רבות קרה השבוע, בפוליטיקה, פיזור הכנסת, הניסיון להעביר חוקים רגע לפני פיזורה. החשיפה הקשה שמציתי בית הסר הדו-לשוני בירושלים הינם פעילים של ארגון להב"ה. שלאחר תפיסתם ישבו בחיוך גאה שמזכיר מידי חיוך של מישהו אחר.
השבוע הפוליטי גם יצר התחלה של חיבורים חשובים דוגמת הקמת המחנה הציוני, וכן חשיפת שמה של מפלגתו של כחלון "כולנו". אך אין מה לנסות ולמצוא בפרשת השבוע רלוונטיות לנושאים אקטואלים אלו.
פרשת השבוע העוסקת בחלומותיו של יוסף, ובמכירתו על ידי אחיו לסוחרי עבדים עוטפת ועוסקת בנושא שאף פעם אינו דחוף אך חשיבותו רבה. נשים ונשיותם. הפרשה עוסקת בשני סיפורים שמשלימים במידה רבה זה את זה מבחינת תפקידן המכריע של הנשים בכל אחד מהם. האחד סיפורה של תמר אשת ער, בנו הבכור של יהודה. רבות נכתב על סיפורה של תמר שאחרי שנות אלמנות רבות הרתה ליהודה אביו של בעלה המת ובכך הבטיחה את המשכיותה. סיפור שני מוכר פחות הוא על ניסיונותיה של אשת אדונו של יוסף לפתח רומן עם יוסף וכשזה פעם אחר פעם מסרב לה היא מנצלת רגע שמאפשר זאת ונוקמת בו בכך שהיא מאשימה אותו בניסיון תקיפה מינית ובכך מביאה למאסרו.
שני הסיפורים חושפים רובד ייחודי לטקסט, רובד שעל אף שהמרחב הציבורי הנו בשליטה גברית מובהקת, הקורא נחשף לשני סיפורים בהן הנשים בצעד מתוכנן ולאורך זמן יודעות להשפיע ולסלול את דרכן גם בעולם הלכאורה גברי.
הסוגיה העולה מהסיפורים ומהפרשה, היא איזו דמות נשית אנו מקבלים? ומאיזה טעם מתעצבת דמות האישה ותפקידה בעולם היהודי ככזאת? מניפולטיבית? חכמה? ערמומית?
לאורך השנים הושקע מאמץ רב להדיר נשים מהמרחב הציבורי, לטעון שהן פועלות רק ממניעי תשוקה ושנאה. האם כך זה?
ואולי בכל זאת בקישור רלוונטי לאתגר צדדי אומנם אך שמחייב תשומת לב, מספר נשים חרדיות שהודיעו שבכוונתן להתמודד בבחירות הקרובות
כתבה באתר סרוגים
