לזכור ולא לשכוח- מה לזכור ומה לשכוח- במחשבה על המסר האוניברסלי בשבוע של יום השואה

ערב יום השואה, ופעם אחרי פעם מדהים אותי עד כמה הלקחים הנלמדים משואת העם היהודי נתפסים כלקחים צרים , כאילו אסור שהדבר יחזור רק ליהודים.. הציווי לזכור מחייב לזכור את המסר האוניברסלי ועד כמה הגלגל יכול להתהפך ולא לשכוח מחייב לא לשכוח עד כמה בני אדם וחברה אנושית יכולים לאבד את צלמם ולייצר מציאות אכזרית. ואין ברירה אלא לבחון את עצמנו ולהודות שמצבנו כחברה ישראלית ביחסה אל השונה קשה היום יותר מתמיד מאז הקמתה. מדינת ישראל הוקמה כמדינה ציונית שלוש שנים לאחר השואה וזכתה להכרה ולתמיכה רחבה אך בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות שהולכות ומתרחבות בחברה הישראלית- היחס לזרים- הפעילות הבלתי פוסקת והאגרסיבית בטיפול במהגרי עבודה. מדינת ישראל מזמינה אותם וזקוקה לעבודה זרה אך לא ממסדת בשום צורה את המדיניות ופעם אחרי פעם פוגעת בזכויות אנושיות בסיסיות. כולל האיסור לזוגיות ולגידול ילדים. תנאי שנשמע אבסורדי בכל מדינה מתוקנת ודמוקרטית. היחס לפליטים-מדינת ישראל מתנערת מאחריותה הבינלאומית לפליטים, נשים, ילדים וגברים שמגיעים מאזורי קרבות שסכנת חיים מרחפת מעל ראשם ומרגע הגעתם לישראל הם מצטיירים כסכנה לחברה. לא נתפס בעיני שהזכרון של תופעת הפליטות האדירה שנוצרה במהלך מלחמת העולם השניהנשכח לחלויטן מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הסיפורים הקשיים על מדינות שסירבו לקבל פליטים יהודיים או על יהודים שדפקו על דלתות ואף אחד לא פתח להם מוכרים לכולנו, אך בצורה כאילו מנותקת, מפרסם שר הפנים של מדינת ישראל הכרזה שהוא מוכן לשלם למדינה שתסכים לטפל בפליטים ומשרדו מונע הענקת מעמד פליט לרוב מכריע מהפליטים. גזענות - כולנו צועקים אנטישמיות כשיש גילויים כאלו ברחבי העולם אך כאשר פעם אחרי פעם יש גילויי גזענות בארץ כלפי מיעוטים הציבור שותק. גילויי גזענות כלפי האתיופים שעלו לארץ וגילויי גזענות כנגד ערביים ישראלים. אלימות בחברה הישראלית-ממצב של חברה דמוקרטית משוחחת שמקבלת הכרעות בקלפי אנו רואים מגמות מתרחבות של אלימות כדרך לפתרון בעיות, ואולי אף גרוע יותר , רואים לגיטימציה הולכת וגדלה בציבור לגילויי האלימות. אנו רואים זאת בכך שהדיון מתמקד בשאלת המוסריות של המעשה ולא בשאלה האם אלימות היא אמצעי לגיטימי כדרך פעולה. ראינו זאת באלימות במגרשי הכדורגל וראינו זאת בתגובה של סמח"ט הבקעה. העובדה שסמח"ט משתמש באלימות פיסית לא כהגנה עצמית כנגד מפגין אינה לגיטימית במידנה דמוקרטית בה המונופול על האלימות ניתן למשטרה ולצבא. כוחו של הסמח"ט הוא בהפעלת כוחו וסמכותו ולא באלימות בריונית. אך קשה עוד יותר התגובה הרווחת בציבור על הלגיטימציה של הצעד לאור המעדות שהציג מפגין זה או אחר. זה פשוט לא הדיון. רק אם ביום יום של כולנו ינתן ביטוי להיותה של החברה הישראלית חברה מוסרית, חברה צודקת, חברה שיש לה תרומה לחברה האוניברסלית. כל זה יוכל לקרות רק תוך כדי אמירה ברורה כנגד התופעות המתרחבות בחברה הישראלית בדמות היחס לזרים, היחס לפליטים, גזענות והאלימות בחברה הישראלית. והיא אפשר בלי מילה כואבת כמעט נדושה אך קודם כל חובה עלינו להסתכל בעיניים על מצבם של ניצולי הושאה, בתקשורת היום פורסם ובטח שלא ניתן להשלים עם אמירות של חלק מחברי הכנסת שמקורה של השואה בכך שלא התמידו בתפילה כפי שטען בעבר חבר הכנסת דהן שעומד בראש הפרויקט של הפיכת חריש לעיר חרדית