במהלך השבוע האחרון נראה כי נפל דבר, בין ים השואה ליום העצמאות חלה
התעוררות. דה מרקר פירסם מוסף שלם על שכר הבכירים ועל כמה מופקר התחום. רק מעט אחר
כך התייצב ירום אריאב ששימש כמנכ"ל משרד האוצר על לאחרונה והכריז "יש
צורך בריסון ומיתוך המצב הקיים" אריאב אף השתמש במונח הלועזי לתאוות בצע-
גרידיות. מהלך מתוזמר זה המשיך עם הצעה
משותפת של ח"כ שלי יחימוביץ מ"העבודה" וחיים כץ
מ"הליכוד" ועוד נראה לרגע שביום ראשון הקרוב בשני למאי, יום אחרי חג
הפועלים יפול דבר בארץ ויתקיים דיון בועדת שרים על הפעלת מנגנוני שליטה בשכר
הבכירים. אין אני רוצה להרחיב את העיסוק בדיון זה מכיוון שברור שלא ניתן להפריד
מרכיב אחד ממרכיבי המשק ולטפל רק בו ולכן אינני מוצא ממש בהצעת החוק עצמה אלא
ביכולתה לקיים שיח ציבורי סביב נושא הפערים בשכר.
בתוך הדיון שהתנהל בערוצי החדשות השונים, מעל במות העיתונים וכמובן גם
באינטרנט לא יכולתי להתעלם מעמדתה של נגה קינן. קינן מייצגת את פורום ה CFO, פורום מנהלי כספיים ראשיים. קינן עלתה לדיון
מול ירום אריאב ופרשה את משנתה. משנה המורכבת מאוסף של סיסמאות ריקות מתוכן. טענה
דוגמת החשיבות של פערי שכר בכדי לעודד ניוד חברתי לא מחזיקה מים, הרי אותו ניוד
חברתי קיים גם עם הפער הוא של 20 או 30 משכורות. קינן אף טענה טענה חינוכית כי יש
חשיבות שתלמידים יוכלו לראות סיפורי הצלחה.
סיפורים אלו מזכירים לי את הניסיונות של מותגים אמריקאים למכור את החלום האמריקאי
לילדי שכונות העוני, אך בניגוד לקינן מג'יק ג'ונסון מסמלי ההצלחה האמריקאים לא
הסכים לשתף פעולה עם מכירת האשליות האלו לציבור ובראיון מפורסם קרא לנוער השחור
בארה"ב לא לנסות ללכת בדרכו ולהצליח דרך הספורט אלא לכבוש את ספסלי הלימודים
ולרכוש הצלחה וערכים. מג'יק שהבין כי הצלחתו היא היוצאת מן הכלל המשיך בפועלו גם
בהקמת קרן לעידוד הנוער בשכונות מצוקה Magic Johnson
Enterprises
קינן אומרת במילים פשוטות את הערכים הכה מסוכנים שנגדם עלינו לצאת,
האחד במאי במשמעותו ההיסטורית מסמן את הכוח שדורשים העובדים לקבל לידיהם מידי בעלי
המפעלים. בתרגום לעולמנו היום מדובר בצורך של כל מעמד הביניים לעמוד על דעתו
ולהפנים כי ישנם אנשים שמרוויחים לא רק מעבודתם של אחרים אלא גם מכך שהם משחקים
ומסכנים את חסכונותיהם של אחרים.
אותה ציניות של חברי הCFO חזרה על עצמה בפרסומים על רווחי הענק שהציגו חברות הפיננסים במשבר
האחרון בארה"ב. הסתבר שבאותה עת בה הן פשטו יד וביקשו סיוע נרחב מהמערכת
הפיננסית המרכזית המשיכו אותן החברות לתכנן את מכפילי הרווח שלהם. במצג שווא של
נזקקים חברות רבות קיבלו הון ציבורי רב.
זהו תמרור אזהרה שלא במקרה
חוברים במקרה זה גם רבים מהשחקנים המרכזיים ש"מאמינים"
ב"שוק החופשי". הלוגיקה פשוט אינה תופסת.
מדוע הציבור, מעמד הביניים, משלם המיסים, אמור להשקיע ממיטב כספו בכדי
לחלק חברות פרטיות ברגעי משבר? האם חברות אלו משתפות את הציבור ברווחיהם?
סביב נושא המנהלים הבכירים המצב הוא עוד יותר קשה, מנהלים רבים יצרו
מצב שבו סכומי העתק שמשולמים להם הם הפער בין הגדרת החברה כחברה רווחית לחברה
מפסידה.כלומר מנכ"ל שמקבל 3 מיליון ₪ לשנה בעוד הוא מציג נתוני הפסד של
מיליון או מיליון וחצי ₪. כלומר המצב הוא כזה שלא רק ציבור העובדים נפגע אלא באופן
ישיר גם בעלי החברות.
מכיוון שהעולם אינו מורכב כבר רק מעובדים ובעלי מפעלים אני חושב שאנו
מחוייבים לצאת למסע ארוך שבו הרלוונטיות של האחד במאי גדלה משנה לשנה לקהלים
חדשים.במציאות שבה גם המשפחה הממוצעת מצליחה לחסוך מעט, אך מסתבר שכספה מונח על
קרן הצבי בידי ספוקלטנים צינים שלעיתים יכולים להפסיד ביום את כספם של אלפי אנשים
רק כי זיהו פוטנציאל להרוויח מנגזרת אחרת של המהלך.
האחד במאי שלי הוא קריאה להתאחד סביב אמירה ברורה כי הכלכלה היא כלי
לשירות החברה ולא החברה נועדה לשרת את הכלכלה.
לקריאה נוספת
פורום CFO www.cfo-forum.org/
כתבה על ירום אריאב
