קיבוץ – עתיד ותמיד- במאבק הראוי על קרקעות הלאום

שני עשורים עברו על החברה הקיבוצית בעיסוק פנימי ובמאבק לגיטימציה על מושג "הקיבוץ". מאבק שהחל במתח בין "קיבוץ תמיד" ל"קיבוץ עתיד" ונמשך אל מעגלי העבודה השונים בתנועה הקיבוצית וקיים עד היום במתח תמידי מובנה במאבק על הזהות הקיבוצית בין הקיבוצים הדיפרנציאלים-המתחדשים ובין הקיבוצים השיתופיים-קלאסיים. כמעט לא ניתן להגיד מונח מבלי להסגיר עמדה או צד. כל מונח, כל ביטוי כבר אומץ על ידי אחד הצדדים בפלפול המתמשך. אך מונח אחד נשאר מעל הדיון והוטבע כאות קלון על ידי החברה הישראלית, מושג שבביטויו הרחב אנו פוגשים אותו כעת, מושג ההפרטה. בכל ואריציה כבר הושמצה החברה הקיבוצית, הקיבוץ המופרט, חברה שהפריטה את ערכיה. גם הקיבוץ השיתופי וגם הקיבוץ הדיפרנציאלי כאחד אימצו את מושג ההפרטה לשיח הפנים קיבוצי. אך הנה מגיע בנימין נתניהו לסבב שני של מכירת חיסול ומניף את דגל הפרטת מקרקעי ישראל. מכירת קרקעות הלאום. על אף שאנו הקיבוצניקים חשבנו שאנו המצאנו את מושג ההפרטה מגיח ביבי וגונב את הבכורה. באחת אנו מגלים כי מונח ההפרטה על אף שהרבנו להשתמש בו אינו מייצג נאמנה את שעבר על התנועה הקיבוצית. הפרטה הרי משמעותה ריכוז ההון ואמצעי הייצור אצל קבוצה מצומצמת של פרטים. גם עם נהפוך בציציות התנועה הקיבוצית מסופקני אם בנמצא אף קיבוץ אחד שבו נקנו נכסי הקיבוץ על ידי אחד או בודדים מחבריו.(דוגמת הסרט אסקימוסים בגליל)
השליחות שרואה נתניהו בהפרטת נכסי הלאום מסוכנת ומאיימת. יש בה סכנה אמיתית על המשך קיומה של מדינת ישראל בכלל ושל המגזר הכפרי-התיישבותי בפרט. הרי בקלות רבה ותוך זמן קצר יכולים שטחים חקלאיים להפוך לחוות ענק שבבעלות בינלאומית דוגמת חוות התירס בארה"ב. נסו לדמיין מציאות בה שטחי ענק בנגב הם בבעלות פרטית שיום אחד יכולים לעבור לבעלות פאן ערבית. אך לא חייבים ללכת כל כך רחוק עיריית מוסקווה כבר הביעה נכונות לרכוש שטחים באזור ים המלח להקמת מיזם תיירות עצמאי. אך בהתקפה חסרת הפשרות של ביבי ניתן לזהות גם שני יתרונות ייחודיים האחד חיצוני והשני פנימי.
היתרון הראשון הינו בקואליציה הייחודית שהתנועה הקיבוצית מוצאת עצמה בתוכה. קואליציה שאינה קואליציית שעה לצורך פוליטי צר אלא קואליציה אידיאולוגית הרואה חיוניות במושג "אדמות הלאום" ובהתנגדות למכירת קרקעות לצמיתות. בקואליציה זו מוצאת עצמה התנועה הקיבוצית עם האיחוד הלאומי, עם העמותה לצדק חלוקתי, עם האירגונים הירוקים וכמובן עם עוד אירגונים חברתיים רבים הרואים את הדגל של ההפרטה מונף. קואליציה זו מעניינת ומחדשת במרחב הציבורי הישראלי אך על אף יתרונותיה רציתי להרחיב על השיח הפנים קיבוצי. בבואנו ללחום את מלחמת אדמות הלאום מוצאת עצמה החברה הקיבוצית בפרדוקס לא פשוט. בחברה הישראלית אנו מזוהים כישובים שעסוקים בהפרטה(ואנו תרמו לתחושב זו בציבור הישראלי) ומכאן מעיין לנו הזכות לצעוק חמס כנגד הפרטת קרקעות ישראל בעוד אנו עוסקים לכאורה באותו תהליך כלפי פנים. מציאות זו מביאה לשתי חלופות אפשריות שהולכות ומתהוות היום בתנועה הקיבוצית. האחת הינה אימוץ קו של טיפול אספריני, אינטרסנטי. לקבל את העובדה כי קרקעות הלאום יופרטו ולודא כיצד הפגיעה בקיבוצים תצומצם למינימום. חלופה שניה הינה התעשתות מהירה של הקיבוצים וההבנה כי מול האיום הנוכחי עלינו למצות את המאחד והמשותף בין כלל הקיבוצים בין הקיבוץ המתחדש באופן שיתופי ובין הקיבוצים שבחרו בשינוי אורחות חייהם.
מושג ההפרטה הכלכלית הינו מושג מטעה ומסוכן לחברה הקיבוצית ולכן יש לפעול להוציאו משורש השיח הקיבוצי תחילה. נכון ישנה סכנה של הפרטה בקיבוצים אך אין היא ההפרטה הכלכלית אלא הפרטת התודעה. השילוב שבין המשבר הכלכלי העולמי עם מתקפתו של ביבי על קרקעות הלאום ישנו סיכוי, סיכוי לבניית הסכמות ותודעה רחבה של שייכות. שייכות של כלל חברי הקיבוצים בארץ.
במאבק הראוי על קרקעות הלאום אסור שמעורבות הקיבוצים תסתכם במעורבותו של בעל תפקיד זה או אחר. יש לפעול לייצר שיח ציבורי רחב ומעמיק בכל אחד ואחד מהקיבוצים. במאבק על קרקעות הלאום אנו מחוייבים להרים את דגל הראוי ולא לאמץ את תדמית הנגזל. הרמת דגל ראוי במציאות הקיבוצית היום מחייבת יציאה של התנועה על פעיליה אל הקיבוצים ופתיחות של חברי הקיבוצים לבעלי התפקידים תוך התמודדות עם העצלות, האדישות, הפסיביות והתודעה המפורטת שנמצאת במחוזותינו.
הדינמיקה של התקטננות והתמקדות במפריד במקום לראות את המשותף מאפיינת אוכלוסיות מוחלשות ומיעוטים מקופחים אל לנו למצב את התנועה הקיבוצית על מפעלה הרב דורי האדיר ככזאת

אורי אופיר, קיבוץ מצר
רכז הדור הצעיר- המטה השיתופי
פרסום חלק מהמאמר "בידיעות הקיבוץ"
לקריאה נוספת - על המאבק בקרקעות

על חינוך וחוויות חינוכיות

בבסיס תנועתנו עומדים כבר עשרות שנים פרקטיקות חינוכיות קבועות- הקבוצה החינוכית, יחסי המדריך-חניך, פעילות הועדות, האירועים הקיניים, האירועים האזוריים והמפעלים הארציים בדמות הטיולים והסמינרים. במשך עשרות שנים נעשו שינויים במתכונת הפעילות, בתכני הפעילות, ובאופן הפעילות אך ייחודיותה של התנועה נשתמרה. אותה יכולת של שומרת בת 90 לדבר ולהבין את השפה התנועתית עם נינתה בת השש עשרה שמדריכה בקן.
במהלך כל שנות פעילותה של התנועה נשמרה דינמיקה של שימור ושינוי. קצרה היריעה מלפרט את כולה אך ראוי לציין מספר דוגמאות. הקמת התנועה החינוכית בארץ לצד הקיבוץ הארצי, הכניסה לשכונות ועיירות הפיתוח בשנות ה-80 וכך גם את תהליך קבוצות ההמשך שהצליח לצקת תוכן מחודש למושג ההגשמה שכמעת וחדל מלהתקיים. דוגמה שאינה מעידה על צמיחה הינה תקופה בשנות ה-70 בה חדלו החולצות השומריות להראות בתנועת הנוער. בתוך דינמיקה חינוכית זו פעלה התנועה במשך עשרות שנים, כשהקו המנחה אותה הוא בניית מסלול שלם עד כמה שיותר לחניך התנועה, מינקות ועד בגרות, המסלול התנועתי, שביטוי שיא שלו התקיים בתוכנית עשר השנים. במחקר האקדמי מכונה דגם עבודה זה הדגם המצטבר השומר הצעיר בדומה למערכות פורמליות ובלתי פורמליות רבות אחרות התבססו במשך שנים על דגם זה וברצוני להציג את ההנחות החברתיות כפי שהוצגו במחקרים רבים.
ההנחות החברתיות של הדגם המצטבר נחקרו רבות ומטרתי להציגן כאן כבסיס לדיון בהמשך. על בסיס מחקרו של פורטס משנת 2000 וכן ספרו של יאיר גד "על עוצמת ההשפעה החינוכית": מ 2006 ההנחה הראשונה היא שככל שהחניכים יצברו יותר התנסויות חינוכיות כך מתעצמת השפעת ההתנסויות עליהם ובכך אנו משיגים את מטרת החינוך. רוצה לומר, כמה שהחניך לוקח חלק ביותר פעולות ומפגשים תנועתיים מתעצבת דמותו השומרית בהתאם למטרות החינוך. ההנחה השנייה רואה בחניך יצור אנושי מסתגל ולכן מניחה כי הוא יגיב בהדרגה לתמורות שסביבו ומתוך כך יש לבנות מדרג חינוכי מהקוגנטיבי ועד המופשט. מודגם בתנועה על ידי המטרות הרב שנתיות והיעדים המותאים לכל שכבת גיל ועל בסיס חלוקת התוכן התנועתית. הנחה נוספת הינה ניצול הזדמנויות קרי שגם בחשיפה להזדמנות במידה והחניך לא בוחר בה יש בכדי להשפיע על החניך. דוגמת הידיעה על קיום ערב קן, פעילות ועדה או הידיעה שיכולתי להדריך על אף שבחרתי שלא. ההנחה הרביעית של הדגם המצטבר הינו שהמדריכים הם תחליפיים וחסרי ייחוד, בתנועה רואים זאת בצורה ברורה בתחלופת המדריכים על בסיס שנתי. חניך בתנועה מכיתה ה ועד י"ב צפוי לחלוף על פני שישה עשר מדריכים שונים ומשמעותיים. מצב זה במחקר מוגדר כteacher proof כלומר מציאות בה התוכנית החינוכית עצמה נבנית ככזאת המתאימה להעברה על ידי כל מדריך.
עד כאן סקרנו את ההנחות החברתיות של הדגם המצטבר כמונח אקדמי שמכנס לתוכו את רוב הפרקטיקות התנועתיות הפורמליות. אך בתחילת שנות ה2000 התחילו להאסף מחקרים המבוססים על תצפיות ושלאלונים שהראו כי הפרקטיקות של הדגם המצטבר אינן עומדות במטרות החינוכיות שהציבו לעצמם ולא פעם אף מתקבלות תוצאות שאינן ניתנות להסבר באמצעות הדגם המצטבר. מחקרים אלו הצמיחו שני מושגים חדשים ודגם אלטרנטיבי לבחינה והבניית מערכות חינוכיות. ברצוני להציגם בפניכם אך חשוב להקדים ולומר כי אין במושגים אלה קריאה על הפרקטיקות התנועתיות אלא יש בהן יכולת לבחון באור נוסף ולמקד אולי את תשומת הלב לנקודות שאולי לא ניתן עליהם דגש מספק עד היום.המושגים הינם חווית מפתח ונקודת מפנה. חווית המפתח מצמצמת לתוכה חוויה קצרה ומשמעותית שמשאירה את רישומה על החניך או המדריך לאורך זמן. נקודת המפנה הינה חווית מפתח שגורמת לחניך או מדריך להשתנות-שינוי ממשי בחייו. על מנת להבין את מושג חווית המפתח יש המשווים אותו ל"מפץ הגדול" או ל"זכיה בלוטו" ויש המכנים אותו "טראומה חיובית" חווית מפתח עשויה להשפיע על מגוון רחב של התנהגויות ותוצרים בחייהם של החווים אותן.
ההנחות החברתיות של הדגם החדש גורסות כי החוויה מחוללת שינוי מהיר וקיצוני בחווים אותן. החוויה היא שינוי עמוק ולא לינארי וכן כי חווית המפתח היא אישית וקוראת אצל כל אדם ברגע ובחיבור נפרד. המחקר של חוויות המפתח מעיד כי רבים מהמרואיינים באירגוני חינוך יודעים לעמוד ולפרט לפרטים חוויה או אירוע ספציפי שמבחנתם הוא אירוע מכונן בזיקתם לאירגון החינוך. אני מציע לכל אחד מכם לקחת לעצמו שניה ולחשוב האם אכן גם אצלו מצוייה אותה חווית מפתח תנועתית. על עצמי אני יודע להעיד כי בהחלט כן.
בחיבור לשיח החינוכי בתנועה, מחדש דגם חווית המפתח לבחון חיבור לאירגון בשלבים שונים ומאתגר את המסלול המוכר של חניך מכיתה ד' או ה' המתבגר ומתעצב במשך השנים בקן. דגם זה אינו שולל את הייתרונות הרבים של הדגם המצטבר שבאים לידי ביטוי במפגש קבוצתי קבוע, לו"ז שנתי ופעילות חינוכית המובנת על תוכנית רב שנתיות.
מכאן אני מעוניין לבחון עד כמה מושגים אלה תקפים בבחינת פעילות תנועתית עכשווית. בבחינת תהליך קבוצות ההמשך ופרויקט הקייצות, שני תהליכים אלו מצליחים ליצור לא פעם חוויות מפתח ואף נקודות השתנות לחניכים בתנועה. מהיכרות עם התנועה כתנועת ילדים ששיא הגשמתה הוא בהיתך מד"צ נחשפים החניכים לתנועה מסוג אחר על ידי דמויות מאתגרות, שאלות מהות וסביבה חברתית מגוונת. כל אלו מאפשרים לא פעם "התגלות" מחודשת, מפגש מחודש בין החניך לזהותו התנועתית. ראוי לציון כי בשלבים אלה לא פעם מסתיים הריטואל התנועת-נוערי של מדריך חדש בכל ספטמבר ושגרת ההדרכה של הקבוצה מתבססת על מדריך או זוג מדריכים מלווה את הקבוצה לארבע או חמש שנים.
מהצד השני של המטבע, פעם אחר פעם, אנו נתקלים בשאלה האם הפעילות , הטיול או המפעל מיועדים לכל מי שרוצה או רק לחניכי התנועה? בהתייחס לדגם חווית המפתח יכול להיות שיש כאן חוסר מימוש של פוטנציאל אדיר. הרי מפעלי התנועה, הטיולים והסמינרים הארציים והאזוריים מהווים עבור בני הנוער חוויה מקיפה שחורגת מגבולות התכנים בלבד. המפגש החברתי, הזמן החופשי לצד שבירת השיגרה יש בהן כדי להוות קשר לתנועה. הרי נער או נערה שבוחרים מסיבותיהם הם לצאת ליום-יומיים, שבוע או עשרה ימים לאירוע תנועתי נחשפים במהלכו לתנועה בתפארתה. על בסיס ההנחה כי כל נערה ונער שיחשפו לפעילות תנועתית יהיו צעד אחד קרוב יותר לתנועה מאלו שכלל לא יצאו מהבית. אני משאיר נקודה זו למחשבה רגע לפני שמתוך נוחות או קלות אנו משאירים מחוץ לגדר כל כך הרבה חניכים בכלל ובקיבוצים בפרט.
למעונינים להעמיק במושגים מוזמנים להמשיך ולקרוא


כתבה על גד יאיר ואלימות בבתי ספר
ספרו של גד יאיר

עוד על חווית מפתח

אורי אופיר