יום שבת, 26 ביוני 2010

עדיף גלעד שליט אחד מת, ממאות מחבלים משוחררים



מסע חייו, זהו השם שמשפחת שליט בחרה למסע של השבועיים הקרובים בצעדה ממצפה הילה לירושלים. אחת הפעילות המרכזיות אף הדגישה בחדשות ערוץ 2, כי מסע "חייו" בו' מכיוון שקיימת סכנה הולכת וגוברת לחייו של גלעד ומסע "חייב" בב' מכיוון  שחייב כל ישראלי לדרוש את השבתו המיידית של גלעד מהשבי.
אל מול המסע המתוקשר היטב מתייצבים במהלך הימים האחרונים בלוגרים חסונים וטוקבקיסטים משולחי רסן. ישראלים הקוראים לנועם ואביבה לשתוק ולשבת בשקט, וטוענים בנחישות כי אסור לשחרר אפילו מחבל אחד בעד החזרתו של גלעד, כי ככה תראה ישראל מדינה חלשה הנכנעת לטרור. אחד הטוקבקיסטים אף כתב: "עדיף גלעד שליט אחד מת, ממאות מחבלים משוחררים" כותרות מעין אלו גורמות לשאול את השאלות  הקשות: האם אנחנו מבינים עד כמה החמאס הצליח בחטיפה זו?  כיצד דחף החמאס את הציבור הישראלי אל תוך מדרון חלקלק של מוסריות? כיצד בארבע שנים של חייל אחד בשבי, חברה שלמה מתנערת מהערכים המכוננים שלה?  הרי אין כאן באמת שאלה של סכנה קיומית על מדינת ישראל. לא עשרה מחבלי חמאס ולא אלפיים מחבלים יכריעו האם מדינת ישראל תמשיך ותתקיים. הסכנה הממשית להמשך קיומה של ישראל  היא דווקא בכרסום העמוק כל כך בערכי הבסיס של  קיומנו. האם מדינת ישראל היתה קמה ב-1948, אם אותן שאלות, שהיום עולות על ידי הטוקבקיסטים, היו נשאלות על ידי החותמים על מגילת העצמאות? האם מדינת ישראל הייתה יכולה לקיים את גבולותיה ללא עשרות אלפים אנשים שבחרו במודע, תוך סכנת חיים, להקים בית לאורך הגבול? בקיבוצי הגליל העליון, במושבי עמק הירדן, בקריית שמונה ובשלומי, חיים אלפי אנשים, שאם הם היו מאמצים את הקודים הערכיים שממשלות ישראל האחרונות והטוקבקיסטים השונים מובילים, הם היו עושיםרק דבר אחד - קמים, עוזבים את ביתיהם ועוברים לתל אביב. הרי מה תעשה המדינה אם מחר קבוצת אזרחים מאחד מישובי גבול הצפון תיחטף? או  שמא קבוצת מחבלים תחדור מגבול מצרים ותכבוש את אחד מישובי הגבול? אני ורבים מהציבור הישראלי בטוחים שמדינת ישראל תעשה הכל בכדי להחזירם ולהגן על  הריבונות שלה. אבל רגע, זה מה שאמרו גם על חטיפת חייל, ותראו איזה סיפורים שונים ומשונים מספרים לנו,הציבור הישראלי, כשצריך לשלם מחיר
צריך לזכור כי חשיבותם של ערכים נמדד במחיר שאדם או חברה מוכנים לשלם להגשמתם. שלבי הפיכת רעיון סתמי לערך הוא התהליך של ההכרעה - מה אני מוכן לשלם בכדי שערך זה יתקיים. לכן  המסע של משפחת שליט אינו המסע שלה. מבחינתי, זהו מסע שלנו, של הציבור הישראלי המתעורר. ההתעוררות כאן אינה סיפור חייו האישי של גלעד שליט. הרי הטובים בבננו נפלו בקרבות ונהרגו בפיגועים, והדבר לא עורר ביקורת ושיח ציבורי נרחב כל כך. סיפורה של משפחת שליט הוא סיפורו של הציבור הישראלי, שמוכן לשלם מחיר כבד על מנת לממש את הערכים עליהם חונך  ואליהם הוא מחנך. לכן איני רואה בשם "מסע חייו" שם מחייב או ממצא אני רואה בכך מסע חיינו, מסע שאני מקווה שציבורים נרחבים ושונים מהחברה הישראלית יבחרו לקחת בו חלק פעיל, בו ובמסר כי החברה הישראלית חסונה מספיק בכדי לספוג מחיר קולקטיבי- ממשי, על מנת לשמור על צביונה הערכי והמוסרי.
אני ממליץ לכל אזרחית, אזרח, נערה ונער, שחפצים להתבונן בעיני החברה הישראלית כחברה ערכית וראויה גם בעשורים הבאים, להרים ביום ראשון את הדגל ולהצטרף לצעדה בקריאה ערכית ברורה. השאלה כאן אינה שאלה פרטית על חייו ומותו של גלעד שליט, אלא על החזרתו של גלעד שליט משבי החמאס והמוכנות לשלם כל מחיר מעידים יותר מכל דבר שהחברה הישראלית היא חברה ערכית- מוסרית וחסונה.

יום רביעי, 16 ביוני 2010

מה בין זועבי לגפני

בעקבות התארגנות החרדים לפעולה וקולות שעולים לגבי זכויותיה של ח"כ זועבי מצאתי לנכון
להזכיר לעצמי כמה כואבת הדמוקרטיה שמאפשרת את העיקרון הבסיסי. קבוצה מאורגנת שווה השפעה, רגע אולי זה לא כל כך כואב אלא זה בעצם הרעיון הדמוקרטי.
מדינה זה טוב, ולטעון שהגיע לנו אחת ב1948 זה יפה, אבל עלינו מוטלת חובה מוסרת להמשיך ולקיים את המדינה הזאת. אני לא מדבר על היוהרה הנוראית שלהיות אור לגויים אלא על רמה בסיסית בהרבה שלקיים מדינה שאת ואתה ורצוי שגם אני נהיה מסוגלים לחיות בה. יותר מידי אזרחים
בישראל מקבלים את מה שיש לנו היום כמובן מאליו ומוכנים לשפוך את התינוק עם המים וח"כ זועבי והציבור החרדי במקרה הזה כל אחד מטעמיו מנסים להפיל את התינוק. לתפיסתי אין בעיה עם עמדות קיצוניות ולעיתים גם הזויות שישמעו במסגרת החופש הדמוקרטי אך השאלה המרכזית היא כיצד רוב הציבור בארץ לא מאבד את יכולתו להשפיע. בעיני אם ניתן לכפני ושותפיו להמשיך ללא גבול בשם הדמוקרטיה, עוד עשור לא יוכלו לקיים בארץ לא מצעד גאווה, לא תחבורה ציבורית 

בשבת ואולי גם לא מנגל בשבת.ביחס למה שכתבו כאן אינני מנסה להתחבא מאחורי מילים גבוהות של נאורות, ציונות,גזענות או שינאה עצמית אלא על עיקרון פשוט שיש כוחות חזקים שהולכים ומשכיחים אותו מהציבור בישראל. בדמוקרטיה מי שמעורב יותר משפיע יותר, מי שמאורגן יותר משפיע יותר,ואל לאדם להלין על כך שקבוצות מיעוט ערביות או 

חרדיות ממצות את התהליך הדמוקרטי לטובתן
לכן, במקום להשחית מילים על ציבורים אחרים שמתארגנים, הטוב ביותר שתעשי ותעשה זה להתפקד למפלגה הקרובה לדעותיך להקדיש לכך רק כמה שעות בשבוע ותגלה שזה עוזר

יום שבת, 12 ביוני 2010

חוכמה שלאחר מעשה ובכל זאת נראה לי שווה מחשבה


אתמול התנהל בתל אביב מצעד הגאווה. לאלו שלא ידעו עליו או לא מצאולנכון להגיע אליו אני מתנצל מראש על כך שאני מעלה על הכתב את דברי רק כעת בעקבותשאלות רבות שהופנו אלי במהלך השבוע האחרון.
השאלות נעו בין "מה יש לך לחפש שם?" ובין "זה שלהם"כולל תיאורים מוצנים על רמת המיניות המוחצנת שמאפינת את המצעד. ואכן אמירות אלוגרמו לי לחשוב פעם נוספת למה אני בוחר בשישי בצהרים, באחד הימים החמים בשנה- כךלפחות בחדשות, לצעוד בשמש התל אביבית יותר מארבע שעות.
כשהגעתי לגן מאיר מקום ההתכנסות של המצעד ומרכזה הממוסד של הקהילההגאה ראיתי את כמות השוטרים, יחידות היס"מ, הבדיקות המדוקדקות בתיקים וראיתיאף את התחנונים של חיילת שהגיעה על מדים, עם חוגר ועל אף כל שידוליה אסרו עליה אתהכניסה לגן. סיטואציה זו המחישה לי רק עוד יותר את הסיבה בגינה היה כל כך חשוב לילהגיע. לפני פחות משנה בבר-נוער נורו מספר לא מבוטל של בני נוער והדבר נגמר גם עםהרוגים. ההתארגנות המשטרתית למצעד נראתה כמוכנה לפיגוע נוסף במהלך יום שישי זה. גםצבא התקשורת שבדרך כלל לא ממהר להגיע לאירועים מסוג זה הכריז על כוננות עליונה,לכאורה כולם רק חיכו למה שיקרה.
סיטואציה זו רק המחישה לי שההגעה והצעידה ביום חם זה חשובה לי עצמי,לא רק לקהילה הגאה, ולא רק למיתוג של העיר תל אביב כבירת התיירות הגאה העולמית.קיומו של מצעד זה חיוני להגדרת אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, המקבלתשוניות ונותנת במה חופשית והגנה לכל אזרחיה. קבוצה קטנה של חובשי כיפות סרוגות עםצבעי דגל הגאווה סימלה בשבילי את הכל והיוותה מבחינתי תשובה מוחצת לכל אלו שהזהירואותי מהמיניות המוגזמת במצעד. גם שתי קשתות ענק מבלונים שנישאו על ידי נערותונערים מאיגי- תנועת הנוער של הקהילה כל כך לא התחברו לדימוי הציבורי שלהמצעד.  ורק כדי להשלים את תמונת המצב,התלבושות הפרובוקטיביות ביותר אותן תראו בעמודי החדשות בעיתונות לא נלבשו על ידיצועדי המצעד ברובן כי אם על ידי רקדנים ושחקנים מקצועיים שמומנו על ידי חברותמסחריות שרצו למשוך  תשומת לב משאיותהריקודים שלהן. בynet  כמובן בחרו לצלם בהגדלה אתאחד הבודדים שהיו במצעד ללא חולצה.

מדינת ישראל ואזרחיה לא יכולים לעצמם לקחת דבר כמובן מאליו, אחדהחששות הגדולים שעלו בי במשך הצעידה היתה השאלה, האם במצב המדרדר של מדינת ישראלעוד עשור מהיום יהיה ניתן בכלל לצעוד במצעד מעיין זה ברחבי ישראל. אין אני נביאולכן לא אוכל לתת תשובה לנושא אך אין ספק שבליבי חשש כבד ביחס לתשובות האפשריותלשאלה זו.
מילה טובה חייבים להוסיף לתנועת "המחנות העולים" שבחרה עםמעל ל50 נציגים, להניף דגלים, לקרוא ולהתרגש יחד עם משתתפי המצעד. ומילה אחרונה גםציפי ליבני שמצאה לנכון כיו"ר האופוזיציה להתייצב לימין המצעד, אך נשארתהשאלה האם יהיה לה הכוח לשמור על אמירות משמעותיות אלה גם בתוך ההסכמיםהקואליציונים העתידיים.
ולכן פעם הבאה שהקהילה הגאה תקיים אירוע, או כל קבוצה אחרת שהחברה הישראלית ממקמתאותה בשוליים, לא תמצאו אותי מגיע לשם בכדי לחזק אותם אלא תשמעו ממני קריאה להגיעגם כן מתוך הבנה שדבר זה מחזק את כולנו כחברה דמוקרטית וליברלית.

יום שלישי, 1 ביוני 2010

הסיפור אינו משט זה או אחר אלא המציאות הפוליטית בישראל



כן, אין ספק שהמציאות של הימים האחרונים יוצרת תגובות רגשיות חזקות, אצל כל אדם, ערבי, פלשתינאי, תורכי, ישראלי וציוני. אצלי כציוני התגובות היו לא פשוטות, האם אלו הם פניה של מדינת ישראל? האם זוהי החזות שלנו כמדינה בעולם?
כבר יומיים עסוקים בלהסביר את הכשל המבצעי, את הבחירות הבעיתיות של צה"ל ושל מערך ההסברה אך אני מבקש לבחון את הכיוון באור שונה. איני מתכוון לבחון את הנושא ביחס למצבה הבינלאומי של ישראל בזירה המדינית.
חובה עלינו כאזרחים של מדינת ישראל לבחון זאת קודם כל במישור הפוליטי הפנימי, נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובעצם כל אחד מאיתנו מרגע שבחר כאזרח לחיות כאן מחוייב לכללי המשחק הדמוקרטי ולכן חייב לפעולה אקטיבית בתוך מגרש זה.
בראש ממשלת ישראל עומדת נבחרת מסוכנת, של אנשים שכל חטאם, אני מקווה, הוא חוסר הבנה של המערכות המקיימות את מדינת ישראל. כולי תקווה שהמצב שבו מדינת ישראל מצויה כיום, וצפויה להתמודד עם הקצנה שלו בימים הקרובים, אינו תולדה של תוכנית מוסדרת מראש לבידודה של ישראל מהקהילה הבינלאומית.
ראש ממשלה שבדרך כלל מדבר מעל כל במה בוחר לפעול רק בערוצים שקטים ולא נותן שום הצהרה משמעותית לתקשורת, שר חוץ מסוכן, ששוב מתגלה כחסר כל כישורים לתפקיד ושולח את סגנו המסומן כאוייב העם התורכי לחזית ההסברה של ישראל. ומשלים את השלישיה שר הביטחון שעסוק בטיפוח תדמיתו החדשה עליה הוא עמל במרץ רב "לא נחמד ולא מנהיג".
בהרחבת הנבחרת לשביעיה אנו מוציאים גם תגובות קשות עוד יותר של בני בגין שחי במציאות אחרת כנראה משל שאר מדינת ישראל וטוען כי הפעולה עבדה כמתוכנן, הדרג המדיני פעל מצויין וכנראה שבהמשך הראיון, אם היו שואלים אותו, היה מספר על כך שהוא בדיוק בדרך לנופשון באיסטנבול.
מדינת ישראל מצליחה לקיים דמוקרטיה ייחודית במזרח התיכון כבר 62 שנה. השאלה היחידה היא – האם נצליח במשימה זו גם ב שישים ושתים השנים הבאות?
אינני מרואי השחורות ולכן אינני מתכוון להגדיר את המצב כגרוע ביותר מאז קום המדינה וגם לא לטעון שישראל איבדה כליל את הלגיטימציה הבינלאומית לקיומה. אמירות אלו מסוכנות משני טעמים. האחד, מסקנות אלו יכולות לדרוש שקט מערכתי ולרתום לכאורה את כל הציבור הישראלי לחיזוק ותמיכה בממשלה הנוכחית, ראיה לכך קיימת כבר בסקר שפורסם הבוקר המעיד על כך שההסברה של מדינת ישראל עובדת מצוין כשהיא מכוונת לאזרחי ישראל, ביבי עם למעלה מ 80% תמיכה. השני, הישענות על טענות אלא משאירה את הציבור הישראלי חסר יכולת השפעה, כאילו מדובר בגזירת גורל, ולא כך הוא.
נכון, המצב הוא מורכב ומחייב תיקון פוליטי, הציבור הישראלי חייב להתארגן ובמהרה להבהיר באופן חד משמעי שאין הוא רואה את ליברמן כשר חוץ לגיטימי. להביר באופן חד משמעי את הדרישה לתת לגיטימציה לחיזוקה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.
יש רגעים שבהם צריך להיות ברור לכלל הציבור הישראלי כי אין כאן שאלה רק של עמדה פוליטית אלא של דמות מובילה, הנבחרת של נתניהו, מתוייגת בעולם כנבחרת מסוכנת, כובשת ואנטי דמוקרטית. אם ברצוננו לשמור ולחזק את מדינת ישראל אנו חייבים כאזרחים לדרוש כניסתם של שחקני חיזוק והושבתם המהירה על הספסל של חלק מהשחקנים שסיבכו אותנו עד כה.
הקלות שבה הדרג המדיני טפל את האשמה על הדרג הצבאי מהווה מבחינתי מסמר נוסף בנקודת השפל שבה אנו נמצאים מבחינה דמוקרטית. חייל באשר הוא, כולל קצין ומפקד מבצע, יוצא לפעילות כגורם מבצע ולא כגורם המעצב את המדיניות.