יום חמישי, 6 במרץ 2008

כלכלה שיתופית- רשמים מסדנת המטה השיתופי בנושא קואופרציה


בעולמנו בו מושג הקיבוץ משנה את פניו וההבדל בין מושב שיתופי לישוב קהילתי או קיבוץ עושה רושם שהתשתש נפגשנו ליומיים של דיונים על חזון המעשה השיתופי בישראל. בישראל היום קיימים קואופרטיבים גדולים וחזקים דוגמת אגד ודוגמת המפעלים האזוריים של הקיבוצים. אך מה זה בבעצם קואופרטיב? האם קואופרטיב הוא חברה ככל חברה או שיש לו עקרונות שונים?

הרעיון של קואופרטיב הינו בעצם מודל כלכלי שיתופי מהמובילים היום בעולם שרואה את התארגנותם של אנשים במסגרת הקואופרטיב כבעליו. חשבתי לכתוב משהו ארוך אך לא מצאתי יותר טוב מאשר להביא בתרגום בסיסי את העקרונות המשותפים לכל הקואופרטיבים בעולם. מתוך מסמך יסודות הקואופרציה ומספר הערות שלי.

יסודות הקואופרציה

(התקבל בוועידה של ברית הקואופרציה הבינלאומית ICA) ) שהתקיימה במנצ'סטר, אנגליה בשנת 1995)

  1. ההגדרה

הקואופרטיב הוא התאגדות עצמאית של בני אדם, המתאחדים מרצונם החופשי על מנת לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים באמצעות מיזם עסקי שהוא בבעלות המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית.

  1. הערכים

יסוד מסד לקואופרציה הם ערכי האחריות ההדדית, העזרה ההדדית, הדמוקרטיה, שוויון ערך האדם, הצדק החברתי והסולידריות. בנאמנות למסורת אבות התנועה, דוגלים חברי הקואופרציה בערכי היושר, הפתיחות, הדאגה לזולת והאחריות הכלל-חברתית.

  1. עקרונות

העקרונות הם סימני הדרך ודרכי הגישה המאפשרים לחברי הקואופרטיב לתרגם ערכים אלה לשפת המעשה

  • עקרון מספר 1: חברות וולונטרית ופתוחה

הקואופרטיבים הם ארגונים וולונטריים הפתוחים לכל אדם היכול להפיק תועלת מעשייתם והנכון לקבל על עצמו את החובות הכרוכות בחברות בהם, וזאת ללא כל אפליה הנובעת מהבדלי מין, מצב חברתי, גזע, דת, לאום או דעה פוליטית.

עקרון מספר 2: ניהול דמוקרטי על ידי החברים

הקואופרטיבים הם ארגונים דמוקרטיים המנוהלים על ידי חבריהם, המשתתפים באופן פעיל בקבלת ההחלטות ובקביעת המדיניות. חברים וחברות הנבחרים לתפקידי ניהול בקואופרטיבים חייבים בדיווח תקופתי לכלל החברים. בקואופרטיבים בסיסיים (בהם החברים הם בני אדם) כל החברים הם בעלי זכות הכרעה שווה, ז.א. לכל אחד קול אחד. גם הקואופרטיבים האזוריים, הארציים והבינלאומיים (בהם החברים הם קואופרטיבים) מאורגנים בצורה ודמוקרטית הולמת.

  • עקרון מספר 3: ההשתתפות הכלכלית של החברים

חברי הקואופרטיב תורמים להונו על פי יסודות הוגנים המוסכמים ביניהם. הון זה הוא בשליטתם הדמוקרטית. בדרך כלל, חלק מהון הקואופרטיב הוא רכושם המשותף של כלל החברים ואינו ניתן לחלוקה ביניהם. ברוב המקרים חברי הקואופרטיב מקבלים תשלומי רבית זעירים או אפסיים על ההון שהשקיעו בקואופרטיב כדמי החברות בו. החברים הם המחליטים על יעוד והשימוש בעודפים וברווחים של הקואופרטיב בין אחד או יותר מהיעדים הבאים: פיתוח הקואופרטיב, כאשר הגדלת ההון שאינו ניתן לחלוקה היא אפשרות אחת לכך; תגמול החברים בהתאם לחלקם היחסי בפעילות הכלכלית של הקואופרטיב; או קידום כל פעילות או יעוד אחר עליו יחליטו חברי הקואופרטיב.

  • עקרון מספר 4: עצמאות ואוטונומיה

הקואופרטיבים הם ארגונים עצמאיים הפועלים לחיזוק העזרה ההדדית בין חבריהם במסגרת שהיא בשליטתם הדמוקרטית. אם וכאשר הם משתפים פעולה עם ארגונים או מוסדות אחרים, כולל מוסדות ממלכתיים, או מגייסים הון ממקורות חיצוניים, הם עושים זאת בתנאים המבטיחים את המשך השליטה הדמוקרטית של החברים בקואופרטיב והמבטיחים את עצמאותו.

  • עקרון מספר 5: חנוך, הכשרה ומידע

הקואופרטיבים מעניקים הכשרה, הדרכה וחנוך לחבריהם, למנהיגיהם הנבחרים, למנהליהם ולעובדים המועסקים על ידם, על מנת לחזק את תרומתם לקיומו ולהתפתחותו של הקואופרטיב.הם מספקים מידע וידע לצבור הרחב – ובמיוחד לקובעי המדיניות ולבני הדור הצעיר – אודות טבעם, תרומתם ויתרונותיהם של הקואופרטיבים והקואופרציה.

  • עקרון מספר 6 : שתוף פעולה בין קואופרטיבים

הקואופרטיבים משרתים את חבריהם ביעילות מרבית ומחזקים את התנועה הקואופרטיבית כאשר הם משתפים פעולה במערכות מקומיות, ארציות, אזוריות ובינלאומיות.

  • עקרון מספר 7: מחויבות לקהילה

הקואופרטיבים פועלים לקידום פיתוח אנושי בר-קיימא בקהילותיהם ובחברתם בצורות ובדרכים עליהן החליטו חבריהם.

כשקוראים את עקרונות הקואופרציה, ניתן להתבלבל לרגע ולחשוב כי מדובר באידיליה כלכלית או שמה נלקח חזון זה משנות ה 20 של המאה הקודמת. אך במבחן המציאות חשוב לדעת כי במדינות רבות בעולם לא רק שהקואופרציה הינה חלק בלתי נפרד מהמערכת הכלכלית אלא היא גם זוכה ליתרונות מובנים בחוקי המיסוי. בארה"ב לדוגמה שמזוהה עם קו ניאו ליברלי ארבעה אנשים מתוך עשרה מחוברים לקואופרטיב. ביפן אחת מכל שלוש משפחות חברה בקואופרטיב. בקפריסין 30% מכל המערכת הבנקאית מנוהלת בצורה קואופרטיבית. 239 מיליון איש בהודו לבדה חברים בקואופרטיבים. בפולין מעל ל75% משוק מוצרי החלב הוא בשליטת קואופרטיבים. הדוגמאות הן רבות ומגוונות מכל רחבי העולם אך ברצוני לנסות ולחבר זאת גם למציאות הקיבוצית והתנועתית שלנו. מכיוון שקואופרטיב יכול ללהיות בנק שבו חברים מיליוני בני אדם אך יכול להיות גם קבוצה של עשרה אנשים שהתאגדו יחד לרכישת זרעים אנסה לעמוד על שני חיבורים קרובים בלבד מתוך רבים המתקיימים גם היום בסביבתנו.

  • חשוב שנזכור ונכיר כי היתרון הגדול של קואופרטיב הוא ביכולתו להשתלב כמבנה כלכלי בתוך החברה הכלכלית הכללית אך המודלים הקיבוציים מהווים רובד גבוה יותר של שיתוף מכיוון שאינם מגבילים את השותפות לתחום חיים אחד או תחום מסויים אלא רואים בקיבוץ מכלול חברתי – כלכלי המתנהל בשותפות. במודל הקואופרטיבי בהחלט טמון פוטנציאל חיבור לחלקים נרחבים של האוכלוסיה או פתרון אפשרי עבור קיבוצים שעוברים תהליכי שינוי וצמצום השותפות אך בכל זאת רוצים לשמור על רמת שותפות מסוימת. דוגמה לכך ניתן לראות במודל חדשני שנבנה בימים אלא על פיו קיבוצים שעברו שינוי של צמצום המערכות המשותפות וקליטת תושבים יקימו יחד קואופרציה לעניני הקהילה דוגמת חינוך ותרבות. חברי הקיבוץ יעמידו לטובת הקואופרציה את מבני החינוך והתרבות של הקיבוץ בעוד התושבים ישלמו דמי חברות ראשוניים וככה גם במסגרת שהיא אינה הקיבוץ הקלאסי האחריות על החינוך והתרבות תשמר כאחריות משותפת לא רק ברמת ההצהרות אלא גם ברמת המבנה הכלכלי. כך לדוגמה ניתן להבטיח רמה נאותה ואחידה של חינוך ולמנוע התחשבנות מיותרת בתחום התרבות שלעיתים עוצר כל התנהלות חברתית דווקא בעיתות משבר שהקהילה הקיבוצית זקוקה למרכיבי חוסן שיחזקו ויפתחו את אורחות החיים המשותפים.

  • נקודה חשובה נוספת הינה ביחס אלינו, כקבוצות החורטות על דגלם ניהול כלכלי משותף, בדומה לקואופרטיבים עלינו להתמוד השכם וערב עם הדילמות של עולם הכלכלה שמסביבנו. יום-יום, שעה-שעה נצבר ידע בקרב הקבוצות וניתנים רעיונות יצירתיים המפתחים את כלכלת הגרעינים והקבוצות. עלינו להקדים ולבנות במת מפגש של למידה ושיתוף הידע בכדי להקל על ההתמודדות. ובהתייחסות קצרה לדיון שהתנהל בין עופר לגיל בנושא היכולת לקיים תנועה, אסור לנו לחכות שמישהו יבנה עבורנו מודל כלכלי "נכון" להתנהלות קבוצה. המציאות הכלכלית השיתופית שלנו מתעצבת בימים אלה וטוב שנקדים ביצירת מסגרות של שיתוף ידע והכשרה בהן נלמד ונעמיק בסוגיות המעצבות את אורח חיינו הכלכלי היום וטוב עוד יותר נעשה עם נקדים את המאוחר ונלמד יחד את הצופה לנו מחר. למה השיח בשל? האם לדיון על מבנה התקציבים? על קופה שכבתית? קרן תנועתית ללימודים או הקמת בנק שיתופי, איני יודע אך אני מאמין שבמת מפגש שתעסוק בנושאים כלכליים תפגיש את שותפיה עם הצורך ותעצב בצורה משמעותית שפה משותפת בין הגרעינים והקבוצות גם אם לעיתים הדבר יבוא לידי ביטוי באי הסכמות ובחירות שונות של הקבוצת.

1. ICA - ברית הקואופרציה הבינלאומית www.coop.org

2. MCC התנועה של הבסקים במונדרגון www.mondragon.mcc.es

3. אתר מרכז הקואופרציה בישראל www.cooperazia.org.il

4. אתר הקיבוצים www.kibbutz.org.il

5. אתר האיחוד החקלאי www.ihaklai.org.il

6. אתר הכלכלה החברתית www.spc-ec.org

7. "לגה קואופ" איטליה www.legacoop.coop


אורי אופיר קיבוץ מצר

אין נופים אבודים - ביקורת מחזה

אין נופים אבודים

שירת מקהלה, נתונים סטטיסטים, מסמכים משפטיים, חזון ארכיטקטוני, מכתבים ישנים, חלקה (3453465)

חומר מייבש זה הופך במעשה כשפים לסיפור עלילה מרתק בידיים האמונות של רות קנר. במופע שמשלב, תנועה, משחק, שירה ותלבושות מחיים את סיפורו של מקום. על בסיס ספרה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר" נחשפים שורשיהם של מאבקי זהות ופצעים בליבה של החברה הישראלית לאורך שנות קיומה. בתוך נבכי הסנטר מתחבאים סודות גדולים המחברים כל אחד ואחד מהצופים לסיפור. מהפתיחה בה נחשף הצופה לנתונים על הסנטר ולחזון שעמד לנגד עיני היזמים שניתן לתמצות במשפט "בעוד מספר שנים שישאלו איפה זה כיכר דיזינגוף יענו שזה ליד הדיזינגוף סנטר". המאבק הראשון שמושם במרכז החוויה הבימתית הינו מאבקם של תושבי נורדיה – שכונת פחונים בחולות השומים של תל אביב שמנהלים מאבק עיקש על זכותם בקרקע אך מפונים ממנה בכח. ביכולת קולית וויזואלית מדהימה יוצרי ההצגה לא מוותרים על אף שם משמות המשפחה של תושבי השכונה ודואגים לציין כי מדובר בשכונה אשכנזית לחלוטין. הדיוק והדינמיקה על הבמה מחיים את סיפור מאבקם על אף שלאורך כל ההצגה משתמשים השחקנים בקטעי מקור. אם במכתב ששלח אחד התושבים לעיריה ואם בקטעי נאום של היזם מאסיפת פועלים עירונית. המשכו של הקונפליקט נחשף כאשר מתגלה לצופים שבאותה חלקת אדמה נרצח בשנת 1939, בעל האדמה ---- מערביי יפו המכובדים. ארבע מהשחקנים שעד אותו רגע שיחקו בלהט את העולים החדשים מאירופה הנשלחים למלחמת השחרור עם הגיעם ארצה הופכים באחת לבני משפחתו של הנרצח. דרך עיניהם אנו מגלים רובד קודם של הויכוח על המקום- הקרקע שעליה הוקם הסנטר. בני משפחתו מוגדרים פליטים וכל ניסיון להכרה בזכויותיהן לקרקע נחסם. השימוש שנעשה בתכתובת משפטית שעל ידי צוות השחקנים הופכים כאילו שלאחר יד למציאות חיים נושמת, לסיפור אישי עם פנים ושמות מהווים נקודת שיא נוספת בהצגה. קטע שלישי של ההצגה חושף אותנו הצופים אל אירוע מודרני- הפיגוע בסנטר בפורים 1996, במונולוג מרתק בדמותה של האם שנעשה בצורה, מדוייקת ומשכנעת אנו נחשפים לסיפורה של הדס שנהרגה בפיגוע. הפשטות הכנות שבה האם משוכנעת בכך שלביתה לא יקרה דבר ואף מצליחה לגייס כוחות ולחזור מבית החולים, צוותי התקשורת המחכים לה בביתה שבמושב מגיעים אל הצופה דרך סיפורה בלבד אך לרגע נדמה שהם ממלאים את הבמה.

חוויה תאטרלית ייחודית זו מקבלת חיזוק מפן שבפעמים רבות ייחודו בכך שאינו מפריע לנו הצופים. העיצוב הן של האביזרים והן של התלבושות הופך כל מובן מאליו להפתעה. השימוש בצבעים אחידים, בחולצות לבנות ההופכות לפתע לרבות שכבות. השימוש בכיסאות ברזל שהוכים בידי השחקנים למיטות, דלתות ואף למעברים צרים מעצימים את החוויה הכולית של הצופה. השימוש בבמת זירה בה בעצם הצופה לא צופה רק בשחקנים המשחקים בשלוש מאות שישים מעלות אלא צופה גם בתגובות הקהל היושב אל מולו מעצימים את חווית ההצגה.

נקודת החולשה של ההצגה הינה בבחירה לשלב בסיומה קטע מ.... של וולטר בנימין, ההצגה שלכל אורכה עולה משיא לשיא, מנסה לאתגר את הקהל גם בטקסא פילוסופי. ניסיון זה כושל לדעתי ויוצר עומס מיותר על ההצגה. לא בכדי יוצרי ההצגה בחרו להכניס את הטקסט של בנימין במלואו לתוכניה, כנראה שגם הם ידעו כי לאחר רצף עמוס בכה הרבה פרטים שמוגש לקהל בצורה מהודקת ומדויקת הסיום של וולטר בנימין מרגיש כמשקל עודף. לא ניתן לסיים מבלי להמליץ על החוייה התאטרלית על אף שהיא צורכת מידה של ריכוז וסבלנות ומבלי להזכיר את הליווי המוזיקלי בנגינה חייה על אקורדיון שמחייה וממקם את ההצגה לאורכה של המאה ה-20. לסיום לא משאירה ההצגה ספק ומכריזה בקול גדול כי דיוניסוס אכן קיים בסנטר על מרתפיו האפלים, סיפוריו העלומים ועוד עשרות פרטים שלא הובאו אל פתחנו בצורה כל כך מזמינה. המחשבה כי מתחת לכל חלקת אדמה במדינתנו קבורים סיפורים דומים המשיכה ללוות אותי גם מספר ימים לאחר ההצגה.

סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

ביום חמישי התפרסמה מודעה בעיתונים המרכזיים, תחת הכותרת " סופרים:- אינכם אסטרטגים – הסו". במודעה הובעה דרישה חד משמעית מהסופר עמוס עוז לחדול מהתעסקות באסטרטגיה מדינית ובעצות להתנהלות המדינה בנושא עזה ולחזור לעסוק בספרות, על החתום תא"ל במיל' עודד טירה. בתוכנית הבוקר בגלי צה"ל מצאו לנכון לעלות לשידור את מפרסם המודעה. והתנהל כביכול דיון על תוכן המודעה. המפרסם טען כי רק אנשי מקצוע יכולים וצריכים להתעסק בביטחון המדינה, ובכלל בכל תחום. במהלך הראיון הקצין הטירה את עמדתו ואף טען שלא רק לעמוס עוז אסור להביע דעה אלא לכל מי שלא מבין מספיק בנושא. טענה נוספת שמסכמת את המודעה הינה " הדיבורים האלה מחזירים אותנו לגלות ומרפים את ידנו- הסו".

מתוך הפרסום האם בדבריו של טירה ישנה רק יציאה להגנה על מקצוע האסטרטגיה כפי שהוא טוען או יש לפנינו מניע עמוק יותר, מניע המסכן את הרובד הבסיסי, את הסכמות היסוד של חברה דמוקרטית. טירה דורש להשאיר את העבודה למקצוענים אך בזה אין חדש, מזה מאות שנים מוכרת תפיסת המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, תפיסה שבימי קדם קראה להפקיד את ניהול המדינה בידי הכישרוניים בתחום. תפיסה זאת זוכה בעשורים האחרונים לעדנה ולסמנטיקה מחודשת בדמות תהליך ההתמקצעות והספציפיקציה שעוברים תחומים רבים בחיינו. בעשורים האחרונים כמעט לא ניתן למצוא תחום שלא עבר אקדמיזאציה ובעצם הופקע מידי האדם הפשוט-האזרח והפך לתחום שרק יודעי סוד שלמדו את שפת התחום רשאיים לעסוק בו. כרטיס הכניסה לדיונים רבים הינו תואר הד"ר שמכשיר את האדם להביע עמדותיו. לכן להבנת תחום האסטרטגיה פניתי לכתביו של מומחה האסטרטגיה פרופ' אלכס סקוט העוסקים בתכנון אסטרטאגי. במבוא של מעל שלושים עמודים מגדיר פרופ' סקוט את המורכבות שבהתייחסות לאסטרטגיה ככלי יחיד ומציין את החשיבות הרבה שיש ליכולת של חברה להשאר קשובה למציאות היומיומית לצד החשיבה האסטרטגית. כלומר חברה שתנסה לחיות ולקיים עצמה רק על בסיס תכנון אסטרטגי תמצא עצמה חסרת יכולת לתת מענה לקיום היומיומי שלה ומכאן גם חסרת אונים מול איומים שלא בהכרח נלקחו בחשבון. חוסר הגמישות המחשבתית מאיים על חברה הן במפגשה עם איומים פנימיים והן מפני איומים מן החוץ.

מכאן חזרה לדבריו של טירה, לאחר שהבנו שגם מומחי האסטרטגיה לא מקדשים את עשייתם כפי שמנסה לעשות זאת טירה. טירה בעצם לא קורה למריטוקרטיה אלא לצמצום הדמוקרטיה, הוא בעצם יוצא בקול תקיף נגד היכולת של אדם להביע כאדם וכאזרח את עמדתו. מגמה זו קיימת בחברה המערבית ומוקצנת אף יותר בישראל, מגמה שבה חוזרת ועולה הטענה כי הציבור לא בשל, הציבור לא מבין ולכן אין חשיבות לעמדת הציבור.

הדמוקרטיה , ביסודה הינה שיטה הגורסת כי הכלל, הציבור לא רק יכול אלא צריך להיות מעורב בשלטון. ההנחה כי כלל האזרחים או השותפים בחברה מסויימת הינם בעלי זכות שווה בהכרעה מניחה מין היסוד שאין מדובר בהצבעה שבכל נושא ועניין המצביעים ככלל ירדו לעומק הסוגיות. הדמוקרטיה גורסת כי עצם ההשתתפות של האדם בסדרי חייב הינה זכות בסיסית וראשונית, העומדת לפני עיקרון הידע. הרי בדמוקרטיה על שיטותיה השונות תמיד עומדת בבסיסה פשרה. תמיד ההכרעה הדמוקרטית הינה בחירהבין חלופות מצויות ולא תפיסה אידאית אחת. בדמוקרטיה הישירה התהליך עמוק הרבה יותר ואילו בזו הייצוגית הזכות לבחור ולהיבחר יוצרת את חוקי המשחק של החברה. אין צורך שנדמיין אך הביטו במגמות אותם אנו פוגשים מבחירות לבחירות, יותר ויותר אנשים ברובם צעירים, מביעים חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ולא ממלאים את חובתם הבסיסית להגיע אל הקלפי פעם במספר שנים. האמירות השגורות בפיהם הינן: גם ככה הקול שלי לא ישפיע, אני לא מבין בנושא, מה הוא נוגע לי? אמירות אלא זוכות לרוח גבית של אנשים דוגמת עודד טירה ופותחים פתח מסוכן לאיום על הדמוקרטיה הישראלית. ממצב שבו החברה אחראית לגורלה וחברי הכנסת הינם נבחרים על ידי הציבור לייצג את עמודתיו אנו רואים סחף הולך וגדל הכמה למנהיג חזק שיעשה סדר.

הדרך היחידה להתמודד עם מציאות משחיתה זו הינה דרך ארוכה ומחייבת. דרך זו היא לעמוד נגד הזרם שמסתגר בד' אמותיו, להיעמד מול המגמה של הניכור ולבחור. לבחור לקחת חלק בעשייה ציבורית, עשיה פוליטית, עשיה חברתית המייצרות כל אחת בדרכה סדר יום.

אל לנו לחכות ליום הבוחר ולהסתפק בפתק בלבד, כי אז נעמוד כמו רבים אחרים מול שוקת שבורה ונטען כי אין לנו בעד מי להצביע.

אל מול מודעתו של טירה הייתי שמח לפרסם מודעה, אך לצערי אין לי את המשאבים המצויים בידיו. מודעה בזו הלשון :

" סופרים, שחקנים, זמרים ויודעים מה גם "סתם" אזרחים- דברו- דעתכם חשובה"

אל תוותרו על הזכות, סליחה על החובה האזרחית לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שסביבכם. קומו כל בוקר חיו את חייכם אך אל תשלו אשליות שבין חייכם לחברתכם אין קשר.

אורי אופיר

ואיך אוכל לסיים בלי להחזיר את השאלה חזרה למגרש הביתי. תנועת השומר הצעיר קרבה לשנתה המאה, כן זו לא טעות, אימפריות קמו ונפלו אך תנועת השומר הצעיר הצליחה לחדש ולשמור על גחלת, על אש תמיד של יצירה ועשיה. אחד היסודות המרכזיים בתנועה מתחילתה היה העיקרון הדמוקרטי, העיקרון הדמוקרטי אף הוקצן בתקופות מסוימות עד לכך שהובהר כי יש לקבל החלטות בהסכמה. אך תמיד לאורך עשרות שנות קיומה של התנועה העמדנו במרכז את האמונה באדם וברוחו. דווקא בשנתיים האחרונות אותן קולות שעד היום היו רק מחוץ לתנועה מתחילים להשמע בתוך התנועה. קולות הטוענים כי "החניכים לא מסוגלים לקבל החלטות" קולות הטוענים כי "החניך צריך להבין לפני שהוא יהיה שותף בהחלטות". מונח "החניך יבין" סותר את הרעיון השומרי הבסיסי, מה יקרא אם החניך לא יבין? מה יקרה אם החניך יחשוב לבד, יפרוץ דרך, יאתגר את המערכת התנועתית? מה יקרה אם בועידה שבה תתקיים הצבעה ילמדו החניכים ואנחנו כבוגרים שהחלטות דמוקרטיות הן פשרות? מה יקרה אם תכריע התנועה בנושא זה או אחר דוגמת זכות השיבה בעמדה אחת ובתהליך דמוקרטי מכבד ומלמד תשנה את עמדתה לאחר שנים מספר?

ניסיון של אלפי שנים ושיטות שלטון רבות שבהן התנסתה החברה האנושית יצרו את המודל הדמוקרטי, מודל שהשתנה רבות מהפוליס היוונית ועד ימנו אך עקרונות היסוד בו נשמרים.

מושגים אלא חמורים בעיני בדומה למושגים של טירה, עלינו כתנועה לא לשאוף שהחניך יבין, אלא שהחניך ישאל, יחקור יתפתח. גם החניכים וגם הבוגרים חייבים לקחת על עצמם את האחריות

השיטה הדמוקרטית עומדת על שתי רגליים מרכזיות. האחת- שלטון הרוב, היכולת להביא לידי ביטוי ושיתוף בשלטון את רובם של האזרחים. השניה- היסוד המוסרי- יסוד זה מבוסס על כך שהדמוקרטיה באה להציב ראוי אנושי. אהרון ברק בשבתו בראשות בית המשפט העליון העלה טיעונים אלו פעם אחר פעם*.

על בסיס יסודות אלו עלינו לגבש עמדה אל מול הקול החוזר ונשמע בתנועה כי תנועת השומר הצעיר הינה תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית. מה משמעותה של טענה זו ? האם מושג החינוך ומושג הדמוקרטיה מתנגשים זה בזה? מכיוון שניתן לראות כי לא ביסוד המביא לשיתוף מירב חברי התנועה ולא ביסוד המציב ראוי מוסרי יש סתירה לדרכה החינוכית של התנועההרי שמכאן אנו למדים כי בטענה הנשמעת כי תנועת השומר הצעיר היא תנועה חינוכית ולא תנועה דמוקרטית ישנה בעצם אמירה ברורה הקוראת לכך שהתנועה אינה צריכה לפעול על פי העקרונות הדמוקרטים של שיתוף מירב החברים ושמירה על צו מוסרי. האם קיימים בתנועה אנשים הרואים עצמם כמחזיקים בדרך הנכונה של התנועה גם במחיר של סגירת דיונים עבור חברי תנועה אחרים? מהו המקום הכל כך מבלבל ומפחיד שבין חינוך אידיאולוגי ובין דמוקרטיה? לשם בירור סוגיה זו אנו נדרשים ליסוד הדמוקרטי השני, הראוי המוסרי. בסיס זה הוא המוודא כי זכויות המיעוט נשמרות וכי דעת הרוב אינה בהכרח לגיטימית וגם היא נמצאת בפיקוח. היתפתוחתה של חברה דמוקרטית מחייבת בדומה לחינוך הזנה מתמדת ודיון מתמיד על יסודותיה. בשונה מכל דרך ניהולית אירארכית אחרת בה על השליט להשקיע את האנרגיה בשימור עמדות הכוח שלו מתוך אינטרס עצמי, הרי שהדמוקרטיה זקוקה לפעילות החינוכית בקרב ילדים, נוער ומבוגרים בכדי שהשותפים והחברים בתנועה ירגישו חלק פעיל ומשמעותי בה.

נכון, קל ומהיר לבקר את הדמוקרטיה ומגבלותיה ולהעמיד אל מולה את השיחה וההסכמה, אך האם אלו יכולים להוות שיטה לארגון חברה?

השאיפה והחזון שלנו כחברים בתנועה לגדול ולהוות גורם מעצב במציאות ובחברה שסביבנו מחייבת אותנו להבנות כלים ליצירת חברה וקבלת החלטות גם מעבר לשיחה,הקבוצה האינטימית והמסגרת השכבתית. ככל שנקדים לפתח כלים נוספים אלו יהיה בידנו יותר כוח ויכולת לשמר את מקומה של ההסכמה ושל השיחה בתוך המערכות הרחבות יותר.



אורי אופיר

קיבוץ מצר