קיבוץ – עתיד ותמיד- במאבק הראוי על קרקעות הלאום

שני עשורים עברו על החברה הקיבוצית בעיסוק פנימי ובמאבק לגיטימציה על מושג "הקיבוץ". מאבק שהחל במתח בין "קיבוץ תמיד" ל"קיבוץ עתיד" ונמשך אל מעגלי העבודה השונים בתנועה הקיבוצית וקיים עד היום במתח תמידי מובנה במאבק על הזהות הקיבוצית בין הקיבוצים הדיפרנציאלים-המתחדשים ובין הקיבוצים השיתופיים-קלאסיים. כמעט לא ניתן להגיד מונח מבלי להסגיר עמדה או צד. כל מונח, כל ביטוי כבר אומץ על ידי אחד הצדדים בפלפול המתמשך. אך מונח אחד נשאר מעל הדיון והוטבע כאות קלון על ידי החברה הישראלית, מושג שבביטויו הרחב אנו פוגשים אותו כעת, מושג ההפרטה. בכל ואריציה כבר הושמצה החברה הקיבוצית, הקיבוץ המופרט, חברה שהפריטה את ערכיה. גם הקיבוץ השיתופי וגם הקיבוץ הדיפרנציאלי כאחד אימצו את מושג ההפרטה לשיח הפנים קיבוצי. אך הנה מגיע בנימין נתניהו לסבב שני של מכירת חיסול ומניף את דגל הפרטת מקרקעי ישראל. מכירת קרקעות הלאום. על אף שאנו הקיבוצניקים חשבנו שאנו המצאנו את מושג ההפרטה מגיח ביבי וגונב את הבכורה. באחת אנו מגלים כי מונח ההפרטה על אף שהרבנו להשתמש בו אינו מייצג נאמנה את שעבר על התנועה הקיבוצית. הפרטה הרי משמעותה ריכוז ההון ואמצעי הייצור אצל קבוצה מצומצמת של פרטים. גם עם נהפוך בציציות התנועה הקיבוצית מסופקני אם בנמצא אף קיבוץ אחד שבו נקנו נכסי הקיבוץ על ידי אחד או בודדים מחבריו.(דוגמת הסרט אסקימוסים בגליל)
השליחות שרואה נתניהו בהפרטת נכסי הלאום מסוכנת ומאיימת. יש בה סכנה אמיתית על המשך קיומה של מדינת ישראל בכלל ושל המגזר הכפרי-התיישבותי בפרט. הרי בקלות רבה ותוך זמן קצר יכולים שטחים חקלאיים להפוך לחוות ענק שבבעלות בינלאומית דוגמת חוות התירס בארה"ב. נסו לדמיין מציאות בה שטחי ענק בנגב הם בבעלות פרטית שיום אחד יכולים לעבור לבעלות פאן ערבית. אך לא חייבים ללכת כל כך רחוק עיריית מוסקווה כבר הביעה נכונות לרכוש שטחים באזור ים המלח להקמת מיזם תיירות עצמאי. אך בהתקפה חסרת הפשרות של ביבי ניתן לזהות גם שני יתרונות ייחודיים האחד חיצוני והשני פנימי.
היתרון הראשון הינו בקואליציה הייחודית שהתנועה הקיבוצית מוצאת עצמה בתוכה. קואליציה שאינה קואליציית שעה לצורך פוליטי צר אלא קואליציה אידיאולוגית הרואה חיוניות במושג "אדמות הלאום" ובהתנגדות למכירת קרקעות לצמיתות. בקואליציה זו מוצאת עצמה התנועה הקיבוצית עם האיחוד הלאומי, עם העמותה לצדק חלוקתי, עם האירגונים הירוקים וכמובן עם עוד אירגונים חברתיים רבים הרואים את הדגל של ההפרטה מונף. קואליציה זו מעניינת ומחדשת במרחב הציבורי הישראלי אך על אף יתרונותיה רציתי להרחיב על השיח הפנים קיבוצי. בבואנו ללחום את מלחמת אדמות הלאום מוצאת עצמה החברה הקיבוצית בפרדוקס לא פשוט. בחברה הישראלית אנו מזוהים כישובים שעסוקים בהפרטה(ואנו תרמו לתחושב זו בציבור הישראלי) ומכאן מעיין לנו הזכות לצעוק חמס כנגד הפרטת קרקעות ישראל בעוד אנו עוסקים לכאורה באותו תהליך כלפי פנים. מציאות זו מביאה לשתי חלופות אפשריות שהולכות ומתהוות היום בתנועה הקיבוצית. האחת הינה אימוץ קו של טיפול אספריני, אינטרסנטי. לקבל את העובדה כי קרקעות הלאום יופרטו ולודא כיצד הפגיעה בקיבוצים תצומצם למינימום. חלופה שניה הינה התעשתות מהירה של הקיבוצים וההבנה כי מול האיום הנוכחי עלינו למצות את המאחד והמשותף בין כלל הקיבוצים בין הקיבוץ המתחדש באופן שיתופי ובין הקיבוצים שבחרו בשינוי אורחות חייהם.
מושג ההפרטה הכלכלית הינו מושג מטעה ומסוכן לחברה הקיבוצית ולכן יש לפעול להוציאו משורש השיח הקיבוצי תחילה. נכון ישנה סכנה של הפרטה בקיבוצים אך אין היא ההפרטה הכלכלית אלא הפרטת התודעה. השילוב שבין המשבר הכלכלי העולמי עם מתקפתו של ביבי על קרקעות הלאום ישנו סיכוי, סיכוי לבניית הסכמות ותודעה רחבה של שייכות. שייכות של כלל חברי הקיבוצים בארץ.
במאבק הראוי על קרקעות הלאום אסור שמעורבות הקיבוצים תסתכם במעורבותו של בעל תפקיד זה או אחר. יש לפעול לייצר שיח ציבורי רחב ומעמיק בכל אחד ואחד מהקיבוצים. במאבק על קרקעות הלאום אנו מחוייבים להרים את דגל הראוי ולא לאמץ את תדמית הנגזל. הרמת דגל ראוי במציאות הקיבוצית היום מחייבת יציאה של התנועה על פעיליה אל הקיבוצים ופתיחות של חברי הקיבוצים לבעלי התפקידים תוך התמודדות עם העצלות, האדישות, הפסיביות והתודעה המפורטת שנמצאת במחוזותינו.
הדינמיקה של התקטננות והתמקדות במפריד במקום לראות את המשותף מאפיינת אוכלוסיות מוחלשות ומיעוטים מקופחים אל לנו למצב את התנועה הקיבוצית על מפעלה הרב דורי האדיר ככזאת

אורי אופיר, קיבוץ מצר
רכז הדור הצעיר- המטה השיתופי
פרסום חלק מהמאמר "בידיעות הקיבוץ"
לקריאה נוספת - על המאבק בקרקעות