לא יצאנו לנצח בנשק, יצאנו להגן על הרוח

לא יצאנו לנצח בנשק, יצאנו להגן על הרוח, מתוך "קול קורא" ליהודי פולין ב20/8/1943 ביטאון "החלוץ הלוחם"

הזיכרון הנורא של רצח והשמדה של ישה מליון, לא משנה כמה יגידו את זה זה אינו נתפס.

ממה מורכב הזכירון?

האם ממליוני השמות שנצברים בקנאות ביד ושם?

האם מאלפי הקהילות המונצחות באנדרטה הכל כך חזקה בטרבלינקה?

האם מסיפור מרגש דוגמת ניצוה שפגשה את כלבה בסוף המלחמה אחרי ששהתה במחנות ההשמדה ושרדה?

ממה מורכב הזיכרון?

האם מהקרורבנות?

האם ממורדי הגטאות?

האם מהפרטיזנים?

האם מהבנאליות של הרוע?

האם מהSS?

האם מהגסטאפו?

ממה מורכב הזיכרון?

האם מהילד שמניף את ידיו?

האם מהטלאי הצהוב?

האם מהיודנרט?

האם מהגטאות?

האם ממחנות ההשמדה?

ממה מורכב הזיכרון?

האם מהסרט שואה?

האם מהסרט רשימת שינדלר?

האם מהסרט הפסנתרן?

ממה מורכב הזיכרון?

ממסעות הנוער לפולין?

מטקסי הזיכרון העירוניים?

האם ניתן לענות על השאלה ממה מורכב הזיכרון?

הזיכרון מורכב בעיני הקטן, שלא מתיימר קצת להבין, מורכב מהלקחים האישיים שאני מלקט ומאמץ לתוכני מכל מגע קרוב כרחוק עם המלה הגדולה הזאת שואה.  הלקחים האישיים שלי אינם לאומניים ואף לא לאומיים, הם לקחים הומניסטים.

התחושה הכל כך עמוקה איזו תעצומות נדרשו מבני האדם לשמור ולהגן על רוחם.

נכון חשוב לנו שיש לנו כישראלים צבא חזק ומדינת לאום, אך אין זה לקח מספק.

אני אינני מוכן ואינני מוכן להשלים שבני אדם יאבדו את צלמם, יאבדו את האמון ברוחם.

לקחי הפרטיים מכל מפגש מהחוויה הקולקטיבית הזאת היא כי יש להוקיע ולפעול כל הזמן נגד הגזענות באשר היא ולא רק נגד האנטישמיות.

יש להוקיע ולפעול כנגד הנורמליזציה שגורמת לאנשים לאבד את צלם האדם באשר הוא אדם, כל אדם.

סבי היה עובד כפיה בתוניס, כל משפחתה של אימי נספתה באושוויץ כשגורשה מסרווש ובודפשט, ויום השואה הוא יום מקודש בעיני, בקדושת האדם באשר הוא אדם.

כי לא מורדי הגטאות, לא המחתרות, לא המתנגדים ולא הקורבנות שאפו לנצח בנשק, אלא

להגן על הרוח, רוח האדם.