות. כשמונים וארבע עמותות מקבלות תקציב ממשרד הרווחה כדי להתרים את שאר הציבור בישראל ובכך לתת מענה לכאורה לנזקקים בערב הפסח. שוב- המדינה ממנת פעולת עמותות בכדי שהם ידאגו לאזרחיה, אולי רק לי הרצף הלוגי לא מסתדר.
דוגמה שנתקלתי בה כבר מספר פעמים מכונה לא פעם "סיפורו של כוכב הים" או רק "כוכב הים" הינה סיפורו של אדם הפוגש בחור צעיר שרץ על החוף הלוך ושוב ומחזיר כוכבי ים אל המים, בתשובה לשאלה מדוע הוא עושה זאת הרי הדבר לא ישנה, כי ישנם ק"מ רבים של חוף ועשרות אלפי שלא יציל, משיב הצעיר "כי לו זה משנה" וזורק כוכב ים נוסף אל החוף, בסוף הרומנטי של הסיפור מצטרף המספר אל הצעיר בהמשך היום. למעמיקים מוזמנים לראות את הסרטון.
בעיני סרטון זה הוא סמל של הבעיה, הוא מייצג את תמצית פעולת החיברות שהסדר הקפיטליסטי הקיים מנסה לשמר בכל כוחו, לחנך ולתרבת אותנו לפעול בצורה אינדיבידואליסטית-מוסרנית כך שהעושה במלאכה ירגיש משמעותי אך בפועל לא ישפיע על דבר במציאות הממשית.

אולי זה בכלל לא תאונה

אולי זה בכלל לא תאונה - היא אירוע פתאומי, בלתי צפוי ובלתי מתוכנן, שהביא לפגיעה פיזית או נפשית באדם או לנזק לרכוש.

אולי השימוש במילה זו לתיאור ההתמודדות של החברה הישראלית עם מאות ההרוגים ואלפי הפצועים בשנה על הדרכים היא אינה תאונה אלא תוצאה של מדיניות מכוונת.

בשבוע שבו כל כך הרבה אנשים נהרגים על הכביש, אי אפשר להרחיב וגם לא צריך לתת נתונים ללא הפסקה, צריך לחדד אמירה ברורה אחת. ניתן לצמצם את תאונות הדרכים או כמו שאמר כבר הסלוגן. תאונות דרכים אינן גורל הם מחדל.

נכון צריך לחדול ולטעון כי תאונות הדרכים הן מכת מדינה, וגם לא מכת מצרים. תאונות הדרכים הם פגע רע שנוצר על ידי החברה הישראלית ואנחנו גם יכולים להתמודד איתו.

כל עוד ימשיכו בכירים במשטרה להחזיק בטיעון של "הגורם האנושי" הרי נסתתר כולנו מאחורי תחושה של נוחות כאילו הכל נעשה ואחרי שהכל נעשה צריך לקבל את הדברים כמו שהם כי הרי בכל מקום שיש אנשים יש טעויות.

הדבר נכון- בכל מקום שיש אנשים יש תאונות- אך האם הכל נעשה?

האם הרשות הלאומית למלחמה בתאונות הדרכים מאויישת באנשים הטובים ביותר? התשובה פשוטה, כבר שבעה חודשים שאין מינוי לעומד בראשה אפילו.

האם מדינת ישראל פועלת לצמצם את מספר הרכבים הנעים בכבישים ובכך להקטין את הנפגעים? מה פתאום, גם תוכנית יומרנית לבניית תשתית משמעותית של תחבורה ציבורית קוצצה בשבועות האחרונים ורוב המשאבים מושקעים להמשך ופיתוח התחבורה על בסיס של רכבים פרטיים. ישראל היום מהמדינות הצפופות בעולם ביחס של מספר כלי רכב לק"מ כביש סלול.

האם החברה הישראלית חותרת לצמצום מספר תאונות הדרכים וההרוגים בתאונות מידי שנה? מסופקני, המשק הישראלי מפסיד מאות מיליונים בשנה מהאלפים התקועים בפקקים, מאות אלפי שעות עבודה משולמות של ישבה בפקק הם רק ההתחלה. מיליונים רבים נוספים מבוזבזים בטיפול בפצועים ומשפחות הרוגים שכלל לא בטוח שהיו חייבים להגיע למצב זה אם הכסף היה מושקע מראש בפתרונות חלופיים לכביש.

כל אחד מאיתנו חייב להבין ולהפנים, המציאות שבה כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או נהרג בתאונות דרכים אינה גזרת גורל אלא מדיניות שבהסטת תקציבים נכונה יכולה להשתנות. אדם שלא עולה על הכביש בשעות הבוקר המוקדמות, או עובדת שלא נוהגת הביתה אחרי עשר שעות עבודה אלו לא יפגעו ולא יכנסו לסטטיסטיקה אם רק תינתן להם האפשרות הראויה להגיע ממקום למקום בבטחה ובנוחות.

מצוינות התעשייה הישראלית ופני החברה

השבוע הודיע על פרישה אלי הורביץ. הורביץ כיהן במשך מאז 1976 כמנכ"ל חברת טבע ונחשב לאדם שהוביל אותה מחברה כטנה למותג עולמי החולש על תחומים רבים. לאור פרישתו מהתעשייה הושם זרקור על סיפור חייו על ידי ביכר אחר בכלכלה הישראלית. סטף ורטהיימר, בראיון לגלי צה"ל סיפר על הכרותו רבת השנים עם הורביץ. הכרות שראשיתה ביזמות של ורטהיימר במפעל קטן בנהרייה בזמן שהורביץ שהה בקיבוץ סער בצפון. המראיין ניסה לעמוד איתו על הייחודיות של אנשי התעשייה הישראלית שמצליחים כל כך ותשובתו של ורטהיימר שווה התייחסות. הוא עמד על היכולת המשותפתלו ולהורביץ להבין את הצורך של התעשייה והכלכלה בחברה. הוא עמד על מחויבות משותפת של שניהם לעובדים ולאנשים ולא פסח על המחויבות המשותפת שלהם לפתרון ומעורבות של ערביי ישראל בכלכלה הישראלית בגליל ובדרום.

מדהים בעיני החיבור של תעשיין מהשורה הראשונה לעמוד על חיבור אמיץ זה מבלי לאבד את הלגיטימיות שלו בשיח הישראלי. לפני שבוע נשא דברים סטף ורטהיימר בטקס לחלוקת פרס יגאל אלון שניתן למעשה מופת חלוצי. הפרס השנה ניתן למכינות הקדם צבאיות ולעמרם מצנע ופועלו בשנים האחרונות בירוחם.

כמעט אידיליה- מחולקים פרסים על מעשי מופת חלוציים ובכירי התעשיינים קוראים לשילוב והעצמת ערביי ישראל.

השאלה הינה איפה זה פוגש את הנוער הישראלי- היהודי?

אותו נוער שבסקר שפורסם היום ש 56% לא חושב שלערביי ישראל יש זכות להבחר לכנסת.

אותו נוער ש50% שולל בכלל את העובדה שלערביי ישראל מגיע שיוויון זכויות.

יש לנו מחויבות לפעול במעגלים הולכים ומתרחבים ולהבהיר מה הם אותם יסודות שהם חלק מקיומה של החברה הישראלית כיום. נדמה לעיתים שהן בשמאל והן בימין ה"ציבור המקצועי", אותם מקבלי החלטות, מביעי דעות וכו' עסוקים כל היום בלהסביר ולנמק את עמדותיהם אל מול עמדותיהם של אחרים. לצערי שיח זה הולך ומתרחק מחלקים נרחבים בציבור הישראלי בכלל ומהנוער בפרט. במאבק שבין אישי ציבור ופוליטיקאים העסוקים בלשלול אחד את השני כמו נעלם המסד המשותף של הדיון, כמו משחקים משחק ששכחו את כלליו. כללי החברה הדמוקרטית, כללי היסוד והשאלה לשם מה חברה?

רגע לפני שכל אחד מאיתנו מביע את עמדתו הנחרצת ומגבש קואליציות בכדי להביא אותם לידי מימוש עלינו לבחון את עצמנו ולשאול, האם אנו משקיעים מעט מזמננו הציבורי להרחבת ההסכמות והקודים החברתיים שמהווים את הבסיס המשותף לחברתנו.

פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית חרבה החברה מפני שינאת חינם, האתגר הגדול שלנו- של כולנו הוא להגדיר את חוקי המשחק לא פחות מאת הדרך לניצחון.

חברה שתמשיך את תהליך האטומיזציה שלה, את תהליך ההתפרקות שלה מכל הסכמה משותפת מבטיחה רק דבר אחד- את כליונה.

רק מהלך חברתי שבו לצד המחלוקות והמאבקים הלגיטימים על דרכה של החברה הישראלית יבואו לידי ביטוי כל העת המרכיבים שמהווים את היסודות למבנה המפואר שהוקם כאן במאה האחרונה, כי רק כך תמשיך ותתקיים כאן חברה ישראלית.

רק חברה ישראלית שתצליח להגדיר ראוי ולא ראוי, ציבורי ואישי, היא חברה שתוכל להתמודדל אל מול אתגרי המאה הקרובה.

שוב נביאי שקר לשמאל

השבוע היה שבוע שקט לכאורה מבחינה פוליטית. ישראל ממשיכה להיתפס כפחות ופחות רלוונטית בקהילה הבינלאומית, מצעד בכירי הדיפלומטיה העולמית ממשיך בניסיון להבטיח כי לא יעשו בישראל צעדים נמהרים בנושא האיראני וכמובן ממשיך גם מצעד החקירות והפעם: קישור מובהק בין עסקיו שבחקירה של שרה חוץ אביגדור ליברמן למינויים פוליטים. כל אלו על רקע ההסלמה שמתפתחת בזירה הפלשתינאית סביב הצהרות ראש הממשלה על חברון ומערת המכפלה, שאפילו גדולי הנאמנים לא הצליחו להבין לשם מה היה צריך את האמירה הזאת. הרי בשטח בשנים האחרונות נבנו גם בחברון וגם במערת המכפלה אתרי תיירות של ממש שמאפשרים ביקורים מסודרים.

בתוך מציאות זו ממשיכים אנשי השמאל להתכתש בצורה לא ברורה, בפייסבוק קופצים כל שעה הודעות תסכול של מאוכזבי מר"צ כאלה ואחרים שמסבירים שאילו רק היו עושים קצת יותר את מה שהם אומרים אז היה יותר טוב, ואני שואל מה הכוונה יותר טוב? האם זה היה אומר שהשלטון היה בידנו?

הנצנוץ האחרון של השמאל הוא שכונת שייח ג'ראח, גם בYNET כבר הגדירו אותם כ"דרך החדשה לשמאל" אני קורה את זה ולא יודע האם לצחוק או לבכות. כבר שנים שפעילי שמאל פונים יותר ויותר לפעילות באירגוים חוץ פרלמנטרים או בקבוצות זמניות כתגובה לאירוע כזה או אחר. כבר שנים שפעילי שמאל, או סתם אנשים שחושבים שיש לסיים את הכיבוש עסוקים בלהסביר למי הם לא יכולים להצביע ולא למי כן.

עושה רושם כי רבים מאנשי השמאל אימצו בעצם את האג'נדה של הימין. מתוך נקודה זו הם מניחים כי אין להם יכולת לשנות את התמונה הכללית אלא רק לסייע לילדה פלשתינאית או לאשה בהריון.

האם בזאת מסתכם כוחו וחזונו של השמאל בישראל?

עיסוק בפעולה ישירה בלבד היא אימוץ האג'נדה של הימין ורק ניסיון לשמור על צביון מוסרי אך בפועל מקבעת את הסדר הקיים.

נשות מחסום ווטש מנסות להבטיח התנהגות ראויה במחסומים אך האם הן משקיעות גם חלק ממרצן להעלות לשלטון נבחרת שתסיים את הכיבוש ותוריד את המחסומים.

האח הגדול שהסתיים השבוע אולי בלבל את היוצרות.

ההשפעה האמיתית היא בשליחת SMS למי יזכה באח הגדול או בבחירות לכנסת

השפעה פוליטית מחייבת התפקדות למפלגות, השפעה מבפנים על סדר היום.

רק אנחנו כציבור יכולים לקבוע את ההבדל בין פוליטיקאי לנבחר ציבור. לכאורה מילה דומה אולי אף מקבילה במילון. נבחר הציבור יודע ופועל כשליח של ציבור שברור לו מה מצפים ממנו. בעוד הפוליטיקאי חינך את הציבור שלו לבחור בו ולא לצפות לכלום ביום שאחרי הבחירות.

הכנסת מלאה היום בפוליטיקאים מימין ומשמאל שמרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם רק בניית מחויבות ציבורית שתחזיר לציבור את אמון כי נבחריו מחויבים לו יש בה ממש לייצר סדר יום רלוונטי למדינת ישראל.

אל לנו לטעות, המשופשפים שבפוליטיקאים ינסו למנוע מיצירת מציאות זו. הרי שנים הם רגילים שאין להם חובה לדווח לאף אחד ובונים על הזיכרון הקצר של הציבור.

מבחינה זו "השמאל הציוני" הוא ניסיון מעניין שיצליח רק במידה ויחצה את הרוביקון ויהפוך למסגרת פוליטית אמיתית. השאלה אינה איזו מפלגה אלא כיצד מביאים כמה שיותר אנשים, מבוגרים, צעירים ונוער לראות בזירה הפוליטית זירה משמעותית לחיי היומיום שלהם.

ורק כדי שלא נתבלבל בזמן זה ממש ממשיכים אנשי ימין את חגיגותיהם בבית יהונתן