חמש עשרה שנה לרצח רבין, הכותרות היומיות נפתחות בטענה שחיילי צה"ל לא באמת זוכרים מי הוא ולמה נרצח. או ככה לפחות מנסים לצייר את התמונה. מתחת לכותרת הדברים נראים קצת אחקת. רוב מכריע של הציבור יודע מי היה יצחק רבין וזוכר גם את שמו של הרוצח יגאל עמיר. אבל הכותרת כמובן חשובה. כותרת זו באה להסית הצידה דיון מהותי בהרבה שמובל על ידי קבוצות בציבור הישראלי על שחרורה של מרגלית הר שפי. אלו טוענים לצדק וכי מדובר כאן על עוול ולא על שום דבר אחר. אך באופן מפתיע אותה קבוצה בדיוק מתובלת בכמה תומכי "כהנא חי" מוצהרת מעלה לפייסבוק קבוצה המסבירה בטיעונים ראציונלים את הצלחתו של יגאל עמיר בשליחות שלקח על עצמו. בכתובת http://www.facebook.com/freeyigal
מיד לאחר הרצח יצא מאמר תחת הכותרת "לכו לכיכר מדברים שם עברית אחרת" מאמר זה עסק בגדולת הדור שהתגלתה לכאורה לאחר רצח רבין, לקחו מספר חודשים, לחלק מהציבור אולי אף מספר שנים עד שהאמת הברורה יצאה לאור. יגאל עמיר הצליח, ברצח יצחק רבין עצר את תהליך השלום, הכניס את תומכי התהליך לסחרור קשה של חוסר במנהיגות פוליטית וציבורית ובכך סתם את הגולל לזמן רב על התקדמות עם התהליך.
רבות נכתב על "הקרע בעם" ומאמצי הפיוס, הוקמו עמותות והתקיימו מפגשים בכל פינה של דתיים וחילוניים. זמן רב הציבור חובש הכיפה-הסרוגה זכה למבטי איבה מציבורים נרחבים בעם, כאילו כל חובש כיפה הינו רוצח ראש הממשלה בפוטנציה.
במאמץ ללכד את העם הופעלו כל הכלים הממלכתיים להנצחת זיכרו של יצחק רבין, הוכרז יום אבל לאומי, מתקיימים טקסים בבתי ספר ואין ספור אתרים, רחובות ובתי ספר נקראו על שמו. ממלכתיות זו מחייבת אותנו, חברי מכנה השלום בחינהעמעמיקה ביום השנה ה-15 להרצחו של יצחק רבין, רצח שאיים וסיכן את הדמוקרטיה הישראלית יותר מכל דבר אחר בעשורים האחרונים במדינת ישראל.
כששואלים אתה הנוער היום, את החיילים והצעירים שלא חוו את הרצח חייבים להודות שכשלנו. עיצוב הזיכרון סביב הרצח בהיותו ממלכתי מידי החסיר חלקים חשובים ומהותיים לחוסנה של מדינת ישראל. לכו לטקס בבית ספר יסודי או חטיבת ביניים, לא לאלו הדתיים אלא דווקא לחילוניים הממלכתיים. דמותו של רבין המשתקפת מהטקס תהיה דמותו של סבא אוהב, דמות חמה ומלאת הדר שיש לכבד את זיכרה. מעט מידי תשמעו על האיום על הדמוקרטיה, מעט מידי תצויין ההסתה שהובילה לרצח, מעט מידי ומאוחר מידי נשאל את עצמנו מדוע הנוער הישראלי והציבור הישראלי לא למד דבר מרצח רבין. רצח ראש ממשלה בישראל על ידי אזרח ישראלי-יהודי.
ביומיים האחרונים הכותרות צועקות על כך שחיילי צה"ל כלל לא יודעים את השנה בה נרצח, והרי איך ידעו? ולשם מה זה משנה? אם תהליך עיצוב הזיכרון הפך את רבין לכה ממלכתי וחשוב והוציא אותו מרצף ההיסטוריה. אז הנוער וכר שהיה הרצל, היה בן גוריון והיה רבין ויודע אף לקשר את המשפט "שלום,חבר" לרבין, אך האם הוא יודע מי אמר אותו? באיזה הקשר ומדוע שתי מילים אלו גלמו בתוכם כל כך הרבה מורכבות.
אנחנו נמצאים בנקודה קריטית שחשוב להגדירה כמאבק על עיצוב דמותה הדמוקרטית העתידית של מדינת ישראל. זוהי תקופה לא קלה לאלו מאיתנו שמאמינים בעתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. החיבור בין הקריאה לחוק הנאמנות, הקריאה לשחרור מרגלית הר שפי ואתרים פורמלים שמסבירים מדוע פעילותו של יגאל עמיר הייתה נכונה בשילוב הידיעה העמוקה של כל אחד מאיתנו,שעד כמה שזה עצוב, הרצח באמת שינה, מחייבת אותנו לפעולה מיידית הן ברמה החינוכית ערכית במעגלים הקרובים, החברים, המשפחה, והן ברמה הפוליטית בחיזוק הכוחות הדמוקרטיים במדינת ישראל.
