מסע חייו, זהו השם שמשפחת שליט בחרה למסע של השבועיים הקרובים בצעדה ממצפה הילה לירושלים. אחת הפעילות המרכזיות אף הדגישה בחדשות ערוץ 2, כי מסע "חייו" בו' מכיוון שקיימת סכנה הולכת וגוברת לחייו של גלעד ומסע "חייב" בב' מכיוון שחייב כל ישראלי לדרוש את השבתו המיידית של גלעד מהשבי.
אל מול המסע המתוקשר היטב מתייצבים במהלך הימים האחרונים בלוגרים חסונים וטוקבקיסטים משולחי רסן. ישראלים הקוראים לנועם ואביבה לשתוק ולשבת בשקט, וטוענים בנחישות כי אסור לשחרר אפילו מחבל אחד בעד החזרתו של גלעד, כי ככה תראה ישראל מדינה חלשה הנכנעת לטרור. אחד הטוקבקיסטים אף כתב: "עדיף גלעד שליט אחד מת, ממאות מחבלים משוחררים" כותרות מעין אלו גורמות לשאול את השאלות הקשות: האם אנחנו מבינים עד כמה החמאס הצליח בחטיפה זו? כיצד דחף החמאס את הציבור הישראלי אל תוך מדרון חלקלק של מוסריות? כיצד בארבע שנים של חייל אחד בשבי, חברה שלמה מתנערת מהערכים המכוננים שלה? הרי אין כאן באמת שאלה של סכנה קיומית על מדינת ישראל. לא עשרה מחבלי חמאס ולא אלפיים מחבלים יכריעו האם מדינת ישראל תמשיך ותתקיים. הסכנה הממשית להמשך קיומה של ישראל היא דווקא בכרסום העמוק כל כך בערכי הבסיס של קיומנו. האם מדינת ישראל היתה קמה ב-1948, אם אותן שאלות, שהיום עולות על ידי הטוקבקיסטים, היו נשאלות על ידי החותמים על מגילת העצמאות? האם מדינת ישראל הייתה יכולה לקיים את גבולותיה ללא עשרות אלפים אנשים שבחרו במודע, תוך סכנת חיים, להקים בית לאורך הגבול? בקיבוצי הגליל העליון, במושבי עמק הירדן, בקריית שמונה ובשלומי, חיים אלפי אנשים, שאם הם היו מאמצים את הקודים הערכיים שממשלות ישראל האחרונות והטוקבקיסטים השונים מובילים, הם היו עושיםרק דבר אחד - קמים, עוזבים את ביתיהם ועוברים לתל אביב. הרי מה תעשה המדינה אם מחר קבוצת אזרחים מאחד מישובי גבול הצפון תיחטף? או שמא קבוצת מחבלים תחדור מגבול מצרים ותכבוש את אחד מישובי הגבול? אני ורבים מהציבור הישראלי בטוחים שמדינת ישראל תעשה הכל בכדי להחזירם ולהגן על הריבונות שלה. אבל רגע, זה מה שאמרו גם על חטיפת חייל, ותראו איזה סיפורים שונים ומשונים מספרים לנו,הציבור הישראלי, כשצריך לשלם מחיר.
צריך לזכור כי חשיבותם של ערכים נמדד במחיר שאדם או חברה מוכנים לשלם להגשמתם. שלבי הפיכת רעיון סתמי לערך הוא התהליך של ההכרעה - מה אני מוכן לשלם בכדי שערך זה יתקיים. לכן המסע של משפחת שליט אינו המסע שלה. מבחינתי, זהו מסע שלנו, של הציבור הישראלי המתעורר. ההתעוררות כאן אינה סיפור חייו האישי של גלעד שליט. הרי הטובים בבננו נפלו בקרבות ונהרגו בפיגועים, והדבר לא עורר ביקורת ושיח ציבורי נרחב כל כך. סיפורה של משפחת שליט הוא סיפורו של הציבור הישראלי, שמוכן לשלם מחיר כבד על מנת לממש את הערכים עליהם חונך ואליהם הוא מחנך. לכן איני רואה בשם "מסע חייו" שם מחייב או ממצא אני רואה בכך מסע חיינו, מסע שאני מקווה שציבורים נרחבים ושונים מהחברה הישראלית יבחרו לקחת בו חלק פעיל, בו ובמסר כי החברה הישראלית חסונה מספיק בכדי לספוג מחיר קולקטיבי- ממשי, על מנת לשמור על צביונה הערכי והמוסרי.
אני ממליץ לכל אזרחית, אזרח, נערה ונער, שחפצים להתבונן בעיני החברה הישראלית כחברה ערכית וראויה גם בעשורים הבאים, להרים ביום ראשון את הדגל ולהצטרף לצעדה בקריאה ערכית ברורה. השאלה כאן אינה שאלה פרטית על חייו ומותו של גלעד שליט, אלא על החזרתו של גלעד שליט משבי החמאס והמוכנות לשלם כל מחיר מעידים יותר מכל דבר שהחברה הישראלית היא חברה ערכית- מוסרית וחסונה.
אל מול המסע המתוקשר היטב מתייצבים במהלך הימים האחרונים בלוגרים חסונים וטוקבקיסטים משולחי רסן. ישראלים הקוראים לנועם ואביבה לשתוק ולשבת בשקט, וטוענים בנחישות כי אסור לשחרר אפילו מחבל אחד בעד החזרתו של גלעד, כי ככה תראה ישראל מדינה חלשה הנכנעת לטרור. אחד הטוקבקיסטים אף כתב: "עדיף גלעד שליט אחד מת, ממאות מחבלים משוחררים" כותרות מעין אלו גורמות לשאול את השאלות הקשות: האם אנחנו מבינים עד כמה החמאס הצליח בחטיפה זו? כיצד דחף החמאס את הציבור הישראלי אל תוך מדרון חלקלק של מוסריות? כיצד בארבע שנים של חייל אחד בשבי, חברה שלמה מתנערת מהערכים המכוננים שלה? הרי אין כאן באמת שאלה של סכנה קיומית על מדינת ישראל. לא עשרה מחבלי חמאס ולא אלפיים מחבלים יכריעו האם מדינת ישראל תמשיך ותתקיים. הסכנה הממשית להמשך קיומה של ישראל היא דווקא בכרסום העמוק כל כך בערכי הבסיס של קיומנו. האם מדינת ישראל היתה קמה ב-1948, אם אותן שאלות, שהיום עולות על ידי הטוקבקיסטים, היו נשאלות על ידי החותמים על מגילת העצמאות? האם מדינת ישראל הייתה יכולה לקיים את גבולותיה ללא עשרות אלפים אנשים שבחרו במודע, תוך סכנת חיים, להקים בית לאורך הגבול? בקיבוצי הגליל העליון, במושבי עמק הירדן, בקריית שמונה ובשלומי, חיים אלפי אנשים, שאם הם היו מאמצים את הקודים הערכיים שממשלות ישראל האחרונות והטוקבקיסטים השונים מובילים, הם היו עושיםרק דבר אחד - קמים, עוזבים את ביתיהם ועוברים לתל אביב. הרי מה תעשה המדינה אם מחר קבוצת אזרחים מאחד מישובי גבול הצפון תיחטף? או שמא קבוצת מחבלים תחדור מגבול מצרים ותכבוש את אחד מישובי הגבול? אני ורבים מהציבור הישראלי בטוחים שמדינת ישראל תעשה הכל בכדי להחזירם ולהגן על הריבונות שלה. אבל רגע, זה מה שאמרו גם על חטיפת חייל, ותראו איזה סיפורים שונים ומשונים מספרים לנו,הציבור הישראלי, כשצריך לשלם מחיר.
צריך לזכור כי חשיבותם של ערכים נמדד במחיר שאדם או חברה מוכנים לשלם להגשמתם. שלבי הפיכת רעיון סתמי לערך הוא התהליך של ההכרעה - מה אני מוכן לשלם בכדי שערך זה יתקיים. לכן המסע של משפחת שליט אינו המסע שלה. מבחינתי, זהו מסע שלנו, של הציבור הישראלי המתעורר. ההתעוררות כאן אינה סיפור חייו האישי של גלעד שליט. הרי הטובים בבננו נפלו בקרבות ונהרגו בפיגועים, והדבר לא עורר ביקורת ושיח ציבורי נרחב כל כך. סיפורה של משפחת שליט הוא סיפורו של הציבור הישראלי, שמוכן לשלם מחיר כבד על מנת לממש את הערכים עליהם חונך ואליהם הוא מחנך. לכן איני רואה בשם "מסע חייו" שם מחייב או ממצא אני רואה בכך מסע חיינו, מסע שאני מקווה שציבורים נרחבים ושונים מהחברה הישראלית יבחרו לקחת בו חלק פעיל, בו ובמסר כי החברה הישראלית חסונה מספיק בכדי לספוג מחיר קולקטיבי- ממשי, על מנת לשמור על צביונה הערכי והמוסרי.
אני ממליץ לכל אזרחית, אזרח, נערה ונער, שחפצים להתבונן בעיני החברה הישראלית כחברה ערכית וראויה גם בעשורים הבאים, להרים ביום ראשון את הדגל ולהצטרף לצעדה בקריאה ערכית ברורה. השאלה כאן אינה שאלה פרטית על חייו ומותו של גלעד שליט, אלא על החזרתו של גלעד שליט משבי החמאס והמוכנות לשלם כל מחיר מעידים יותר מכל דבר שהחברה הישראלית היא חברה ערכית- מוסרית וחסונה.