בחירות עכשיו
הקולות הנשמעים לפני כל בחירות בשנים האחרונות חוזרים ועולים. ה"אין למי להצביע" וה"כולם מושחתים" וה"מה זה משנה" מקיפים אותי מכל עבר ולכן מצאתי לנכון לנסות ולהעלות על הכתב את תמונת העולם כפי שמצטיירת בעיני בשנים האחרונות על אף הפרדוקוס שסביר להניח שמעטים הם אלו שהמשיכו לקרוא עד כאן ושייכים לאותו חלק אדיר באוכלוסיה השייך למפלגת המאוכזבים ומפלגת המיואשים שרק הוכיחו את עוצמתם כשבסיבוב האחרון של הבחירות לרשויות המקומיות זכו ברוב מוחץ של 57%. באופן לא מפתיע ציבור המצביעים מגדיל את תמיכתו במפלגות אלו לאחר שבבחירות לרשויות המקומיות הקודמות עמד כוחן המשותף רק על 50.5%.
היכן מושקעים אותם כוחות אנושיים שבעבר היו מושקעים בפוליטיקה? האם המשחק הפוליטי פשוט לא מעניין אף אחד? תשובה ניצחת לכך נתן נשיא ארצות הברית הנבחר בכך שהוכיח שניתן להגיע ולרתום למאמץ הפוליטי גם קהלים ששייכים באופן המסורתי לאותן מפלגות גדולות של המיואשים והמאוכזבים. אובאמה והמטה שלו הצליחו ליצור אצל קהלים שלמים של שחורים וצעירים את האמונה שיש סיכוי לשנות ושזה באמת תלוי בהם. הסיסמה yes we can , נשמעה מקהלים שונים שמעולם קודם לא העיזו לדבר כ we, ובטח לא האמינו בcan. אם כך צריך לנסות ולהגדיר מה הם אותם דברים שמניעים ובונים את האמון של האנשים. תפיסה פרואקטיבית של המציאות, בניית מסגרת.
אז היכן הוא אותו כח שהיה קיים במציאות הפוליטית הישראלית בעבר? משנות ה-70 צמח המושג השמאל החדש, השמאל החדש התבסס על מושגי הפוסט מודרניזים מחד ועל האכזבה הגדולה מהמדינות שהוגדרו כקומוניסטיות וסוציאליסטיות והתגלו כמשטרים טוטאליטרים. שינויים וזרמים רבים עיצבו את השמאל החדש בעולם וכחלק ממגמה זו הוקמו ארגונים רבים חוץ פרלמנטרים. בישראל מזה שנים הציבור הרחב לא חשוף לאלטרנטיבת שמאל מפלגתית משמעותית. משנות ה-70 פועל השמאל הישראלי במבנה א- פוליטי בהגדרתו. דרך צמיחת גורמי החברה האזרחית לצד תחושת האכזבה שאחזה במפלגות שמאל ברחבי העולם שהזדהו עם הגוש הקומוניסטי לצורותיו השונות לאחר שהעולם כולו נחשף לפער שבין האידאה שנישאה בפי השלטון הקומוניסטי לשיטת השלטון עצמו שהינה בעצם שלטון טוטאליטרי. מבוכת השמאל נמשכת מאז וגולשת אל פי תאום, התפתחה מערכת שלמה של עמותות וארגונים חוץ פרלמנטרים שמקדמים נושאים צרים בלבד אך כשהם נעמדים זה לצד זה מייצרים אמירה כואבת וברורה של חוסר אמון במערכת הדמוקרטית ובעצם הסכמה ויישור קו עם המערכת הניאו ליברלית ועם הנחות היסוד החברתיות-כלכליות של הימין.
בבדיקה של התארגנות הימין בישראל אנו רואים אחל משנות ה-70 פעילות ענפה של אירגונים חוץ פרלמנטרים אך אלו מכירים ומוקירים את הזיקה למערכות הפוליטיות ופועלים כמערכת המשלימה זו את זו. בשמאל לעומת זאת נוצר נתק, עשרות אירגוני שמאל, עמותות וסניפים של אירגונים בין לאומיים, המפתחים שיח חברתי לכאורה, שיח המדבר את ערכי השמאל החברתי אך בעצם המבנה הארגוני מצהיר בקול רם וצלול כי המערכת החברתית המלאה- החברה הישראלית, אין בה ממש. מי שינסה להפנות אצבע מאשימה לבעלי תפקידים כאלה או אחרים במפלגות השונות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ייתן לעצמו תשובה קלה אך לא כנה. המציאות שבה האנרגיות האנושיות של אנשי שמאל מופנות כלפי נגזרות צרות בלבד וללא חיבור מהותי ביניהן מהוות הרי אימוץ מלא ואולי אף עיצוב של רמה חדשה של הפרטה. הפרטה מערכתית, הפרטה תודעתית. הנשים או הרופאים הפועלים תוך השקעת ממון רב וזמן לסייע להצלת ילד הזקוק לניתוח או להקל במעט את המעבר במחסומים יוצרים גם לעצמם וגם לחברה מצג שווא. הרי כל עוד נפעל רק להקל במעט את הסבל של אדם זה או אחר אנו בעצם מקבלים ומקבעים בכך את התמונה הרחבה, התמונה של עם השולט בעם אחר. התמונה שמאמצת הנחות יסוד שלא כל בני האדם שווים וכי נער בן 18, רק בזכות מסלול חיים שונה יכול לחרוץ גורלות של בני אדם אחרים.
השמאל החדש שהתחיל את פעילותו בשנות ה-60 וה-70 ביצע מעבר פרדיגמות שיש היום סיכוי במציאות הישראלית הייחודית ובמציאות הכלכלית העולמית לשנות. הפרדיגמה שנזנחה שנות ה-70 הינה המחויבות של חברה לנהל את עצמה, ומחויבותם של השותפים בה לעצב באורח פעיל את חייהם בתוך המסגרת הפוליטית. במציאות הקשה של שנות ה-60 וה-70 כשהדוגמה הבולטת לכך הינה מלחמת ויאטנם, אמצו אנשי השמאל בכל העולם את ההנחה כי המפלגות והשלטון מעוצב כשלטון ניאו-ליברלי ולכן ההשפעה האמיתית היחידה היא רק דרך הקמת ארגונים חוץ מפלגתיים. בארץ פגשנו תופעה זו בדמות מצפן, שלום עכשיו ומגמה זו ממשיכה בדמות אירגונים דוגמת "שוברים שתיקה" ו"מחסום watch" ארגונים אלא ודומיהם מצליחים להעמיד סט-ערכי חברתי ומצפוני יציב, מצליחים לגייס מערך רחב של מתנדבים וליצור תהודה תקשורתית לא מבוטלת. אך פעילות מבורכת זו היא רק המחשה ברורה עוד יותר לפעילות לצד זרם החיים של החברה הישראלית.
מציאות מתעצבת זו ששותפים בה באופן פעיל אירגוני "שמאל" רבים היא היא שעצבה בתודעה של האזרח הישראלי כאילו המסגרות הפוליטיות הינן מסגרות אנכרוניסטיות וריקות מתוכן ובעצם עיקר העשייה צריכה לקרות בארגונים חוץ פרלמנטרים.
אני בא וקורא תיגר לאווירה ציבורית זו באמירה ברורה וחד משמעית, ללא חיבור ואמירה ברורה של יצירת בית פוליטי שיאחד תחתיו את כל גורמי "השמאל" השונים, בית פוליטי שיאבק על החיוניות של המערכת החברתית המדינית על נגזרותיה הפוליטיות אנו דנים עצמנו להמשך מאבק בלימה בלבד בסדר היום של הגורמים המפרקים בחברה, קרב מאסף בלבד מול תרבות הפערים, קרב מאסף מול הכיבוש וקרב מאסף מול הקול שדורש "חברה עכשיו"-
בחירות עכשיו - לכן אנו מחוייבים לפעול דרך המערכות הפוליטיות המעצבות תקציבים ומתעדפות את תחומי העשייה של החברה הישראלית לצד עם לא לפני הפעילות בארוגנים חוץ פרלמנטרים המקבעים את הנחות היסוד של המצב הקיים.
בחירות עכשיו- אל תטעו לחשוב שאחריותנו נגמרת בלגשת לקלפי ולשים פתק "נכון" זה או אחר. אחריותנו חייבת להתפשט לא רק לתמיכה במפלגה זו או אחרת אלא בעיצוב הפנימי של סדר היום של המפלגות, לוודא כי בכל מפלגה שרוצה להתכנות מפלגת שמאל יש כוחות רלוונטים ולא עלי תאנה בלבד. אין גרוע ממפלגה המציגה עצמה כמפלגת שמאל אך מאמצת את הקו הניאו ליברלי.
בחירות עכשיו- נכון אנחנו בסוף דצמבר והבחירות בראשית פברואר, על סדר היום המפלגתי לא נוכל להשפיע בבחירות אלו, אך אם לצד התמיכה במפלגה יבחר ותבחר כל אחת ואחד מכם להתפקד למפלגה כך נוכל להשפיע על עיצוב דרכן של המפלגות.
בחירות עכשיו – הרשימה למר"צ והשילוב עם התנועה החדשה הושלם, גם הפריימריז בקדימה ובעבודה הסתיימו. לא במקרה השארתי את הליכוד לסוף- עלינו, כאנשי חברה ואנשי שמאל, ללמוד ולאמץ את עבודת השטח המרשימה שפייגלין ורעיו עשו בליכוד. התפקדות מאסיבית במהלך השנתיים האחרונות אפשרה להם לעצב את סדר היום של המפלגה. למי שלא מכיר את הסיפור או לא עקב אחריו, ההשתלבות של פייגלין בליכוד לא השפיע רק על שורה כזאת או אחרת במצע הליכוד. היא השפיעה באופן מהותי על מערכת הבחירות הכללית כולה, ממצב שבו הליכוד וביב בראשו נתפסו באופן מוחלט כמפלגת השלטון הבאה, הצלחתו של פייגלין פתחה את המפה ויצרה מציאות שבה יש לבחון אלטרנטיבות לחלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד.
בחירות עכשיו- עיצוב חברה, ברצוננו להפוך לחלק מוביל ומעצב בחברה הישראלית עלינו להזדיין בסבלנות ולפעול בתלמים הארוכים.התפקדות למפלגה, השתלבות במוסדותיה הפורמליים וההתנדבותיים מחייבת יכולת של אחזקת מטרה לאורך זמן. כל עוד נשב מהצד וכל פעם שבחירות יתקרבו נחזור על האמירות השחוקות שאין אף מפלגה התואמת את ערכינו כך נמשיך ונחטא לאמת הפנימית שלנו.
בחירות עכשיו- נכון קשה להאמין אבל התנדבות של כל אחד ואחד מאיתנו, בין עם להתקשר 30-40 טלפונים, לכתוב באינטרנט או לדבר עם המשפחה הקרובה יכולה להוביל לשינוי. אין מה לעשות על היתרונות ועל החסרונות של השיטה, השיטה הדמוקרטית בנויה על עבודה קשה של שכנוע אנשים. שכנוע ויצירת אמון. שכנוע לא בהכרח בנכונות המצע אלא ביכולת של מפלגה להציב נבחרת אמינה, נבחרת ישרה, נבחרת שרוצים להזדהות איתה.
בדומה לכל מאמר או כתבה שלי אני רואה בדברים הכתובים הזמנה לשיחה, אשמח שתכתבו, תתקשרו או תזמינו לשיחה בעניין
אורי אופיר orion22@gmail.com
קישור של המאמר שפורסם ב mynet
