זה צועק זהר- אורי אופיר קיבוץ מצר
תאונות דרכים, מי לא נפגע? במהלך 2006 נפגעו 36,241 איש בתאונות ברחבי הארץ.
447 הרוגים, סיפורים של אנשים, משפחות שללא שום הכנה פוגשות עצמן אל מול עולם חדש של התמודדות. האבל אישי, ההתמודדות אישית, המחשבות אולי יכולתי לעשות משהו אחרת? לצאת קצת יותר מוקדם , אולי קצת יותר מאוחר. שנים אחרי והאבל או הכעס האישי עדיין קיים אך בכשדי להתמודד אל מול המציאות יש לצאת בקול ברור ולצעוק- כי תאונות הדרכים אינן גזירת שמים ואינן אוייב אכזר שלא ניתן לו. תאונות הדרכים בארץ מהוות תמונת ראי ברורה של החברה הישראלית. החברה הישראלית שבה מיום ליום מפורקות המסגרות הסולידריות, החברה הישראלית שבה אדם לאדם זאב והמדינה מקטינה מיום ליום את אחריותה לחייו וכך גם לסיבות השונות למותו. המאבק בתאונות הדרכים הוא רק תמונת ראי כואבת של דמוצה המוסרית של החברה הישראלית- במאבק זה אנו מפסידים יום יום לעצמנו.
רק ממקום בו נפסיק לראות בתאונות הדרכים גורל ונפנה אצבע ישירה לממשלה ולשינוי סדרי העדיפויות רק כך תשתנה המגמה ואולי נתחיל לראות עצמנו מנצחים במלחמה הנוראית הזאת בעצמנו.
על מנת להדגים את המגמה ברצוני להציג לכם מספר דוגמאות שיאפשרו להבין עד כמה השינוי הנדרש הוא מבני והכוח כבר היום נמצא בידי הרגולטור- הממשלה.
בעשור האחרון עלה מספר הרכבים המורשים קרי נהגים מקצועיים דוגמת נהגי אוטובוס ומוניות ב 34% במקביל ירדו מספר התאונות החמורות ב 37% ומספר ההרוגים ירד ב 30%.
מעבר משמעותי לתחבורה ציבורית יוריד בצורה דרסטית את כמות כלי הרכב על הכביש ויקטין בצורה משמעותית את הנפגעים בתאונות הדרכים. בערים שונות בעולם התחיל מהלך של מיסוי כלי רכב פרטים בכניסות לערים מס שמשדר מסר שאינו משתמע לשני פנים שלתחבורה הציבורית היציבה יש עדיפות ברורה על כלי הרכב הפרטיים. מיסוי מדורג שתוך 4 שנים יעמיד את המס על כניסה עם רכב פרטי למרכז תל אביב או ירושלים על סכום שיתחיל ב 50 ש"ח ויעלה עד ל 400 ש"ח לרכב ליום יהווה מקור תקציבי משמעותי לשידרוג התחבורה הציבורית מחד ותמריץ מידי לויתור על הרכב הפרטי. שינוי מעין זה יכול להיות מובל רק על ידי הרגולטור – הממשלה. המציאות בה אנשי עסקים לבושי חליפות יבחרו בתחבורה הציבורית דוגמת המטרו של בירות אירופה או המעבורות המביאות עשרות אלפי אנשים כל בוקר למנהטן מציאות זו אינה צומחת מהשטח אלא ממחשב ותכנון אסטרטגי של גורם מוסמך.
נכון ניתן לבכות עוד עשור על כך שבערים המרכזיות בארץ אין רכבת תחתית וכן על מספר הרכבים הגבוהה ביחס לק"מ כביש סלול בכבישים הבינעירוניים אך יש לזכור כל העת כי אין מדובר כאן במציאות שאינה ניתנת לשינוי אלא במדיניות פושעת שהביאה לכך שבשנת 2006 התרחשו בישראל 17,499 תאונות.
מאז תחילת השנה נהרגו 297 אנשים שיחסרו מאוד למשפחותיהם וחבריהם. מדינת ישראל בקלות דעת בלתי נתפסת איבדה מאז הקמתה שלושים אלף נפשות במלחמה בתאונות הדרכים.
נתונים אלא מחזירים אותי לעובדה הברורה שמדינת ישראל על ממשולתיה השונות לאורח השנים טרם הכריזה על מצב חירום
וכי המספר הנוראי של 30,022 הרוגים ועוד מאות אלפי פצועים מחייבים אותנו לפעולה ישירה מתוך הכרה כי זאת אינה מציאות נוראה אלא מדיניות רצחנית.
נכתב לציון יום השנה למותה של זהר בוימל בת קיבוץ סער שנהרגה בתאונה בכביש עכו-נהריה ב 4.9.2003
הנתונים לקוחים מדין וחשבון של משטרת ישראל ומאתר עמותת אנשים באדום
