ביום חמישי התפרסמה מודעה בעיתונים המרכזיים, תחת הכותרת " סופרים:- אינכם אסטרטגים – הסו". במודעה הובעה דרישה חד משמעית מהסופר עמוס עוז לחדול מהתעסקות באסטרטגיה מדינית ובעצות להתנהלות המדינה בנושא עזה ולחזור לעסוק בספרות, על החתום תא"ל במיל' עודד טירה. בתוכנית הבוקר בגלי צה"ל מצאו לנכון לעלות לשידור את מפרסם המודעה. והתנהל כביכול דיון על תוכן המודעה. המפרסם טען כי רק אנשי מקצוע יכולים וצריכים להתעסק בביטחון המדינה, ובכלל בכל תחום. במהלך הראיון הקצין הטירה את עמדתו ואף טען שלא רק לעמוס עוז אסור להביע דעה אלא לכל מי שלא מבין מספיק בנושא. טענה נוספת שמסכמת את המודעה הינה " הדיבורים האלה מחזירים אותנו לגלות ומרפים את ידנו- הסו".
מתוך הפרסום האם בדבריו של טירה ישנה רק יציאה להגנה על מקצוע האסטרטגיה כפי שהוא טוען או יש לפנינו מניע עמוק יותר, מניע המסכן את הרובד הבסיסי, את הסכמות היסוד של חברה דמוקרטית. טירה דורש להשאיר את העבודה למקצוענים אך בזה אין חדש, מזה מאות שנים מוכרת תפיסת המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, תפיסה שבימי קדם קראה להפקיד את ניהול המדינה בידי הכישרוניים בתחום. תפיסה זאת זוכה בעשורים האחרונים לעדנה ולסמנטיקה מחודשת בדמות תהליך ההתמקצעות והספציפיקציה שעוברים תחומים רבים בחיינו. בעשורים האחרונים כמעט לא ניתן למצוא תחום שלא עבר אקדמיזאציה ובעצם הופקע מידי האדם הפשוט-האזרח והפך לתחום שרק יודעי סוד שלמדו את שפת התחום רשאיים לעסוק בו. כרטיס הכניסה לדיונים רבים הינו תואר הד"ר שמכשיר את האדם להביע עמדותיו. לכן להבנת תחום האסטרטגיה פניתי לכתביו של מומחה האסטרטגיה פרופ' אלכס סקוט העוסקים בתכנון אסטרטאגי. במבוא של מעל שלושים עמודים מגדיר פרופ' סקוט את המורכבות שבהתייחסות לאסטרטגיה ככלי יחיד ומציין את החשיבות הרבה שיש ליכולת של חברה להשאר קשובה למציאות היומיומית לצד החשיבה האסטרטגית. כלומר חברה שתנסה לחיות ולקיים עצמה רק על בסיס תכנון אסטרטגי תמצא עצמה חסרת יכולת לתת מענה לקיום היומיומי שלה ומכאן גם חסרת אונים מול איומים שלא בהכרח נלקחו בחשבון. חוסר הגמישות המחשבתית מאיים על חברה הן במפגשה עם איומים פנימיים והן מפני איומים מן החוץ.
מכאן חזרה לדבריו של טירה, לאחר שהבנו שגם מומחי האסטרטגיה לא מקדשים את עשייתם כפי שמנסה לעשות זאת טירה. טירה בעצם לא קורה למריטוקרטיה אלא לצמצום הדמוקרטיה, הוא בעצם יוצא בקול תקיף נגד היכולת של אדם להביע כאדם וכאזרח את עמדתו. מגמה זו קיימת בחברה המערבית ומוקצנת אף יותר בישראל, מגמה שבה חוזרת ועולה הטענה כי הציבור לא בשל, הציבור לא מבין ולכן אין חשיבות לעמדת הציבור.
הדמוקרטיה , ביסודה הינה שיטה הגורסת כי הכלל, הציבור לא רק יכול אלא צריך להיות מעורב בשלטון. ההנחה כי כלל האזרחים או השותפים בחברה מסויימת הינם בעלי זכות שווה בהכרעה מניחה מין היסוד שאין מדובר בהצבעה שבכל נושא ועניין המצביעים ככלל ירדו לעומק הסוגיות. הדמוקרטיה גורסת כי עצם ההשתתפות של האדם בסדרי חייב הינה זכות בסיסית וראשונית, העומדת לפני עיקרון הידע. הרי בדמוקרטיה על שיטותיה השונות תמיד עומדת בבסיסה פשרה. תמיד ההכרעה הדמוקרטית הינה בחירהבין חלופות מצויות ולא תפיסה אידאית אחת. בדמוקרטיה הישירה התהליך עמוק הרבה יותר ואילו בזו הייצוגית הזכות לבחור ולהיבחר יוצרת את חוקי המשחק של החברה. אין צורך שנדמיין אך הביטו במגמות אותם אנו פוגשים מבחירות לבחירות, יותר ויותר אנשים ברובם צעירים, מביעים חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ולא ממלאים את חובתם הבסיסית להגיע אל הקלפי פעם במספר שנים. האמירות השגורות בפיהם הינן: גם ככה הקול שלי לא ישפיע, אני לא מבין בנושא, מה הוא נוגע לי? אמירות אלא זוכות לרוח גבית של אנשים דוגמת עודד טירה ופותחים פתח מסוכן לאיום על הדמוקרטיה הישראלית. ממצב שבו החברה אחראית לגורלה וחברי הכנסת הינם נבחרים על ידי הציבור לייצג את עמודתיו אנו רואים סחף הולך וגדל הכמה למנהיג חזק שיעשה סדר.
הדרך היחידה להתמודד עם מציאות משחיתה זו הינה דרך ארוכה ומחייבת. דרך זו היא לעמוד נגד הזרם שמסתגר בד' אמותיו, להיעמד מול המגמה של הניכור ולבחור. לבחור לקחת חלק בעשייה ציבורית, עשיה פוליטית, עשיה חברתית המייצרות כל אחת בדרכה סדר יום.
אל לנו לחכות ליום הבוחר ולהסתפק בפתק בלבד, כי אז נעמוד כמו רבים אחרים מול שוקת שבורה ונטען כי אין לנו בעד מי להצביע.
אל מול מודעתו של טירה הייתי שמח לפרסם מודעה, אך לצערי אין לי את המשאבים המצויים בידיו. מודעה בזו הלשון :
" סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"
אל תוותרו על הזכות, סליחה על החובה האזרחית לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שסביבכם. קומו כל בוקר חיו את חייכם אך אל תשלו אשליות שבין חייכם לחברתכם אין קשר.
אורי אופיר
ואיך אוכל לסיים בלי להחזיר את השאלה חזרה למגרש הביתי. תנועת השומר הצעיר קרבה לשנתה המאה, כן זו לא טעות, אימפריות קמו ונפלו אך תנועת השומר הצעיר הצליחה לחדש ולשמור על גחלת, על אש תמיד של יצירה ועשיה. אחד היסודות המרכזיים בתנועה מתחילתה היה העיקרון הדמוקרטי, העיקרון הדמוקרטי אף הוקצן בתקופות מסוימות עד לכך שהובהר כי יש לקבל החלטות בהסכמה. אך תמיד לאורך עשרות שנות קיומה של התנועה העמדנו במרכז את האמונה באדם וברוחו. דווקא בשנתיים האחרונות אותן קולות שעד היום היו רק מחוץ לתנועה מתחילים להשמע בתוך התנועה. קולות הטוענים כי "החניכים לא מסוגלים לקבל החלטות" קולות הטוענים כי "החניך צריך להבין לפני שהוא יהיה שותף בהחלטות". מונח "החניך יבין" סותר את הרעיון השומרי הבסיסי, מה יקרא אם החניך לא יבין? מה יקרה אם החניך יחשוב לבד, יפרוץ דרך, יאתגר את המערכת התנועתית? מה יקרה אם בועידה שבה תתקיים הצבעה ילמדו החניכים ואנחנו כבוגרים שהחלטות דמוקרטיות הן פשרות? מה יקרה אם תכריע התנועה בנושא זה או אחר דוגמת זכות השיבה בעמדה אחת ובתהליך דמוקרטי מכבד ומלמד תשנה את עמדתה לאחר שנים מספר?
ניסיון של אלפי שנים ושיטות שלטון רבות שבהן התנסתה החברה האנושית יצרו את המודל הדמוקרטי, מודל שהשתנה רבות מהפוליס היוונית ועד ימנו אך עקרונות היסוד בו נשמרים.
מושגים אלא חמורים בעיני בדומה למושגים של טירה, עלינו כתנועה לא לשאוף שהחניך יבין, אלא שהחניך ישאל, יחקור יתפתח. גם החניכים וגם הבוגרים חייבים לקחת על עצמם את האחריות
השיטה הדמוקרטית עומדת על שתי רגליים מרכזיות. האחת- שלטון הרוב, היכולת להביא לידי ביטוי ושיתוף בשלטון את רובם של האזרחים. השניה- היסוד המוסרי- יסוד זה מבוסס על כך שהדמוקרטיה באה להציב ראוי אנושי. אהרון ברק בשבתו בראשות בית המשפט העליון העלה טיעונים אלו פעם אחר פעם*.
על בסיס יסודות אלו עלינו לגבש עמדה אל מול הקול החוזר ונשמע בתנועה כי תנועת השומר הצעיר הינה תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית. מה משמעותה של טענה זו ? האם מושג החינוך ומושג הדמוקרטיה מתנגשים זה בזה? מכיוון שניתן לראות כי לא ביסוד המביא לשיתוף מירב חברי התנועה ולא ביסוד המציב ראוי מוסרי יש סתירה לדרכה החינוכית של התנועההרי שמכאן אנו למדים כי בטענה הנשמעת כי תנועת השומר הצעיר היא תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית ישנה בעצם אמירה ברורה הקוראת לכך שהתנועה אינה צריכה לפעול על פי העקרונות הדמוקרטים של שיתוף מירב החברים ושמירה על צו מוסרי. האם קיימים בתנועה אנשים הרואים עצמם כמחזיקים בדרך הנכונה של התנועה גם במחיר של סגירת דיונים עבור חברי תנועה אחרים? מהו המקום הכל כך מבלבל ומפחיד שבין חינוך אידיאולוגי ובין דמוקרטיה? לשם בירור סוגיה זו אנו נדרשים ליסוד הדמוקרטי השני, הראוי המוסרי. בסיס זה הוא המוודא כי זכויות המיעוט נשמרות וכי דעת הרוב אינה בהכרח לגיטימית וגם היא נמצאת בפיקוח. היתפתוחתה של חברה דמוקרטית מחייבת בדומה לחינוך הזנה מתמדת ודיון מתמיד על יסודותיה. בשונה מכל דרך ניהולית אירארכית אחרת בה על השליט להשקיע את האנרגיה בשימור עמדות הכוח שלו מתוך אינטרס עצמי, הרי שהדמוקרטיה זקוקה לפעילות החינוכית בקרב ילדים, נוער ומבוגרים בכדי שהשותפים והחברים בתנועה ירגישו חלק פעיל ומשמעותי בה.
נכון, קל ומהיר לבקר את הדמוקרטיה ומגבלותיה ולהעמיד אל מולה את השיחה וההסכמה, אך האם אלו יכולים להוות שיטה לארגון חברה?
השאיפה והחזון שלנו כחברים בתנועה לגדול ולהוות גורם מעצב במציאות ובחברה שסביבנו מחייבת אותנו להבנות כלים ליצירת חברה וקבלת החלטות גם מעבר לשיחה,הקבוצה האינטימית והמסגרת השכבתית. ככל שנקדים לפתח כלים נוספים אלו יהיה בידנו יותר כוח ויכולת לשמר את מקומה של ההסכמה ושל השיחה בתוך המערכות הרחבות יותר.
אורי אופיר
קיבוץ מצר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה